תהליך שלום אמיתי ייראה שונה לגמרי משיחות קרי

העיסוק האובססיבי בשיחות שמקדם מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, בין ישראל לפלסטינים, ממשיך מגמה של כמעט רבע מאה.

פריצת הדרך בשנות ה-90' של המאה הקודמת הייתה ההישענות על גורמים שיש להם תמיכה רחבה יחסית בחברה הפלסטינית כדי לתת לגיטימציה לכיבוש. במקום שישראל תבחר את השליט הפלסטיני, הוא יצמח ויבסס את כוחו בתהליך פנימי, ואז ישראל "תאלף" אותו לפעול בהתאם לרצונה, דרך שימוש אגרסיבי ב(הרבה) מקלות ו(קצת) גזרים.

השיטה החדשה פועלת היטב. הכיבוש מעולם לא היה יותר נוח. הניסיון לקדם הסכם קבע הכולל הקמת "מדינה" פלסטינית (אותנטי תחת אולמרט, כתכסיס תחת נתניהו) מבטא את הרצון של מעגלים רחבים בישראל לקבע את ההסדר החדש באופן פורמאלי ויציב יותר. הניסיון הזה אף עשוי להצליח, בסופו של דבר.

מה שלא עומד על הפרק הוא שינוי מהותי באופייה של ישראל. יש להכיר בכך ששינויים מסוימים אינם אפשריים. ישראל לא תפסיק להיות מדינה יהודית – זה חזון שווא. הדומיננטיות של היהודים בישראל תישאר כל עוד יחסי הכוח עומדים בעינם, וכל עוד היהודים נחושים לשמר את זהותם הלאומית המובחנת, בצדק או שלא בצדק.

מכיוון שהיהודים לא מוכנים לוותר על הדומיננטיות שלהם, הנתיב היחיד לדמוקרטיזציה הוא היווצרותה של מדינה פלסטינית עצמאית, לצד ישראל. מדינה פלסטינית עצמאית אינה דומה כלל לחזון של "מחנה השלום", שהינו המשך הכיבוש באמצעים אחרים. זוהי מדינה עצמאית של ממש, כמו ירדן, מצרים, סוריה, ובמידה פחותה – לבנון.

מדינה פלסטינית כזו תחייב פירוק של התנחלויות בהיקף שכרגע בקושי מדומיין בישראל – אריאל ומעלה אדומים בוודאי, אבל גם רוב השכונות היהודיות בירושלים. מעבר לכך, הסוגיה המאתגרת באמת היא סידורי "הביטחון", כמו שליטה במרחב האווירי והימי ובגבולות היבשתיים, והיכולת להקים צבא ולהגיע להסכמים מדיניים, גם עם מדינות עוינות לישראל.

כל האפשרויות האלו נראות כרגע טאבו, לא רק לציבור היהודי בישראל אלא גם לעולם. זה נתפס כסיכון "ביטחוני" בלתי נסבל מבחינת ישראל. אבל עצמאות תמיד מהווה סיכון ביטחוני. זה נכון לסוריה, מצרים, ירדן, ולבנון. הפלסטינים, ממגוון של סיבות היסטוריות, גיאוגרפיות וחומריות, חלשים הרבה יותר משאר המדינות הגובלות בישראל, ויישארו חלשים בטווח הנראה לעין.

אם ישראל אי פעם תהיה מוכנה להכיר בריבונות פלסטינית – כלומר, להפסיק את הכיבוש באמת – מהלך זה יבוא מתוך תהליך הדרגתי, איטי ולא רצוף, בו תשתנה התפיסה של הפלסטינים בעיני היהודים – בין אם הם אזרחי ישראל ובין אם אינם – מאויב לשותף, או לפחות לשותף פוטנציאלי.

התהליך הזה ייראה שונה לגמרי מהמהלכים שהובילו להסדרים עם מדינות שישראל כבר מכירה ומשלימה עם ריבונותן, מכורח פרגמטי, כמו מצרים וירדן (ולעתיד – אולי סוריה ולבנון). זה לא יהיה מו"מ בין שני שלטונות בעלי סמכות פנימית מלאה, שמגיעים להסכמה ואז אחראים לאכוף אותה באופן פנימי. תהליך כזה אינו אפשרי מול הפלסטינים, מכיוון שאין להם שלטון כזה, וישראל אינה מוכנה, כרגע, לקבל את זכותם העקרונית לשלטון כזה.

התהליך מול הפלסטינים חייב להתמקד בשינוי מציאות החיים של שני העמים בשטח. הוא יחייב שינוי אמיתי במדיניות הקיימת של ישראל בגדה המערבית ובעזה. הרבה מהשינויים יתבססו על צעדים "חד-צדדיים" של ישראל, מכיוון שכיום, אין צד שני שנמצא במעמד שוויוני לישראל, והוא גם לא יופיע, יש מאין, מתוך מצב של כיבוש דורסני. ההבדל בין הצעדים החד-צדדיים האלו לבין צעדים שהתבצעו בעבר (כמו ההתנתקות – ראו מקרה חומש) הוא שתכליתם לא תהיה לעשות את הכיבוש יותר נוח, אלא לשנות את מציאות החיים של הפלסטינים ולהעמידם במקום שוויוני יותר לזה של היהודים.

בהתחלה, ואולי גם בהמשך, צעדים כאלה לא יבואו מתוך רצונן הטוב של ממשלות ישראל, אלא כנראה מתוך לחץ חיצוני (בינ"ל) ופנימי (פוליטי). כיום, העולם (גם ממשלות וגם פעילי שטח) והשמאל בישראל מבזבז את האנרגיות שלו על פנטזיות של פתרון גורף שיתרחש בבת אחת, וישנה את המציאות מיסודה (הסכם מדיני! זכות השיבה! מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית!). כך, הוא לא משיג דבר מלבד תהליכי שווא ופעלולים דרמטיים שרק משרתים את המשך הכיבוש.

במקום זאת, יש להשקיע את האנרגיות בצעדים ממוקדים לכיוון מציאות שוויונית יותר בין יהודים לפלסטינים. ממשלות ישראל, אם הלחץ יהיה עקבי וממוקד, יסכימו לצעדים כאלו. אחרי הכול, הם יהיו יותר קלים פוליטית, מבחינות מסוימות, מאשר ויתורים דרמטיים אך ריקים יותר בסוגיות סימבוליות במסגרת המו"מ. הם גם ייתפסו (בצדק) כהפיכים ומוגבלים בהשפעתם.

אולם, עם הזמן, המעשה יהפוך להרגל. המנגנונים הביורוקראטיים יתאימו את גישתם לרוח החדשה. ההרגל יהפוך לתודעה. הציבור והתקשורת יקבלו את הפעולות של השלטון וימצאו דרכים להצדיקן ולנרמל אותן. התודעה תהפוך לחלק מהזהות. ההצדקות והנורמליזציה של הצעדים להגברת השוויון יישזרו בסיפור שישראל מספרת על עצמה, לעצמה ולעולם.

הסיפור הזה, בהתחלה, יהיה כוזב בדיוק כמו הסיפור על "הצבא המוסרי ביותר בעולם" ועל "הכיבוש הנאור". אבל אם הוא ילווה בצעדים אמיתיים לכיוון הנכון, בסופו של דבר, הוא יותנה בהם, ויזין צעדים נוספים, בתהליך חיובי של שינוי.

שינוי מסוג זה כנראה ידרוש עשורים, ולא שנים בודדות. התהליך יהיה שברירי ורופף. כל שני צעדים קדימה ילוו בלפחות צעד אחד אחורה, אם לא שלושה. אבל זה תהליך שיש לו סיכוי ואופק. זה תהליך שמעוגן במציאויות הקיימות של יחסי הכוח והעמדות הרווחות בשני הצדדים. וזה תהליך שאנחנו לא מנסים ולא ניסינו בעבר.