רשימת הוויתורים של אבו-מאזן במשא ומתן

בישראל נפוצה כעת גירסה לפיה ראש הממשלה נתניהו עבר "מהפך תודעתי" במהלך המשא ומתן עם הפלסטינים, וכי יו"ר הרשות מחמוד עבאס קיבל רגליים קרות ברגע האחרון, ופנה למהלכים חד צדדיים כמו ההצטרפות לאמנות בינלאומיות וההסכם עם החמאס. רבים ממי שמשמיעים את התיאוריה הזו גם מצרפים לה ניתוח היסטורי-פסיכולוגי של אישיותו של עבאס, שהופך בפיהם ל"סרבן סדרתי".

הטענה הזו אינה מושמעת רק על ידי אנשי ימין שמראש קיוו לכישלון המשא ומתן, כמו נפתלי בנט, אלא גם על ידי נציגי המרכז כמו יאיר לפיד, דובר ראש הממשלה ארי שביט, והעיתונאים בן דרור ימיני, שלום ירושלמי ואפילו נחום ברנע, שאינו חשוד בסימפטיה לביבי.

מדובר בהונאה. את הטענות ההיסטוריות כלפי עבאס רביב דרוקר כבר הפריך בבלוג שלו. אבל ראוי שהציבור הישראלי יידע שהנהגת הרשות ביצעה צעדים גדולים גם בסיבוב הנוכחי, וישפוט את מהלכי הממשלה שלו בהתאם.

לא צריך ללכת רחוק בשביל לדעת את זה: מקור אמריקאי – יש אומרים שזה השליח המיוחד מרטין אינדיק – שוחח עם אותו נחום ברנע וסיפר לו בדיוק למה עבאס הסכים. זו אינה טענת הצד הפלסטיני, אלא דברי המתווך האמריקאי (המאמר של ברנע זמין ברשת רק באנגלית – קישור כאן). גירסה אמינה יותר לא נקבל.

אלו הוויתורים הפלסטינים המרכזיים שמעבר לעקרון שתי המדינות בקווי 67':

– מדינה מפורזת (כזכור, דרישה של ביבי בנאום בר אילן).

– קו גבול שישאיר שמונים אחוז מהמתנחלים בישראל.

– נוכחות צבאית ישראלית למשך חמש שנים (!) בבקעת הירדן, שתוחלף בכוחות אמריקאיים. צריך להבין את המשמעות של ההסכמה הזאת – אבו מאזן הסכים שהמדינה הפלסטינית תהיה מובלעת בתוך ישראל לתקופת מבחן ארוכה מאוד.

– העברת כל השכונות היהודיות במזרח ירושלים לישראל.

– חזרת פליטים תהיה סמלית ובהסכמה ישראלית. "ישראל לא תוצף בפליטים", אמר אבו מאזן, לפי המקור האמריקאי.

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, יולי 2013 (צילום: מחלקת המדינה)

ראוי לציין שעל פי הנרטיב הפלסטיני (שמקובל על מרבית העולם), הוויתור הפלסטיני הגדול הוא הנכונות להכיר במדינת ישראל ב-78 אחוז מהשטח של פלסטין ההיסטורית, מתוך הכרה בטעויות העבר ובצורך למצוא פיתרון מיידי למצוקה הפלסטינית. ישראל כמובן מעולם לא הכירה במקביל במדינה פלסטינית או אפילו בזכות פלסטינית על סנטימטר מארץ ישראל.

אולם גם לאור הוויתור הזה, הטענה שהפלסטינים לא היו מוכנים לזוז מהכרה בגבולות 67', ורק ישראל נדרשת להתגמש פשוט אינה נכונה. המציאות היא הפוכה: במשך עשרים השנים מאז אוסלו, הפלסטינים הלכו צעדים גדולים לקראת ישראל, וגילו הבנה לצרכים הפוליטיים והפסיכולוגיים של ההנהגה הישראלית. ההצעות של אבו מאזן מבוססות על רעיונות עבר כמו ז'נבה והפרמטרים של קלינטון, אבל העובדה שיו"ר אש"ף והרשות העלה אותן באופן פורמלי, במו"מ רשמי, היא משמעותית מאוד (האם נתניהו חשב אי פעם לאמץ את ז'נבה?).

העובדה שחמאס היה מוכן להכיר בממשלה פלסטינית שמתחייבת לרעיונות האלו היא משמעותית אפילו יותר.

מול זה ניצבת ממשלה ישראלית שיכורת כח וציבור אדיש, המחפשים מתחת לשטיח עדויות לסרבנות פלסטינית, וכשאלה אינן מופיעות, פשוט ממציאים אותן. העובדה שעבאס מוכן להכיר במדינת ישראל (שמגדירה את עצמה כיהודית) ולא ב"מדינה יהודית", או זה שהוא עדיין דורש חזרה סמלית של פליטים, שאינה יותר מסולם לוויתור על השיבה, הפכו אפילו בעיני עיתונאים ופרשנים רציניים ל"הוכחה" לסרבנות כרונית.

אגב, חובבי המאזנים הדמוגרפיים צריכים לזכור שגם אם ישראל היתה קולטת רבע מיליון פליטים מיד, המספר הזה מתאזן עם תושבי מזרח ירושלים שיהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית; וזאת בלי להזכיר צעדים סמליים שעבאס עושה למען הנרטיב הישראלי-יהודי, כמו הצהרותיו לגבי השואה.

האם נתניהו ביצע צעד דומה אי פעם? האם "המהפך התודעתי" שלו קירב אותו למינימום שמתווה שתי המדינות מחייב? כל שישראל התחייבה לו בחמש השנים האחרונות הן מחוות הפיכות כמו הקפאה (חלקית) של הבנייה בהתנחלויות, או שחרור אסירים ותיקים, שגם לא קוים במלואו.

עבאס כל כך מרחיק לכת, שכוחות רציניים בעולם הפלסטיני טוענים שהסכם כזה בחיים לא היה עובר, ואם הוא היה עובר, הוא לא היה עובד. אבל זהו נושא לדיון פלסטיני פנימי. הנקודה המהותית היא שהציבור הישראלי לא יכול להמשיך לשקר לעצמו, ולקבל את השקרים של מנהיגיו ועיתונאיו. אם מצרפים את יוזמת השלום הערבית להצעה של עבאס, אפשר להבין שמעולם לא הונחה בפני ישראל הזדמנות כזו לעגן בהסכמה עולמית ואזורית את הישגיה הצבאיים והפוליטיים במאה האחרונה.

כעת, עם התמוטטות התהליך וניצניו של מאבק זכויות אזרח פלסטיני שיחליף את המתווה המדיני, ילבשו הפתרונות שיועמדו לפתחנו אופי אחר לחלוטין.