"אני חוששת להיכנס לכלא באווירה הנוכחית, אבל זה הדבר הנכון"
רגע לפני שהודיעה היום על החלטתה לסרב לשרת בצבא, סופיה אור הסבירה בראיון ל"שיחה מקומית" מה משמעות הסירוב תוך כדי המלחמה: "7 באוקטובר הראה לנו שוב שאלימות רק מובילה לעוד אלימות"
"האווירה עכשיו הרבה יותר אלימה נגד האמונות שלי, אז מן הסתם אני יותר חוששת, אבל אני חושבת שבזמנים האלה הכי חשוב להביע קול של התנגדות", כך אמרה סופיה אור, בת 18 מפרדס חנה, ימים ספורים לפני שהתייצבה הבוקר (ראשון) בבקו"ם והכריזה על סירובה לשרת בצבא במחאה על הכיבוש והמלחמה.
סרבן מצפון ראשון מתחילת המלחמה: "טבח לא ישיג דבר"
"אני בוחרת לסרב משום שבמלחמה אין מנצחים", אמרה אור. "אנחנו רואים את זה עכשיו יותר מאי פעם. כל האנשים, מהירדן ועד הים, רק סובלים מהמלחמה הזאת, ורק שלום, פתרון פוליטי והצגת אלטרנטיבה יכולים להוביל פה לביטחון אמיתי".
אור הסבירה כי החליטה לסרב הרבה לפני המלחמה, בגלל "הכיבוש והדיכוי שהצבא עושה לפלסטינים בגדה המערבית… (אבל) 7 באוקטובר הראה לנו שוב שאלימות רק מובילה לעוד אלימות ושאנחנו חייבים לפתור את זה באמצעי שלום ולא בעוד אלימות".
כ-30 פעילים, רובם בני נוער, הגיעו הבוקר ללוות לבקו״ם וקיימו משמרת מחאה מחוץ לבסיס. הם קראו "לא פקידה ולא טנקיסטים, סרבנית ופמיניסטית", "לא יורןת לא בוכות, מסרבות להיות רוצחות" ו"ממשלה של מלחמה מפקירה את החברה". חיילים ששהו במקום, וכן בחורי ישיבה שהגיעו לקבל פטור משירות, צפו במחאה. לאחר שהתייצבה בבקו"ם והודיעה על הסירוב, אור נשפטה ל-20 ימי מאסר בבית הכלא הצבאי "נוה צדק".
אור היתה פעילה ב"גוש נגד הכיבוש" במהלך ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. היא גם הצטרפה ליוזמת הסירוב "נוער נגד דיקטטורה", שחיברה בין המאבק בכיבוש למאבק נגד ההפיכה המשטרית. "אנחנו, בני ובנות נוער העומדים לפני גיוס, אומרים לא לדיקטטורה, גם בישראל וגם בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ומודיעים כי לא נתגייס עד שלא תובטח דמוקרטיה לכולם.ן, לכל מי שחי תחת שלטון ישראלי", נאמר במכתב שחתמו עליו חברי הקבוצה בספטמבר 2023.
אור, המלווה על ידי רשת "מסרבות", היא סרבנית הגיוס השנייה הנכלאת מתחילת המלחמה באוקטובר 2023. בדצמבר 2023 הכריז טל מיטניק על סירובו להתגייס, ומאז ריצה שתי תקופות מאסר, 60 יום בסך הכל. בעוד התקשורת בישראל מתעלמת כמעט לחלוטין מהסרבנים, בעולם יש עניין רב בקול שלהם.
איך התגבשה אצלך ההחלטה לסרב?
"מאז ומתמיד היתה לי תחושה של מחויבות לאנשים יותר מאשר למדינות, אבל זה התחיל להיות ברור לי כשהייתי בערך בת 15. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. את מה מי אני בעצם משרתת בשירות הצבאי שלי, ולמה אני עוזרת.
"הבנתי שאם אני מתגייסת, אני משרתת מעגל דמים של עשרות שנים, עושה לו נורמליזציה נוטלת בו חלק. הבנתי שלא רק שאני לא יכולה לעשות את זה, אני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעצור אותו ולהתנגד לו.
"כשאני אומרת בקול רם מה משמעות הגיוס מבחינתי, אני מקווה שזה יגרום לאנשים אחרים לחשוב על הגיוס שלהם, האם הם מאמינים שהוא עושה טוב לאנשים. אני עושה את זה באמפתיה, בסולידריות וברגש של אהבה לכל הישראלים שגרים בישראל ולכל הפלסטינים שגרים בעזה ובגדה, בלי קשר ללאום או דת. פשוט מתוך אמונה שלכל בן אדם מגיע לחיות חיים של ביטחון וכבוד".
בשנים שגיבשת את הדעות שלך, היתה המחאה בבלפור ולאחר מכן בקפלן. היית חלק ממנה?
"המחאות האלה היו חשובות, אבל לא התמקדו במה שמבחינתי הוא שורש הבעיה. לכן היה לי מאוד חשוב לבוא לשם ולהרחיב את הדיון. החברה הישראלית מאוד מנסה להתעלם מהכיבוש ומהפלסטינים במחשבה שהבעיה הזו תעבור. אבל היא לא עוברת, כמו שאנחנו רואים עכשיו. בזמן האחרון. הבעיה לא נעלמת כשמפסיקים להסתכל עליה. היא נשארת, והולכת וגדלה עד שבסוף היא מתפוצצת".
איך היו התגובות בבית ספר, אצל חברים ובני משפחה?
"רוב האנשים חושבים שאני מוזרה ולא מבינים על מה אני מדברת. אומרים שאני נאיבית ואנוכית, ולפעמים גם שאני אנטישמית, בוגדת, מאחלים לי כל מיני דברים אלימים. למזלי זה לא בקרבה מיידית אליי, אבל יצא לי לקבל תגובות מאוד לא קלות גם מקרוב משפחה וגם מחברים.
"זה החמיר מאוד אחרי 7 באוקטובר עם גל ה'מתפכחים', אנשים שלפני 7 באוקטובר האמינו שיש אפשרות לפתרון, ואחריו איבדו תקווה באפשרות של פתרון פוליטי. הכי קשה לי לבוא באינטראקציה איתם, כי אני במקום שהם היו בו קודם. 7 באוקטובר רק הוכיח שחייבים פתרון פוליטי, אחרת האלימות רק תמשיך האלימות".
יש בחברה הישראלית רצון חסר תקדים לנקמה. את רואה את המעשה שלך כניסיון לשכנע את הציבור או כפעולה הצהרתית מול הגל הזה?
"חשוב לי לעשות את זה, גם אם לא אשכנע אף אחד. זה הדבר הנכון לעשות. אבל אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה (את הסירוב) באופן פומבי, אם לא היתה לי איזושהי תקווה שאנשים יכולים לשמוע ולהקשיב ושיש עדיין מקום לשיחה. מאוד חשוב להגיע לחברה הישראלית, במיוחד לאנשים הצעירים, שעומדים במקום שאני עומדת פה, ולהראות להם למה בחרתי מה שבחרתי".
יש לך חברים או מכרים שעכשיו משרתים בעזה?
"ממש בעזה – לא. אבל יש לי הרבה חברים שמשרתים בצבא או ששירתו בצבא. אני רוצה הכי טוב גם להם. אני רוצה שיפסיקו לשלוח חיילים למות. אני רוצה שהם יקבלו אפשרות לחיות חיים נורמליים, (אבל) הם (החיילים) לא רואים את זה ככה".
הפגישות שלך עם פלסטינים עזרו לך לגבש את ההחלטה לסרב?
"הייתי יחסית מגובשת עוד לפני שהתחלתי להיפגש עם פלסטינים, אבל זה עזר להמחיש. לפגוש אנשים, שאנחנו גדלים בידיעה שהם אויב, ולראות שהם אנשים רגילים בדיוק כמוני, שרוצים לחיות את החיים שלהם בדיוק כמוני. יש בעיה קשה של דה-הומניזציה, ולכן המגע הזה ממש חשוב. ברגע שמפסיקים להאמין שהם (הפלסטינים) אנשים, הרבה יותר קל למחוק את המחשבה שהחיים שלהם שווים משהו, וקל ולהרוג אותם בלי לחשוב פעמיים.
יש לך חששות מהכניסה לכלא, במיוחד באווירה הנוכחית?
"כן, לא ספק. האווירה עכשיו הרבה יותר אלימה וקיצונית נגד האמונות שלי ונגד הבחירה שלי. אז מן הסתם אני יותר מפחדת גם מהזמן עצמו בכלא, וגם מהתגובה בחוץ. אבל זה גם מה שהופך את זה להיות יותר חשוב מבחינתי. בזמנים האלה הכי חשוב להביע את הקול הזה של התנגדות וסולידריות, לא לעמוד מנגד".
יש ספרים ספציפיים שאת מתכננת לקחת?
"עוד לא החלטתי על ספרים. מותר להכניס רק כמה, כל פעם ממציאים משהו. אבל כנראה אקח כמה ספרים פוליטיים, מה שירשו לי להכניס, וכמה ספרי פנטזיה, כי חשוב לי גם האסקפיזם".
לשיחה מצטרף גם טל מיטניק. הוא מספק "טיפים" על האתגרים בכלא הצבאי. "כששומעים דעות של שמאלנים, הדעות 'הקיצוניות' כביכול שלנו, הרבה פעמים אנשים לא מייחסים אותן לבני האדם אמיתיים", מספר מיטניק על האינטראקציות שלו בכלא בתקופת המלחמה. "ברגע שהם (האסירים האחרים) מדברים איתנו ורואים ש'השמאלני הבוגד' הוא בעצם לא בעד רצח חיילים, הוא לא בעד לגרש את כל הישראלים מישראל ולא תומך בחמאס – זה בעצם דבר טוב בשבילנו. כשהם מתחילים לשאול אותך מה הדעות שלך, הם מתחילים להתקפל טיפה, כי הם לא פגשו אף פעם מישהו שמייצג את הדעות שלנו. וגם אני לא פגשתי הרבה אנשים עם הדעות שלהם".
לגבי הדרך לשרוד את הימים בכלא, מוסיף מיטניק כי "הכי חשוב זה שעון, כדי לא לאבד תחושת זמן", והוא מציג שעון דיגיטלי של פעם, שגם אור כבר עונדת. "חשוב לזכור שגם אם יש שיחות לא נעימות, גם אם יש צעקות מהאסירים האחרים, בסוף הכל יעבור. גם כשהרגשתי טיפה מאוים, אחרי כמה ימים זה עובר. בסוף גם אנשים שאיימו עליך שירביצו לך, בסוף הופכים להיות חברים".
*לאחר פרסומה עודכנה הכתבה כך שתכלול את גזר דינה של אור
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן