המשוררת שבוראת מרחב ספרותי מוגן לטראומה ולמיניות נשית

אחרי שנאלצה להתמודד עם תגובות גסות מצד משוררים אחרים ועם תחושת ניתוק רגשי מהקהל, החליטה לורן מילק ליצור "בית של מילים" לנשים שעברו טראומה מינית. באנתולוגיה חדשה בנושא היא מנסה "להפוך את המציאות ולייצר תיקון חשוב". לדבריה, "שירה יכולה גם לפתוח פתח להחלמה"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הבחירה של המשוררת לורן מילק לערוך אנתולוגיה העוסקת בטראומה הנובעת מפגיעה מינית אינה מקרית. מילק, שספרה הראשון "דם הבתולה" ראה אור בשנת 2000 (גוונים), ספרה השני, זוכה פרס אס"י לשירה, "פרפר פרלין" יצא לאור ב-2013, וספרה השלישי "בורא מיני יללות" יצא בסוף השנה (טנג'יר), נתפשת כעוף מוזר בסצינת השירה המקומית. היא מורדת בהגדרות הנוקשות של השיח על שירה, ואל מול תפישות אקדמיות ומעונבות היא מביאה אל הטקסט את המציאות בפול ווליום עם גיטרות רוק ברקע, ומציבה את הטראומה שלה על השולחן.

"הרעיון לאנתולוגיה נולד בעקבות ערב שירה שהשתתפתי בו", היא מספרת. "הרגשתי שיש איזה פחד בקהל לגעת בטראומה, שאני מסומנת. חשבתי שיש מקום ליצור בית של מילים למי שבאות ממקומות של טראומה מינית, ושחשוב לייצר מקום עבור הקולות האלה שלא נשמעו, שמכיל אותי, ומכיל חוויות שעוסקות בסלאט שיימינג, תעשיית המין, זנות, אונס והשתקה – לא רק כחלק מהביטוי של הכותבות, אלא גם בהנגשת טקסטים שלא תמיד קיבלו מקום במרחב הספרותי המוכר".

המשוררת לורן מילק (צילום: ינאי יחיאל)

"אני בלתי ניתנת להכלה ואני מטרידה, מהבהבת". המשוררת לורן מילק (צילום: ינאי יחיאל)

לדברי מילק, "הייתי בערב שירה, זה היה בשבוע הספר. הרגשתי שאני בעצם שונה מכותבות אחרות, שהקהל המום. יכול להיות שזאת היתה פרשנות שלי, אבל מכיוון שהקראתי שירים שכתבתי שיש להם היבט טראומטי והם עוסקים בפגיעה מינית לא פשוטה, היתה לי תחושה שהקהל לא מסוגל לשדר אלי רגש של אמפתיה. חוויתי סוג של – אני לא רוצה להגיד עוינות – אבל ניתוק רגשי.

"הרגשתי כמו חוצנית שבאה לבקר עכשיו את האנשים על פני האדמה והם לא רואים אותי. גם כשירדתי מהבמה היה שקט. ובעצם הבנתי דרך השקט הזה שבעצם אין לי שם מרחב מוגן, שיכול לעטוף את מה שאני מרגישה כשאני קוראת. הרגשתי שאני מסומנת שם באיקס אדום, שאני בהחלט חריגה בנוף הזה, בסצנה הזאת, וזה גרם לי להרגיש מאוד מיוסרת.

"ואז ניגשה אלי אישה מאוד יקרה ואמרה לי 'אני רוצה מאוד לקנות את הספר שלך. חשוב לי לומר לך שאת לא חוצנית. מאוד התרגשתי, ואני מאוד אוהבת את השירים שלך'. אבל מתוך כל הקהל שהיה שם, היא היתה היחידה שהצליחה באמת להחזיר אלי מבט ולבוא ולהגיד לי את הדברים שבאמת חיזקו אותי, כי אני הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, שאני פשוט שוקעת וצוללת לתוך כל החוויה הטראומטית הקשה, וגם כמשוררת אני חריגה וקשה, אני בלתי ניתנת להכלה ואני מטרידה, מהבהבת. יצאתי בתחושה שאני חייבת לחולל איזשהו שינוי בסצנה הזאת".

התפישה של מילק את היחס שהיא מקבלת בעולם השירה אינה מעוגנת רק באינטרפרטציה שלה, אלא מקבלת אישוש משמעותי מחלק מהתגובות שהיא מקבלת. כאישה סקסית שמעזה לכתוב על טראומה ומיניות ומבקשת להסתכל עליה לא רק כעל קורבן, ההתנגדות אליה ואל שיריה בקרב חלק מהגברים בסצנת השירה ערה ובוטה. לדבריה, "בזמן שפירסמתי את הספר שלי 'פרפר פרלין', מבקר השירה של עיתון 'הארץ' אילן ברקוביץ' העלה בעמוד שלו את השיר שלי 'אתה הכי חשוב לזבוב'. זה שיר אירוטי עם דימויים שכמה משוררים בברנז'ה לא אהבו, בלשון המעטה".

אתה הכי חשוב לַזבוב / לורן מילק

מַה יִּקְרֶה
אִם זֶה יִקְרֶה,
אִם תִּקְרָא לִי בַּעֲלִי
אֲנִי אֶבְעַל אוֹתְךָ
בִּצְמִיד זְרוֹעִי
וּבִמְאוֹר שָׁדַי,
אֲנִי אַכְנִיס לְךָ
אֶת כָּל הַמַּה-שְׁמוֹ
שֶׁמְּדַבֵּר אוֹתְךָ תָּמִיד,
אֲנִי אַפְסִיק לַחְלֹם
אוֹתְךָ כָּל יוֹם,
זוֹחֵל מִתַּחַת לַפָּנִים
כְּמוֹ תּוֹלַעַת מֶשִׁי,
וּמַרְעִיד לִי אֶת הַדָּג
דְּגָן, אֲנִי אֶדְפֹּק אוֹתְךָ
בַּקֻּרְקְבָן,
וְאַתָּה, אַתָּה תִּהְיֶה הָאָהוּב
הֲכִי חָשׁוּב לַזְּבוּב.

בעוד שברקוביץ' פירסם את השיר לצד ביקורת ספרותית קצרה המתייחסת אל תוכנו ואל הביטוי האמנותי שלו, מגיבים רבים (גברים כולם) סירבו לעצם הבקשה להתייחס לשיר כאל שיר. כך ניתן למצוא שם תגובות כ"נו באמת חברים, בגדי המלך..", "תת רמה" ו"פורנוגרפיה".

"הם נכנסו לדיון לא רציני ולא מעמיק, ופשוט קטלו אותי", מספרת מילק. "אני זוכרת שקראתי את זה ולא ישנתי כל הלילה, היו לי בחילות והרגשתי כמו אישה מוכה. זה היה מבחינתי הזניה של השפה ושל התרבות. הם פשוט השתלחו בי בצורה מאוד ילדותית ומעליבה, שמאיינת אותי כאישה וכמשוררת. זה גרם לי להרגיש מודרת, כמו הדרת נשים בבית הכנסת או שנשים לא יכולות לשיר.

"יש פה משהו תרבותי שמדיר אותי כאישה. כתבת שיר מיני עם דימויים מיניים? אז את שיקסע, את זונה, את מניפה חצאיות. וגם כשאילן (ברקוביץ') אומר להם 'שימו לב שהמשוררת קוראת את התגובות שלכם', הם ממשיכים. אני חושבת שצרות העין הזאת וההשתלחות הבוטה במישהי שהיא אישה, שכותבת על מיניות ומפגינה אותה גם בלוק ובלבוש, זה מבחינתם כמו סוג של הזמנה לפוגרום".

לשבור את הקשר בין טראומה לשתיקה

מילק מבהירה כי "השירה שלי היא לא רק אירוטית. יש לי שירים מתריסים, מחאתיים. כתבתי את השיר 'ג'סיקה התעוררה', על ג'סיקה שהתאבדה ברחוב הירקון, ואני חושבת שבאיזשהו מקום את מרגישה איזושהי מחויבות לייצר את האנדרטה. אם יש אנדרטה לחיילים, אז אנחנו פה בעצם עושות אנדרטה לנשים שמתו בזנות, שמתו ברחוב. יש פה גם איזה חוסר אונים מול התופעה הזאת – שהמדינה, הרשויוית, מפקירות נשים למות. אם זה בידי הבעלים שלהן, אם זה בידי הסרסורים שלהן. זו תופעה שהיא פשוט מקוממת ומוציאה אותי מדעתי, ואני מרגישה צורך באמת לצאת למאבק ושעולם השירה יעבור איזושהי מטאמורפוזה".

ג'סיקה התעוררה

גֶ'סִיקָה הִתְעוֹרְרָה לַחַיִּים
בַּת 36
בְּחֶדֶר 5
תְּלוּיָה עֵירֻמָּה
עַל הָרַמְקוֹל.

חַיֶּיהָ נִשְׁלְלוּ מִמֶּנָּה כְּמוֹ דַּרְכּוֹן.

עַכְשָׁו,
כְּבָר אֵין לָהּ אֵיבַר מִין,

אָז גֶ'סִיקָה חוֹרֶצֶת לָשׁוֹן לְכָל הַקְּלִיֶנְטִים בְּ־250
שֶׁיִּשְׁפְּכוּ דָּמִים בַּיַּרְקוֹן 98.

הזמנה לאירוע זכרון לג'סיקה ולקורבנות הזנות

הזמנה לאירוע זכרון לג'סיקה ולקורבנות הזנות

הקשר בין טראומה ושתיקה הוא קשר אמיץ ומבוסס. צוי השתיקה והבושה שמוטלים על הנפגע.ת הם חלק משימור הסדר החברתי. הם מסמנים את הדיבור עליה כמחליש – ומשמרים את הטראומה כחוויה אישית שאינה מתקבצת לתופעה חברתית שיש לקחת עליה אחריות. זו חוויה שאין לגעת בה – ולכן לא באמת אפשר לטפל בה. הקורבנות מתבקשות לא לדבר ולא לתבוע את מקומן במרחב. אם הן כבר עושות זאת, הן נדרשות להישאר במקום פסיבי.

מילק מסבירה כי "אני חושבת ששירה בהחלט יכולה לפתוח פתח להחלמה ולעימות עם המקום של הפגיעה. תהליך היצירה מאפשר להביא את הקול של הנפגעות כסובייקט. הוא מציג את המציאות דרך עיניהן. יש כאן היפוך ממצב הפגיעה, ששם אותן במקום של אובייקט חסר קול הנתון לחסדי אחר. האנתולוגיה הופכת את המציאות ומייצרת באופן זה תיקון חשוב".

מה ההבדל בין עדויות #metoo לבין הטקסטים באנתולוגיה?

"אני חושבת שהתנועה של metoo# חשובה, כי היא איפשרה לנשים רבות להבין שהן לא לבד. היא מעודדת נשים לפרוץ את מעגלי השתיקה ולחבר אותן יותר למי שהן, לרצונן, לעצמן ולגופן. זה לא מקרה שהאנתולוגיה שאני עורכת יוצאת היום ולא לפני כמה שנים. כיום יש יותר נכונות להיחשף ולשתף פעולה, ולצאת החוצה עם דברים שקשורים לפגיעה המינית, ואילו פעם היה הרבה יותר פחד ובושה מפני ההיחשפות".

זו כבר מהפכה של ממש. קמפיין metoo (תמונה: אתר פיקסביי)

"תנועה שמעודדת נשים לפרוץ את מעגלי השתיקה". קמפיין metoo (תמונה: אתר פיקסביי)

מילק מוסיפה כי "העדות חשובה. היה לי חשוב גם לקבל עדויות על טראומה. אני חושבת שזה לא נכון להפריד בין השירה לבין החיים. אי אפשר לסגור ולכלוא טראומות של אנשים בתוך ארון. האנתולוגיה הזאת קוראת לאנשים ולטראומות לצאת החוצה ולהיחשף. כל הניסיון הזה לנרמל דברים ולהפוך את כל הדיון על שירה למשהו נקי וסטרילי חוטא בעיני מאוד גם לעולם השירה וגם לאנושות.

"אני באה ממקום שבאמת מתייחס לנשים מתוך חשיבה יותר הוליסטית, יותר מעמיקה, שבה הטראומה היא חלק מהגוף והיא גם חלק מהשפה, ואם אני כותבת שיר על ירושלים ובתוך השיר יוצאת לי הטראומה שעברתי, זה בסדר. אני לא צריכה עכשיו להיות בתלם. אני לא נעמי שמר או לאה גולדברג. אני לורן מילק, אני לא יכולה להיות מה שאתם רוצים ממני. זאת אני ואני עושה מה שבא לי, אני לא עושה מה שבא לכם.

"לבוא ולהגיד 'אם עברת טראומה, אל תביעי אותה בשירים, אל תבכי, אל תשתמשי במטאפורות שמפגינות את המקום הפגוע', אני חולקת על זה. נכון, לא כל טקסט שנכתב על טראומה ומתוך טראומה הוא ראוי לפרסום. ולא כל טקסט שיש בו כאב הוא טקסט חזק. אבל אני כן מאמינה שכל הוראות ההפעלה האלה ששמים עלינו ככותבים, וכל ה'מה מותר ומה אסור לעשות', זה לא משרת אותי או את הכותבים.

"בחרתי את השירים בכוונה מתוך מקום שהוא לא קורבני. לא הכנסתי שירים מתקרבנים שלא נותנים שום מקום לזווית אחרת. אבל אם זה היה כל כך פשוט להיות אישה מוכה, אם נשים היו יכולות באמת להגן על עצמן בתוך מערכת כזאת אלימה וטרוריסטית, אז אולי נשים לא היו מוכות. נשים לא יכולות למנוע את המוות בתוך תא משפחתי אלים – הן צריכות את ההגנה מהממשלה, מהסביבה".

השתקפות/ ענבל אשל כהנסקי (יופיע באנתולוגיה)

פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם שָׁכַבְתִּי עַל כְּבִישׁ סוֹאֵן

טִפּוֹת מַתֶּכֶת חָדְרוּ בִּי, גֶּשֶׁם נוֹזְלִי רוֹתֵחַ.

אוֹרוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת הִכּוּ בְּסַנְוֵרִים אֶת הָעוֹלָם.

בָּא אַמְבּוּלַנְס בָּאָה

רוֹפְאָה מָדְדָה דֹּפֶק

הִזְרִיקָה זְרִיקַת הַרְגָּעָה

קָבְעָה שֶׁזֹּאת שִׁירָה.

"כששומעים צעקות של אלימות מדירה של השכנים, זאת בחירה של החברה אם להזעיק משטרה או לסתום את הפה. זאת בחירה שלנו אם להכניס את השיר, לפרסם אותו ולגרום לו אולי להשפיע קצת, או להוריד אותו. אני חושבת שאנשים כמו (הסופר, המשורר והעיתונאי) בני ציפר לא תרמו הרבה לחשיפה של שירה שבאמת מגיעה מהשטח, מהרחוב, מהמקומות היותר חדים, השפיציים. ואלה החיים שאנשים חיים, נשים חיות את זה, אז למה לא לכתוב על זה, לדבר את זה? למה אני צריכה להסתתר? למה הן צריכות בעצם להתחבא ולכלוא את הטראומות שלהם בארון? זה משהו שנראה לי מגוחך. אני ממש בעד שתתחולל מהפכה".

האנתולוגיה תצא בהוצאת טנג'יר בדצמבר 2019, ניתן לתמוך בפרויקט בהדסטארט.

גילוי נאות: הכותבת היא חברת מערכת בטנג'יר ומעורבת בהוצאת הספר

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
יו"ר צעירי העבודה: ""אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מי היו אחראים, אבל ברור לנו שאלה לא היו רק אחיות ובודדים, היתה פה עוולה מערכתית". יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. 21 ביוני 2018 (שירז גרניבאום / אקטיבסטילס)

המדינה הגדירה את הילדים כ"עלומים", כלומר ילדים שנלקחו ע"י הממסד ומותם הוכרז, אף שאין קבר. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

התרגילים של המדינה למנוע פיצוי ממשפחות ילדי תימן

במקום לדון במשותף בתביעה של משפחות שילדיהן נלקחו ע"י הממסד ונעלמו, הפרקליטות ביקשה לפצל את התיקים. המחוזי אישר, ומחר המשפחות מגיעות לעליון. "מחכים שהדור הראשון והשני של המשפחות ימותו", הם אומרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf