newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קריירה פוסט-סרטנית

אחרי כמעט שנה של טיפולים במחלת הסרטן, חזרתי לעבודה. יש מי שציפו שההתמודדות עם המחלה תהפוך אותי לאישיות רוחנית, שעניינים גשמיים כמו קריירה פחות חשובים לה. שאקבל פרופורציות בחיים. אבל האם להיות בריאה זה מספיק?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: נעמה בן זאב

לפני זמן לא רב השתתפתי בכנס ארצי של מומחים מתחום הדעת שלי. הכנס הזה מתקיים פעם בשנה, בכל פעם במוסד אקדמי אחר. בשלוש השנים הקודמות לא השתתפתי בו, בהתחלה מפני שהייתי באמצע הטיפולים ולא היה לי כוח ואחר כך מפני שלא היה לי אומץ לעמוד מול אנשים שהכרתי ולא ידעו שחליתי. הניסיון לימד אותי שאנשים שלא פגשתי לעתים קרובות, לא מזהים אותי. כדי לחסוך את המבוכה סיגלתי לי הרגל להציג את עצמי לפני כל אדם שלא ראה אותי כמה שנים: "הי, נעמה בן זאב". אבל לפעמים האקטיביות שנדרשה ממני בחידוש קשרים עם אנשים הייתה מעייפת מדי. לכנס השנה החלטתי לנסוע.

בהפסקת קפה בין המושבים פגשתי עמית שאני מחבבת מאוד. פעם היינו בקשר קרוב אבל במשך הזמן המשימות השונות שלנו העסיקו אותנו והקשר ניתק. שמחנו להיפגש. כשהעיר שאני נראית שונה סיפרתי שחליתי. כששאל מה מצבי היום סיפרתי בכנות על הקשיים בעבודה: פגיעה בזיכרון וביכולת הריכוז ואיטיות רבה. הוספתי שבעקבות המחלה והטיפולים הפסדתי בעצם שנתיים של עבודה. אמנם המשכתי ללמד, אבל לא הצלחתי לחקור ולכתוב ולא עיבדתי את הדוקטורט שלי לספר. אני מנסה כעת להשלים פער של שנתיים במחקר חדש ובכתיבת מאמרים.

תגובתו הדהימה אותי: "מה זה חשוב בכלל?! את בריאה! צריך פרופורציות בחיים!"

התקדמות באקדמיה תלויה בראש ובראשונה בפרסומים. עיכוב של שנתיים הוא משמעותי מאוד. אני ניגשת למכרזים על תקנים חדשים בידיעה שהסיכויים שלי לעבור את שלבי המיון הראשונים נמוכים בגלל מיעוט פרסומים. אם אאמץ את הגישה שזה "לא חשוב בכלל", אפסיק לנסות להשלים את הפער שפתחתי. בעקבות זאת הסיכויים שלי להמשיך לעבוד בתחום הזה, ובעיקר במחקר, יתבטלו לגמרי.

אכן, אני בריאה עד שיוכח אחרת. אבל לַמָה המעיט חברי בחשיבותה של קריירה? האם יש לצפות שמחלת הסרטן תהפוך אותי לאישיות רוחנית וטיפולית? שאגדל ירקות אורגניים, אאפה לחם שאור וכל יום בצהריים אניח על השולחן אוכל שבישלתי בזה הרגע? לא הייתי אדם מטפל ורוחני לפני שחליתי ואיני נוטה לכך כיום. אין דבר שאני רוצה יותר מלקדם את הקריירה האקדמית שלי. אני שמחה ברצון הזה ובוודאות לגביו, כי בחודשים האחרונים של הטיפולים במחלת הסרטן וגם זמן מה לאחר מכן לא רציתי כלום. גם לא לקום מהמיטה בבוקר. ניסיתי לחזור ולהקדיש זמן לעיסוקים שאהבתי בעבר. נרשמתי לחוג תפירה, אבל פרשתי ממנו אחרי השיעור הראשון כשניתנה לנו רשימת קניות ומצאתי את עצמי מותשת מהמאמץ לתכנן מסלול נסיעה בין החנויות המתאימות בעיר עם מקומות חנייה קרובים. נרשמתי לסיור צפרות אבל עזבתי אותו באמצע: חום ספטמבר בעמק בית שאן הכריע אותי.

> איך קרה שמספר הרופאים בעראבה הוא בין הגבוהים בעולם?

לא הפכתי לאישיות רוחנית, ולא התחלתי לגדל ירקות אורגניים

לא הפכתי לאישיות רוחנית, ולא התחלתי לגדל ירקות אורגניים

כשגיליתי שאני חולה והתחלתי בטיפולים כימותרפיים המשכתי ללמד וסיפרתי לסטודנטים עם מה אני מתמודדת. זה נראה לי הגון: חלק מהשיעורים התקצרו מאוד כשהייתי חלשה. לחלקם לא הגעתי ונעזרתי בשתי חברות טובות שהסכימו להחליף אותי. חוץ מזה, להסתיר את המחלה דרש אנרגיה רבה מדי, שלא הייתה לי. אבל כשהבראתי ופגשתי סטודנטים חדשים במוסדות חדשים, המידע על המצב הרפואי שלי לא היה רלוונטי. את בריאה כבר, לא?!

השלמתי (במאמץ רב) עם הסימנים שהמחלה הותירה בגוף. גם עם החולשה הפיזית. על חוסר הריכוז והשכחה השתדלתי לפצות בהרצאות כתובות, מובנות מאוד, ובמצגות שמבליטות את הנקודות המרכזיות. כך ידעתי לאן לחזור כשנסחפתי מן הנתיב המרכזי שתכננתי לשיעור. כיום אני נזקקת לאמצעים אלה פחות. יכולת הריכוז והזיכרון השתפרו מאוד בשנתיים שחלפו ואיתם וגם הביטחון שלי ביכולת לסמוך על עצמי ועל יכולותיי. לפעמים אני עדיין מתוסכלת מהאיטיות ומהפער בין ההספקים שלי לאלה של עמיתים שסיימו את לימודיהם יחד איתי ואפילו אחריי. איני נוהגת לשתף אנשים בקשיים הקוגניטיביים הללו, בעיקר משום שאיני רוצה להטריד. איני חוששת מגינוי או מהדרה: כל עמיתיי שידעו על מחלתי גילו אהדה ועזרו כמיטב יכולתם, מעבר לכל מה שיכולתי לצפות.

כשהצלחתי לחזור גם לכתיבה התחלתי לתכנן את הפרויקטים העתידיים שלי. מנקודת המבט של קידום הקריירה האקדמית, הפיכת הדוקטורט לכתב יד לספר נראתה כפרויקט הדחוף והחשוב ביותר. אבל מהר מאוד הבנתי שאיני עומדת להשקיע עבודה במאמץ הזה, הכרוך בחזרה לנושאים שעסקתי בהם במשך יותר מחמש שנים ובתיקונים קטנוניים. החיים קצרים ומה שיש בידיי היום עלול להיעלם מחר. אין לי זמן לחזור אחורה ולתקן את מה שכבר הסתיים. התחלתי לעבוד על מחקר חדש שהסתעף מן הדוקטורט שלי, אבל דרש למידה של הרבה נושאים חדשים. גם העבודות הבאות שהתחלתי או שאני מתכננת להתחיל בקרוב הן חדשות במובן זה שהן דורשות איסוף חומר חדש, ניתוחו ושילובו עם מחקרים קיימים שהכרתי רק לאחרונה.

אני מרבה לחשוב על השאלה ששאל אותי ידידי בגרסה אחרת: מה חשוב? למה מה שאני עושה חשוב למישהו מלבדי? ביום של מצב רוח טוב אני מצליחה לזכור שהדברים שאני עושה בעבודתי חשובים לא רק כשלעצמם, אלא גם בגלל המאמץ להתגבר על קשיים כדי להשיג אותם. להיות יותר בהירה, יותר ממוקדת, למצוא קשרים בין רעיונות חדשים ולשלב אותם בהסבר לכיד אחד. וכשזה מצליח – לעתים אחרי ימים ארוכים של התרוצצות לא ממוקדת של מחשבות, עייפות ושכחה – זה מה שעושה את העבודה שלי חשובה ואותי מאושרת.

נעמה בן זאב היא היסטוריונית, מתמקדת בחברה הפלסטינית במחצית הראשונה של המאה העשרים. מלמדת בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים.

> למרבה הצער, צה"ל לא מתנצל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מאות בני משפחות של הילדים האבודים, ולצידן תומכים רבים, הגיעו לירושלים מרחבי הארץ. הן דורשות הכרה בפשע שנעשה, גילוי האמת וצדק, עשרות רבות של שנים לאחר שנעלמו אחיהן ובניהן. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. 21 ליוני 2017. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות דרשה לדחות על הסף את התביעה בגלל "התיישנות". הפגנה למען הכרה במשפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות הפתיעה: נדון עם האוצר על פיצויים לחטופי תימן

לפי הפרקליטות, מתקיימים דיונים עם החשב הכללי, אבל "לא ניתן לאשר סכומים" בגלל ממשלת המעבר. פעילים במאבק לילדי תימן, המזרח והבלקן: "המשפחות שמעו על המתווה בפעם הראשונה, זה ניסיון נבזי להשיג את אהדת השופטים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf