קשה לעקוב אחרי ועדת המעקב
ועדת המעקב אמורה להיות הגוף המייצג את הציבור הערבי בישראל, אבל אין לה אתר, עמוד הפייסבוק שלה צולע, הפרוטוקולים נחבאים אי שם, ולא ברור איך ממונים חבריה. התקווה היא שהיו"ר החדש, ג'מאל זחאלקה, יסיט את הווילונות
לתת לאור המחטא להיכנס. ג'מאל זחאלקה, היו"ר הנכנס של ועדת המעקב, לצד ח"כ לשעבר יוסף ג'בארין, בעת בדיון בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
בואו ננסה, כתרגיל, לאתר את "ועדת המעקב העליונה" בכלים של המאה ה-21. אתר האינטרנט הרשמי של מה שאמור להיות "הגוף הייצוגי, ההנהגתי והמאחד העליון לציבור הערבי הפלסטיני אזרחי מדינת ישראל", שבק חיים וירד מהרשת אי אז ב-2022.
>> הבחירות לראשות ועדת המעקב מאחורינו. עכשיו הזמן לרפורמה
ערוץ התקשורת הרשמי היחיד שנותר הוא עמוד פייסבוק. לא העמוד הישן, שהצליח לצבור בקושי כמה אלפי עוקבים, אלא העמוד החדש, שמתהדר במספר עוקבים נמוך עוד יותר. בתיאור העמוד החדש נכתב, ברוב חשיבות, כי הוא "מבטא את ההנהגה המאוחדת של בני העם הפלסטיני בדאח'ל (כלומר בתוך ישראל, ג"ב), ומהווה המשך לעמוד המעקב שפעילותו הופסקה בנובמבר 2024".
העמוד החדש אכן תוסס. במבט מהיר, מנהל העמוד יכול להתרברב בכך שהפרסומים בעמוד גורפים, באופן עקבי, מספר לייקים חד-ספרתי, כשלעיתים, אחד המפרגנים הוא לא אחר מאשר מוחמד ברכה, יו"ר הוועדה עד לפני שבועיים. ייתכן שהמעבר לעמוד החדש נבע מכך שמישהו פשוט שכח את הסיסמה לקודם.
ניסיון להשיג את תקנון הוועדה – המסמך המכונן שלה – באמצעות הכלים של ימינו הוא כמעט בלתי אפשרי. עזבו את גוגל. עזבו את עמוד הפייסבוק (החדש). להשיג את רשימת השמות של מי שבאמת יושב ב"מועצה המרכזית" הכול-יכולה או ב"מטבחון" המצומצם של ה"מזכירות", זו משימה לארכיאולוגים, לא לעיתונאים.
"נשים שואפות לדברים אחרים"
ספק אם הייתי נדרש לכל זה, אלמלא הפנינה שהגיעה לאחרונה מכיוונו של מנסור דהאמשה, יו"ר ועדת הבחירות בוועדת המעקב. באחד מראיונותיו ברדיו הסביר דהאמשה למאזינים בצער כי "נשים לא מתעניינות בפוליטיקה, הן שואפות לדברים והישגים אחרים". האמירה הזו, שריד מתקופה אחרת, היא אולי הזיקוק המדויק ביותר לרוח הוועדה: גוף אנלוגי המנוהל על ידי גווארדיה ותיקה ונתקע הרחק מאחור.
אחרי עבודת תחקיר ונבירה ארכיונית, שמתי יד על התקנון. למעשה לא על תקנון אחד, אלא על שניים: המקורי, וזה החדש, שעבר "עדכון גרסה" לאחרונה, ושלהבנתי לפיו התנהלו הבחירות האחרונות.
לאמירה של דהאמשה יש סימוכין מדויקים בתקנון המקורי. עניין ייצוג הנשים מופיע שם, כמעט בדרך אגב, תחת הכותרת "הערה חשובה". ומהי ה"הערה החשובה"? המפלגות מתבקשות "להקפיד" על ייצוג נשים, אבל עניין הייצוג נותר "בהתאם להחלטתה [של המפלגה]". אם בתקנון המקורי זו עוד היתה "הערה חשובה", הרי שבתקנון המעודכן הנוסח הועתק כמעט במלואו, אך הכותרת "הערה חשובה" נעלמה. אולי זה כבר לא מספיק חשוב.
נושא השקיפות מסובך לא פחות מעניין ייצוג הנשים.
בתקנון המקורי, הפרק החמישי היה יצירת מופת קטנה של מחתרתיות. סעיף 5 פתח בהצהרה הממלכתית כי "הוועדה מאמצת את עקרון השקיפות". אבל כמה שורות מתחת, בסעיף 9, מוצג המובן שבו עקרון השקיפות ימומש: "כל ישיבות ועדת המעקב ומוסדותיה פתוחות בפני הציבור ואמצעי התקשורת, למעט ישיבות ששליש מהנציגים הנוכחים מבקשים לקיים אותן בדלתות סגורות". כלומר סעיף 9 הפך את הסעיף ההצהרתי, סעיף 5, למיותר.
ומה קרה בתקנון החדש? סעיף 9 נמחק כליל. זה אומנם עשוי להתפרש לעין תמימה כצעד חיובי להסרת מגבלות, אך המציאות הפוכה. כל שנותר כעת הוא סעיף 5, כלומר הצהרה ריקה, שיישומה תלוי כעת אך ורק בפרשנותם היצירתית של העסקנים.
נקודה אחת אני זוקף לזכות התקנון החדש – הדרישה לרישום פרוטוקול. דרישה זו מופיעה שלוש פעמים, בסוף התיאור של כל אחד משלושת הגופים המרכזיים: "הכנס הכללי", "המועצה המרכזית" ו"המזכירות". כהיסטוריון אתמוך תמיד ברישום ובתיעוד. עדיף יותר מדי מפחות מדי.
אבל המחויבות החדשה הזו לתיעוד העלתה אצלי בתורה כמה שאלות: היכן שמורים הפרוטוקולים של הישיבות שבהן עודכן התקנון? מתי התקיימה הישיבה שבה הוחלט לעדכן את התקנון? ובכלל, איפה התקיימה ישיבת הוועדה הזאת, ובעצם כל ישיבות הוועדה (בדלתיים סגורות ופתוחות) מאז הראשונה לפני יותר מ-40 שנה?
זעזעו את המועדון. רולא דאוד (משמאל) וניבין אבו רחמון (צילום רולא דאוד: אינאס אוסרוף. צילום ניבין אבו רחמון: באדיבות המצולמת)
קשה להתעלם מלוח הזמנים. בדיוק כשהחלו להישמע קולות חדשים ונחושים מכיוונן של ניבין אבו רחמון ורולא דאוד, שהודיעו על הצגת מועמדותן לראשות ועדת המעקב, נזכרו לפתע בוועדה בצורך הדחוף לעדכן את התקנון. האם מדובר ביד המקרה? מה שבטוח הוא שכניסתן לזירה הצליחה להרעיד את המוסד שלא ידע רעידה כזו עשרות שנים.
הן לא רק רצו לתפקיד. הן הפגינו עמוד שדרה מול התקנון עצמו. הן תקפו חזיתית את ההסכמים הג'נטלמניים – מהסוג שאף פרוטוקול לעולם לא יתעד – על מונופול ורוטציה. כשאבו רחמון מדברת על "פתיחת התחום בפני נשים וצעירים" וכאשר דאוד דורשת הנהגה ש"תפתח את שעריה בפני כלל שכבות החברה", הן אינן מדברות על שינוי סמלי. הן תוקפות, מילה במילה, את אותו סעיף זניח שנקרא "הערה חשובה".
איך מצטרפים למועדון
כדי להבין את עומק השבר, צריך לחזור לרגע להיסטוריה ולרטוריקה. ועדת המעקב העליונה הוקמה ב-1982 ומוגדרת כ"גוף פוליטי א-מפלגתי" שמטרתו "לאחד ולרכז את הפעילות הפוליטית". על הנייר, המילים נשגבות: "ייצוג אינטרסים קולקטיביים, מאבק לזכויות לאומיות, חתירה לצדק חברתי". את הלגיטימציה שלה ועדת המעקב שואבת מכך שהיא "כוללת את כלל מנהיגי המפלגות וראשי הרשויות".
אל מול המילים הגדולות, המציאות דורשת שאלות קטנות ומציקות: מי מחליט מי ישב ב"כנס הכללי", ב"מועצה המרכזית" וב"מזכירות"?
בתקנון המקורי, השיטה עוד היתה ברורה וצנועה יחסית: "המועצה המרכזית" כללה 54 חברים, ו"המזכירות" – המטבחון המנהל – כללה 19 חברים בלבד. חלוקת הכוח היתה מדודה; חד"ש ומק"י, התנועה האסלאמית ובל"ד החזיקו בנתחים המרכזיים.
ועדיין, ביו חברי "המועצה המרכזית" מצאתי שתי מפלגות רפאים: "המפלגה הדמוקרטית הערבית" ו"המפלגה הלאומית הערבית". מדובר בגופים שאף אחד לא שמע עליהם בעשורים האחרונים, למעט, כנראה, האנשים שמאיישים את הכיסאות של אותם גופים בוועדה. אם למישהו מקוראינו יש מידע עדכני על קיומן של המפלגות הללו מחוץ לחדרי הישיבות, נשמח לעדכון המערכת.
ואז הגיע התקנון החדש. האם נפתחו השערים לציבור? התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה היא שפשוט האריכו את השולחן והוסיפו עוד כמה כיסאות כתר. מספר החברים במועצה המרכזית זינק ל-71, ומספר החברים במזכירות כמעט הכפיל את עצמו, כשגדל מ-19 ל-35.
מצביעים בבחירות לוועדת המעקב, ב-15 בנובמבר 2025 (צילום: מוחמד ח'ליליה)
כדי להצדיק את האינפלציה הזו, מנסחי התקנון גילו יצירתיות והמציאו קטגוריות חדשות יש מאין. כך נולד המושג המעורפל, "חוגים עממיים" (أوساط شعبية). אותם חוגים עממיים עלומים זכו לפתע בייצוג נרחב. מי הם? את מי הם מייצגים? לא ברור. קטגוריה נוספת שהומצאה היא "ערים היסטוריות, ערי חוף וערים מעורבות (כולל הכפרים הלא מוכרים בנגב והמועצות האזוריות)". הערבוב המוזר הזה, בין הגיאוגרפי לדמוגרפי ובין הרשמי לפחות רשמי, הניב יבול מרשים של נציגים. השולחן התמלא.
לא פשוט להצטרף למועדון. גם התקנון המקורי וגם יורשו המשודרג מציבים בפני המועמד מסלול ייסורים ביורוקרטי. עליך להיות נציג מפלגה עם מוסדות נבחרים, להציג קבלות על ועידות ארציות, ולהוכיח אחיזה בשטח דרך ייצוג בכנסת או ברשויות. מעל כל אלה מרחפת המועצה המרכזית, שמתפקדת כגילדה קנאית וכסלקטור קשוח המחזיק בזכות הווטו הסופית לאישור מצטרפים.
מנגנון זה מעלה תהיות קשות: האם מפלגות הרפאים צלחו את מסלול המכשולים הזה? ומי, למען השם-הלא-קיים, קובע מיהם ה"עממיים"? האם יש פריימריז ל"עממיות"? ולא פחות חשוב, מה קורה עם החוגים ה"לא-עממיים"?
דמוקרטיה של 88%
בשבוע שעבר התכנס דור המדבר כדי לבחור את היו"ר. 60 איש הצביעו בפועל מתוך 73 בעלי זכות הצבעה, 82%. ד"ר ג'מאל זחאלקה גרף 53 קולות, 88%, והותיר לניבין אבו רחמון 7 קולות בלבד לפרוטוקול. התוצאה היתה כתובה מראש: מועמד הממסד, המגובה במכונת המפלגות המשומנת, צעד על השטיח האדום שנפרש עבורו עם חיוכים למצלמות. תוצאה זו היא הד תרבותי לבחירות לנשיאות במדינות השכנות, רק שכאן הסתפקו ב-88%, לעומת 99% המקובלים בארצות השכנות.
ובכל זאת, יש ניצחון אחד קטן בסיפור הזה. עצם הריצה של המועמדות מבחוץ, והעובדה שהיא אילצה סקרנים לחפור בארכיונים כדי להבין איך המנגנון עובד – כבר סדקו את החומה.
ליו"ר הנבחר ברכות חמות ועצה קטנה: כדי שלא תיזכרו כ"דור המדבר", פתחו את הדלתות, הסיטו את הווילונות המאובקים ותנו לאור המחטא להיכנס. ברכו בברכת אהלן וסהלן את העיתונאים והצלמות, המבקרים והחוקרות. הסירו את המחסומים בפני צעירים ובפני הצורך ב"הערות החשובות". התחילו להקליד את הפרוטוקולים ולתייק אותם בענן עם הרשאה לחוגים העממיים כולם, ואל תחסכו מאיתנו גם את הדוחות הכספיים ואת פרטי ההתקשרות עימכם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
