"שמח שהמדכאים של עמי נהרגו, עצוב כי זרים פלשו לארצי"
מהדי מחמודיאן ישב תשע שנים בכלא האיראני. רק לאחרונה נעצר כי חתם על מכתב נגד ח'אמנהאי. עם זאת, המלחמה הנוכחית ממלאת אותו דאגה. "אני חושש שארה"ב תביא חורבן על איראן כמו שהביאה על עיראק ואפגניסטאן", הוא אמר בראיון
"אני מקווה שאמריקה ובנות בריתה יאפשרו לעם האיראני לקבוע את גורלו בעצמו ויפסיקו את המלחמה". מהדי מוחמדיאן
"ישראל צריכה להשמיד את כל שדות הנפט ותעשיית האנרגיה של איראן באי ח'ארג', זה מה שירסק את כלכלת איראן ויפיל את השלטון. המלחמה הזו חייבת להסתיים כשהשלטון באיראן נפל, מתקני הגרעין הושמדו, כל תעשיית הטילים הבליסטיים הושמדה, וחזבאללה הושמד בלבנון". כך צייץ בשבת יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד. עושה רושם שככל שהמלחמה נמשכת, קולות מחרחריה בקואליציה ובאופוזיציה רק מתגברים, מתחרים בנהמה הקבועה של מטוסי הקרב מעל ראשינו. החורבן והמוות שכבר זרעו באיראן אינם מספקים עדיין את לפיד; הוא – וביחד איתו ישראלים רבים מספור – רוצים עוד.
>> "אם מלחמה אינה כואבת, אנא בואו ועמדו לצידנו"
הריגתו של המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, סיפקה לקואליציית המלחמה רגע אדיר של סיפוק, והם מיהרו לשווק אותו כצעד משמעותי בדרך ל"שחרור העם האיראני" מעולו של שלטון הרפובליקה האסלאמית. כלי התקשורת הישראליים לא הפסיקו לשדר את תמונות האיראנים החוגגים ברחובות עם היוודע דבר מותו.
אלא שמאז, תמונות הצהלה האלה התחלפו בתמונות של לשונות האש שכמו בולעות את טהראן כולה, יחד עם חלקים נרחבים אחרים במדינה. עמודי העשן מיתמרים מעל הבירה עד כדי חסימת אור השמש באופן כמעט כליל, וגשם שחור, רעיל, ירד על טהראן בעקבות הפצצת מתקני הנפט. הפיצוצים העזים הפכו את חיי האיראנים לגיהינום מתמשך.
על רקע זה, קולות האיראנים שאינם תומכים בשלטון האסלאמי ובו בזמן מתנגדים באופן נחרץ למתקפה על ארצם – כמו זה של העיתונאית שהרזאד המתי, שהבאנו כאן – עדיין אינם מקבלים כמעט תהודה בתקשורת הישראלית, שממשיכה להדהד את המסר לפיו העם האיראני אסיר תודה לארה"ב ולישראל על המלחמה.
אחד מהקולות המעניינים והאמיצים מבין אלה הוא זה של הפעיל הפוליטי מהדי מחמודיאן, מתנגד שלטון ותיק שלאורך השנים שילם מחיר יקר על פעילותו. הוא נעצר ונכלא פעמים רבות, בין היתר בגין פעילות למען האסירים בבתי הכלא האיראניים, למען משפחות הקורבנות של המטוס האוקראיני שהופל בידי איראן בינואר 2020, מחאתו נגד מאבקן הכושל של הרשויות בקורונה ובגין שורה של גילויי דעת ומאבקים נוספים שהוביל לאורך השנים.
מחמודיאן חבר לבמאי עטור הפרסים, ג'עפר פנאהי, בכתיבת התסריט לסרט "זאת היתה רק תאונה", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2025 והיה מועמד לפרס האוסקר על התסריט. הסרט, שצולם באיראן באופן מחתרתי, מביא את סיפורם של קבוצת אסירים משוחררים, שחוטפים אדם שהם מאמינים כי היה אחד מהמענים שלהם בבית הכלא. בעקבות פרסום הסרט, הוצא צו מעצר נגד פנאהי, שאינו שוהה באיראן. בפברואר השנה נעצר מחמודיאן לאחר שחתם על מכתב פומבי נגד עלי ח'אמנהאי והדיכוי הברוטלי של המחאה באיראן.
"אני לא שמח על מותו של איש. אני שמח על הסתלקות הרודנות". עלי ח'מינהאי (Wikimedia commons CC BY-NC-ND 2.0)
אני מביאה כאן יחסית בפירוט את הרקע האקטיביסטי של מחמודיאן ואת המחיר ששילם על הפעילות הפוליטית שלו כדי להדגיש כי התנגדותו למלחמה – שבאה לידי ביטוי גם בראיון שערך השבוע עם העיתונאית ממוצא איראני, כריסטיאן אמאנפור ברשת CNN – אינה נובעת מאהדה למשטר שעינה אותו בכלא במשך שנים, אלא מההבנה שהמלחמה הזו לא נועדה לשרת את האינטרסים של העם האיראני, או לממש את שאיפתו לשחרור.
"מה שקרה בעקבות המלחמה עורר אצלי שתי תחושות שונות", הוא אומרבראיון לאמאנפור, "האחת היא תחושת שמחה על כך שאלה שמילאו תפקיד בדיכוי העם, אלה שהרגו אלפי אנשים ברחובות, או הורו על מעשי טבח, נהרגו ואינם יכולים להמשיך ולדכא. ומאידך, היתה תחושת עצב על כך שפלשו למדינתנו, שמדינות זרות תקפו את המדינה שלנו עבור האינטרסים שלהן עצמן. התחושות האלה ניכרות בנקל על פני האנשים: גם שמחה על מות הדיקטטור וגם עצב על המלחמה שתביא, מן הסתם, עשורים של סבל על איראן".
על הריגתו של ח'אמנהאי הוא אומר בפשטות, "אני לא שמח על מותו של איש. אני שמח על הסתלקות הרודנות. עם זאת, הייתי רוצה שהרודנים הללו יעמדו למשפט ויישאו באחריות על הפשעים שביצעו נגד העם האיראני".
הטריילר לסרט "זאת היתה רק תאונה":
מחמודיאן מביע חשש כבד מכך שגורלה של איראן יהיה כגורל עיראק ואפגניסטאן – מופקרות לכאוס שלטוני אחרי שארה"ב החריבה אותן עד יסוד: "החשש שלי הוא שאמריקה תביא על איראן קטסטרופה דומה ואנחנו נשקע בתוך אפלה גדולה עוד יותר. בכל המקרים האלה (עיראק ואפגניסטאן) מלחמה לא הביאה דמוקרטיה, ואם רודנות אחרת תחליף את הרודנות הנוכחית, אזי כל המאבקים האזרחיים למען דמוקרטיה במאה השנים האחרונות יתאדו, הלכה למעשה".
"אני לא רוצה לדבר על ייאוש. יש לי תקווה", מדגיש מחמודיאן, "אבל הניסיון מהמתקפות האמריקאיות בעשורים האחרונים והתוקפנות שהיא גילתה ביחס למדינות שונות באזור אינם מייצרים אופק בהיר במיוחד".
אמאנפור שואלת כיצד, אם כן, אפשר בכל זאת לשנות את המשטר.
"הייתי כלוא בתשע מתוך עשרים השנים האחרונות, שבהן התחוללו באיראן מאבקים לשחרור, ואני מקווה שאני וכל חבריי שנאבקים נגד הרודנות נוכל להחליף את המשטר ולכונן תחתיו דמוקרטיה, בעזרת העם האיראני. אני מקווה שאמריקה ובנות בריתה יאפשרו לעם האיראני לקבוע את גורלו בעצמו ויפסיקו את המלחמה".
"ניסיתם", אמאנפור מזכירה לו, "המאבק שלכם דוכא באכזריות".
"נכון", משיב מחמודיאן באורך רוח, "מאבקים רבים מדוכאים תדיר. אבל ממשלות לא יכולות להמשיך לדכא לנצח, במיוחד ממשלות לא יעילות וכושלות. גם שלטון הפרעונים נמשך דורות, אבל בסופו של דבר כל המשטרים הרודניים מגיעים לקיצם. השאלה החשובה היא איזו ממשלה תחליף אותם. אם המהפכה תתרחש בחסות הצבא, כפי שאמריקה רוצה, אין כל ערובה לכינונה של דמוקרטיה יציבה. אבל מעבר שלטוני בצורה דמוקרטית באמצעות חברה אזרחית חזקה תבטיח שהדמוקרטיה תחזיק מעמד. המלחמה אינה הדרך לכך".
"אני חושש שנשקע באפילה גדולה יותר". הפצצות בטהראן, ב-2 במרץ 2026 (צילום: SNN.ir)
לאורך הראיון, מחמודיאן מפגין פיכחון פוליטי מרשים, כולל בנכונות לראות בגורמים מתוך המשטר שחקנים שייתכן שיהיה להם תפקיד בקידומה של איראן לעתיד אחר. "אחד המכשולים שעומדים כעת בפני האפשרות לכינון דמוקרטיה באיראן", הוא אומר, "הוא שפעילים פוליטיים בתוך המדינה סומנו והוכתמו על ידי המשטר, כמו גם על ידי חלק מתומכיו של רזא פהלווי. פהלווי עצמו הצליח לבסס בתוך איראן גרעין כוח, שיוכל לנסות להשתלט על מוקדי הכוח בעת משבר. אבל אנחנו, הדמוקרטים והרפובליקנים בתוך המדינה, השקענו מאמצים רבים – כולל מתוך בתי הכלא – כדי לנהל משא ומתן עם גורמים רשמיים ברפובליקה האסלאמית כדי שנוכל לאפשר מעבר [שלטוני] מהמצב הנוכחי שלא יגבה מחיר יקר כל כך ולמצוא מוצא שיציל את איראן ממצבה הנוכחי".
באותו הקשר, הוא מזכיר את הסרט שיצר ביחד עם פנאהי:
"מה שביקשנו לומר בסרט הזה הוא שמעגל האלימות חייב להיגמר בנקודה כלשהי. בתור עם שסבל מנחת זרועה של העריצות, אם אנחנו – כמו הדמויות בסרט – נפעיל אלימות הדומה לאלימות המבנית של הרפובליקה האסלאמית, זה לא ישנה דבר. מה שניסינו לומר הוא שראשית, אנחנו רוצים להפסיק את מעגל האלימות, ושנית, שאנחנו מכירים את המענים שלנו, ושהם צריכים לעמוד למשפט. מה שצריך להיפסק הוא השיטה שבה אנשים נוטלים לעצמם את הזכות לענות אחרים".
מחמודיאן מפגין פיכחון דומה גם בתשובה לשאלתה של אמאנפור, אם אינו חושש שייעצר שוב בעקבות הראיון איתה.
"אני לא מודאג כי אני יודע בוודאות שיעשו זאת (כלומר יעצרו אותו, א"נ). נעצרתי תשע פעמים בבית ובמקום העבודה ואני מניח שיעצרו אותי שוב. אבל אני חושב שהעובדה שאני מדבר בקול רם מועילה לבני עמי ולמולדתי, ואם המחיר הוא ללכת לכלא – יהי כן. אלפי צעירים באיראן נהרגו בשנים האחרונות, כולם יקרים ונאצלים ממני".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
