newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רובד נוסף של דיכוי: האבל המושתק של האזרחים הפלסטינים

לאלפי פלסטינים מערי המרכז קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה. כשהם מקבלים בשורה על אובדן, הם נדרשים להישאר לבד עם כאבם. חלקם מוצא דרכים אלטרנטיביות להתמודד, וחלקם לא מוכן לשתוק. בכל מקרה, המחיר הנפשי והפיזי גבוה

מאת:
פלסטינים ממתינים לקבל את גופות יקיריהם, שנהרגו בהפצצה ישראלית, בבית החולים אל-נג'אר, בדרום רצועת עזה, ב-24 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

122 ימים רצופים של שכול. פלסטינים ממתינים לקבל את גופות יקיריהם, שנהרגו בהפצצה ישראלית, בבית החולים אל-נג'אר, בדרום רצועת עזה, ב-24 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

במתקפה של ישראל על עזה נהרגו כבר יותר מ-27 אלף בני אדם, מצפון הרצועה ועד דרומה. אלפי אנשים נורמטיביים מצאו את מותם מידי מכונת ההפגזות הישראלית, שלא עצרה כמעט לרגע. תופת, שאפילו נשיא המדינה חתם עליה, זמן קצר אחרי ביקור הנהגת הכנסיות אצלו בבית בערב חג המולד. הנשיא שלח מסר חרוט על פגז, מתנה מיונת השלום הישראלית לילדי עזה, שחיכו למתנות אחרות מסנטה קלאוס.

כל המילים הקשות, כמו טבח, טיהור אתני, ג'נוסייד, השמדה, הכחדה, השטחה ועוד, לא משקפות את הכאב שבתמונות שנראות אחרי כל הפגזה – שקיות ניילון לבנות, קשורות משני הצדדים, ממלאות את חצרות בתי החולים שעוד פועלים. ילדים המומים ופצועים שמחפשים את הוריהם. אימהות בוכיות ומייללות, בחיקן חבילות המוות האלה, של גופות ילדיהן עטופים בלבן מוכתם בדם. גברים מתפללים מעל שורות ארוכות של גופות בדרך לקבורה.

בעזה טקסי הקבורה קרסו. שלושת ימי האבל המסורתיים הפכו ל-122 ימים רצופים של שכול גדול. קברי אחים מלאים בגופות, ושרידי אדם שלא מוצאים מזור על האדמה רוויית המוות הזאת.

כל זמן שזה שם, זה כואב מרחוק. זוועות בתוך מסך. אבל כשההרג והמוות מגיעים לבני משפחה, לאנשים שאת מכירה, האבל והשכול מרחוק – בתוך אווירה ציבורית עוינת שאינה מאפשרת לתת להם ביטוי – מעמיסים עוד יותר על הנפש.

לאלפי פלסטינים מערי המרכז, בעיקר רמלה, לוד ויפו, יש קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה – אחים, אחיות, הורים, אחיינים. אנשים שחיים כאן שנים רבות, ורובם מתקשרים עם המשפחה מרחוק ולא הצליחו להיפגש יותר מדי פעמים, עד קבלת הבשורה המרה – לרוב באיחור רב.

>> "האחים והאחיות שלי בעזה חיים בסיוטים הכי גרועים שלהם"

אחד מהם הוא עאדל (שם בדוי), נהג מונית יליד עזה שנשוי לאזרחית ישראל וגר בישראל יותר מ-20 שנה. הוא פגש את אח שלו לאחרונה לפני 15 שנה. את ההודעה על מותו קיבל בוואטסאפ, באיחור של שלושה ימים. בהודעה נכתב: "אח שלך מוחמד נהרג בהפגזה שהיתה לפני שלושה ימים. הוא שהיד שנפל. אללה ירחמו. הצלחנו להוציא אותו מתחת להריסות והגופה שלמה. תתפללו למען בני המשפחה שנשארו".

בצל הרדיפה של ישראל אחרי כל אדם שמביע סולידריות עם הקורבנות בעזה, עדאל ומשפחתו פחדו שהרשויות יגיעו אליהם בעקבות ההודעה.

מרים (שם בדוי), אשתו של עדאל, מספרת: "לא כל כך הכרתי את גיסי, פגשתי אותו פעמים בודדות בחיי. אבל בעלי גדל איתו. זה אחיו הקטן. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. מאז שאח שלו נהרג הוא מתעורר בלילות בבכי, יושב שעות לבד בסלון בשקט. אפילו לצעוק הוא לא יכול. בעלי קרס נפשית. אני רואה אותו שוקע בדיכאון".

לדברי מרים, בעלה רוצה להבין מה קרה ולדעת את פרטי הפרטים על אותו לילה שבו הופגז הבית של אחיו ומשפחתו. "הוא מחפש בסרטונים, ומתקשר בכל דרך אפשרית לקרובים ושכנים, אבל הוא מפחד לשתף. הוא למד שגופת אחיו היתה כמה ימים מתחת להריסות עד שהצליחו להוציא אותו, ולא ידעו מי הוא, אז התקשרו מבית החולים לשכנים ותיארו איפה נמצאת הגופה. אף אחד לא העז לצאת לכיוון בית החולים כדי לזהות את המנוח. בסוף בית החולים הודיע שאם לא יבוא מישהו לזהות ולקחת לקבורה, יקברו אותו בחצר האחורית של בית החולים, שם קבורים הרבה אנשים לא מזוהים. צעיר מהמשפחה התנדב לסכן את חייו ולצאת לבית החולים, וחזר עם הגופה.

"תארי לעצמך שהאיש שלך מלקט פיסות מידע על מות אחיו, ולא יכול לעשות עם זה שום דבר. רגשות אשמה, צער, שכול, כעס, הרבה רגשות קשים, שאסור להוציא. הוא לא יכול לספר לחברים שלו לעבודה שאח שלו נהרג. למי יספר? לכל הנהגים שהדביקו על המונית 'עם ישראל חי' ו'יחד ננצח'? מהחברים האלה הוא יקבל תנחומים?".

מרים מספרת שהם לא העזו לפרסם הודעת אבל בקבוצות וואסטאפ. "מבחוץ עסקים כרגיל, ואסור להראות שום דבר, שלא יחשבו שאנחנו תומכי חמאס חלילה. אבל מבפנים, בתוך הבית, אבידה גדולה ורגשות קשים, במצב שקט".

בסופו של דבר, החליטה מרים לנחם את בעלה בטקס אבלים אלטרנטיבי. היא הזמינה קרובי משפחה וחברים קרובים לארוחה נדיבה לזכר האח, שבה חילקו מתנות עם הקדשה על שמו. אחרי הסעודה, הקריאו תפילות לעילוי נשמתו, וערכו את תפילת ההלוויה המיוחדת באסלאם בצורה קבוצתית-משפחתית, כאילו שהגופה היתה מולם.

"אחרי הסעודה לכבוד המנוח, בעלי חש הקלה. הוא הרגיש שבכל זאת עשה משהו לזכר אחיו. הוא דיבר עם אח נוסף, שנמצא בחו"ל והעלה אותו בשיחת וידיאו, שישתתף מרחוק. הוא התנחם קצת מטקס הקבורה הווירטואלי, ונרגע קצת מאז".

הנפש שמתמודדת עם אובדן ושכול זקוקה לתהליך פרידה. כשהמצב כופה על המתאבל מציאות אחרת, שדורשת ממנו להסתיר את אבלו, חייבים כנראה להמציא טקסים אלטרנטיביים.

בלי פרידה ישירה מהמת; בלי טקס הכנת הגופה לפי ההלכה; בלי תפילה במסגד ומסע לוויה עד בית הקברות; בלי סוכת אבלים; בלי קבלת פני מנחמים עם קפה ותמרים והשמעת פסוקי קוראן; בלי דרשות במשך שלושה ימים; ובלי המוני שכנים שמתחלקים בהכנה של שלוש ארוחות ביום למשפחת המת. אפילו בלי סטטוס בפייסבוק.

כשקרובי המשפחה האבלים יושבים בשטח ישראל, ואלה שהלכו לעולמם בנסיבות טרגיות נקברים אי שם בעזה, איך אפשר להתאבל בזמן שהאזרחים הפלסטינים מנסים להצניע כל קשר שלהם עם עזה?

"אבל של בן אדם זה אבל"

שירין עסאף, עובדת סוציאלית מלוד, שמעה בהתחלה על מותו של גיסה ב"אל ג'זירה", כשדיווחו על הפגזת בית החולים הפרטי ליולדות אל-מהדי בעיר עזה. הגיס, ד"ר ראיד מהדי, ושני אחיו הרופאים ניהלו את בית החולים הקטן, בן שתי הקומות, וגרו בקרבת המתחם.

"אחרי ימים של מריטת עצבים התקשרו אלי מארה"ב (שם גרה אחותו של מהדי; ס"ס)", מספרת עסאף. "האחיינית שלי אמרה לי, 'דודה שירין, אללה ירחמוהם, תנחומי'. שאלתי, 'מי?' ואז היא אמרה, 'אחותך אימאן, בעלה ראיד ושבעת ילדיהם, כולם נפלו בהפגזת בית החולים'.

"חרב עלי עולמי. 24 שעות ביממה, בין בכי להלם, אני חסרת אונים, מנסה ללקט שבבי מידע. לא האמנתי שזה קרה, הייתי בטוחה שיוציאו מישהו מתחת להריסות. שכן של אחותי הצליח ליצור קשר ולהודיע שהוא אסף את הגופות, שם אותן בחדר בבית החולים ששרד את המתקפה, ונעל את החדר.

"הייתי כבר בדרך לשדה התעופה, לקנדה, שם גרים ההורים שלי ושני אחים. בקנדה הייתי שבועיים עד שהודיעו לנו שהצליחו לקבור אותם. ההורים שלי ושני אחיי התקשו מאוד להאמין שכל המשפחה איננה, שאף אחד לא שרד, עד שקיבלנו את תיעוד הקבורה. בקנדה ערכנו טקס קבורה ולוויה מרחוק. במקום תשע גופות התפללנו מאחורי תשע תמונות. נפתחה סוכת אבלים, ובאו לנחם אותנו מאות פלסטינים מטורונטו ומרחבי קנדה".

אחותה של שירין עסאף, אימאן, וביתה הקטנה מירה. השתיים נהרגו ביחד עם בני משפחה נוספים בהפצצה ישראלית בעזה ב-11 בנובמבר 2023 (צילום: באדיבות המשפחה)

אחותה של שירין עסאף, אימאן, ובתה הקטנה מירה. השתיים נהרגו ביחד עם בני משפחה נוספים בהפצצה ישראלית בעזה ב-11 בנובמבר 2023 (צילום: באדיבות המשפחה)

לדברי עסאף, המנחמים והתומכים בקנדה הפיגו מעט את תחושת הבדידות וניחמו קצת את הנשמה. "לא רציתי לחזור לארץ. חשבתי שזהו, שהילדים והבית שהשארתי מאחורי בישראל לא שווים רגע אחד בחיק משפחתי. ביקשתי מבעלי לחזור לבד. מי יכול לחיות בין מי שהרג את אחותי ושבעת ילדיה?".

בסופו של דבר, עסאף חזרה והכריזה על יום תנחומים אחד ברשתות. "כל הזמן פרסמתי תמונות וסרטונים ומסרים על האבל שלי. אמרו לי להסתיר ולמחוק, כי המשטרה עלולה לעצור אותי, כמו רבים אחרים, אבל לא אכפת לי. אחרי אובדן של תשע נשמות לא ממש אכפת".

את גרה בעיר ובשכונה מעורבות, השכנים באו לנחם?

"כן. באו הרבה חברים, משפחה, שכנים. שכן יהודי אחד התעצבן כשהמכוניות חסמו את הכביש ובא לצעוק, אבל מישהו הסביר לו את הסיפור והוא נרגע. שכנה יהודייה אחת ביקרה אצלי ואמרה לי, 'אבל של בן אדם זה אבל. אני משתתפת בצערך. הכל בגלל סינוואר!'".

עסאף לא הסתפקה בזה, ושיגרה מכתב להנהלת משאבי אנוש בקופת חולים כללית, שם היא עובדת. היא ציינה במכתב שנפגעה עמוקות מכך שלא נשלחה אליה הודעת אבל ותנחומים רשמית, כנהוג. קולגות וחברים קרובים ניחמו אותה באבלה, אבל המערכת הרשמית והממלכתית בחרה שלא לציין את מות אחותה וילדיה, בזמן שפורסמו הודעות אבל רבות על מי שנרצח ב-7 באוקטובר ונפל בעזה.

"המכתב הזה הוא הדרך שלי לסגור מעגל, לומר למקום העבודה שלי שאני בן אדם, ושיש לי רגשות, גם כפלסטינית שהעם שלה נמצא תחת אימת ההפגזות. אחרי הטרגדיה האיומה שהתמודדתי איתה, ציפיתי מהארגון שאני שייכת אליו ונאמנה לו לתת את הכבוד, האמפתיה והסולידריות שהוא ידע תמיד להעניק לעובדים שנקלעו למצבי חיים קשים", אומרת עסאף. "הציפיה שלי נבעה מההנחה שהאבל והאובדן שלי שווים לאבל ואובדן של אחרים, ואנחנו בקופת חולים כללית לא מבדילים בין אדם לאדם".

לדבריה, היא לא קיבלה תגובה רשמית על מכתבה עד היום, אבל הצוות שלה, שכולל עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, קראו, התרגשו ותמכו. "הכרה רשמית לא קיבלתי, אבל כן זכיתי בחיבוק אנושי ואישי", היא אומרת.

"כל יום אני שמה מסיכה של חיים נורמליים והולכת לעבודה"

עביר (שם בדוי), מורה מלוד, איבדה את דודתה בעזה. היא החליטה לא לספר לאמא שלה את הבשורה המרה, לפחות עד סוף המלחמה. "אמא חולה מאוד, ידיעה כזאת עלולה לדרדר את מצבה. וגם ככה אין הרבה מה לעשות כרגע. אין תקשורת, אין לוויה, אין בית תנחומים. היא תהיה לבד עם הכאב הזה, ללא משמעות. בתום המלחמה אספר לה".

עביר מספרת ש"בני הדודים הצעירים נמצאים במחנות פליטים ועוברים ממקום למקום. קשה מאוד להבין מה עלה בגורלם. אני מחכה לאות חיים פעם בשבוע במקרה הטוב. אני לא רואה איך כל החדשות האלה יסייעו לאמא. היא גם כך סובלת מבדידות, מחלות ומצב רוח ירוד. כרגע היא כמו כולם, באבל כללי על עזה.

פלסטינים עומדים מעל גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית, מחוץ לבית החולים שיפא בעיר עזה, ב-12 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

הרבה רגשות קשים, שאסור להוציא. פלסטינים עומדים מעל גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית, מחוץ לבית החולים שיפא בעיר עזה, ב-12 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"כל יום אני שמה מסיכה של חיים נורמליים על הפנים והולכת לעבודה. אני יודעת שזה לא בריא ולא נכון, ברור לי שיום אחד כל ההכחשה והבריחה מהמציאות תתפוצץ לי בפנים, אבל כרגע אין לי כוחות נפש להתמודד עם עוד כאב".

ד"ר הנד אסמאעיל, פסיכולוגית קלינית, מרצה לפסיכולוגיה וחוקרת במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, עוקבת אחרי מצב האובדן והשכול הקולקטיבי של החברה הפלסטינית בישראל. לדבריה, "יש לאדם צורך טבעי לעבד את האובדן, להתאבל על היקר המת. הטקסים הדתיים והחברתיים בתרבויות שונות הם מנגנון תמיכה נפשי וחברתי עצום לאדם שנמצא במצב של טראומה ושכול, במיוחד בנסיבות טרגיות.

"טקס הכנת הגופה, הלוויה והקבורה, ולאחר מכן טקסי הניחומים השונים, הם חלק בלתי נפרד מההתמודדות שלנו עם האובדן. במצבי מלחמה, כמו הנוכחית, נגזלה מהפלסטינים אזרחי המדינה הזכות הבסיסית הזאת, להיפרד מאבא, אמא, אח או אחות. המעגל לא נסגר והפצע יישאר פתוח, וכמובן שהכאב הזה ייצא בדרכים אחרות, בעתיד הקרוב או הרחוק".

היא מכנה את התופעה "טראומה בהשהייה". לדבריה, "תגובות נפשיות כמו דיכאון, חרדות, כעס ורגשות אשם הן תופעות שכיחות, לצד תגובות פיזיות כמו חוסר תיאבון, ירידה במשקל, התפתחות מחלות, כמו מחלות לב, סוכרת, בעיות בלחץ דם וכאבים בגוף. במלחמה בעזה ב-2014, למשל, היתה אישה שקיבלה התקף לב כמה ימים אחרי שנודע לה על מות אימה בעזה. הלב שלה לא עמד בלחץ ובכאב העצום, והיא קרסה.

"בצל ההשתקה הכוחנית של המשטר, נוסף כאן עוד רובד של דיכוי של האזרחים הערבים האבלים. אני לא מדברת על השכול, ריח המוות שנמצא באוויר. מדובר פה במקרים של אזרחים שחיים בינינו שאיבדו את יקיריהם, והם עומדים חסרי אונים מול אובדן אסור, מושתק ולא לגיטימי. בחברה הישראלית של היום זה אפילו אובדן רצוי ולגיטימי. האזרח הערבי השכול נקרע בין העולמות, ומצופה ממנו להנדס את הרגשות שלו לפי האווירה הכללית של הרוב".

אסמאעיל מציינת שההתעקשות להשתמש במונח "שהיד" סביב ההרג ההמוני בעזה נועדה בין היתר להתמודד עם הכאב, לחשוב שכל הילדים והנשים והקשישים והחפים מפשע האלה לא נהרגו סתם. "הגיוס להתמודדות עם השכול העצום נועד לתת למוות המיותר הזה משמעות דתית ומעמד חברתי של הקרבה למען השחרור והצדק, שלא יהיה מוות סתמי וריק, שמותיר בור של כאב פעור בליבו של האדם השכול".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

לא רק את תפיסת הגאולה הנחיל הרצי"ה לממשיכי דרכו העכשוויים, אלא גם, ואולי בעיקר, את טשטוש הגבולות המוסריים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מבקר באוהל משפחות שכולות בירושלים, 3 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מעבר לטוב ולרע

התיאולוגיה של הרב צבי יהודה הכהן קוק טשטשה באופן רדיקלי את הגבולות בין חילול השם לקידוש השם, בין שואה לתקומה, בין טוב לרע. עכשיו תלמידיו נמצאים בשיא כוחם ומיישמים את הטשטוש בשטח. תיקון מאוחר לליל שבועות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf