איך קרה שמספר הרופאים בעראבה הוא בין הגבוהים בעולם?

קבלת פנים חגיגית נערכה השבוע בכפר עראבה שבגליל, לרגל חזרתם של שלושים בוגרי ובוגרות לימודי רפואה טריים שנחתו ממדינות מזרח אירופה וירדן. זה אינו נתון מקרי, או מחזור יוצא דופן: גם בשנה הקודמת סיימו 26 סטודנטים מאותו הכפר את לימודי הרפואה, ובמבחן הרשוי של משרד הבריאות בנובמבר האחרון עברו 14 בוגרים מהכפר ביחד. הכפר שלי מייצר רופאים בכמויות מסחריות. בעודי מלאה בגאווה מקומית אנסה להסביר את הנס הרפואי.

ההערצה של הערבים למקצוע הרפואה ידועה: אנחנו רוצים בן רופא, חתן רופא, רכב מרופא. אבל שלושים רופאים בשנה מיישוב שמונה כ-24 אלף תושבים, זאת אהבה סוחפת ששווה בדיקה. זהו אחוז אסטרונומי, במיוחד כאשר במדינות ה-OECD  מסיימים את לימודי הרפואה כ-11.2 סטודנטים לכל 100 אלף איש בממוצע בשנה, ובישראל עומד היחס על 3.8 בלבד. מסתבר שיש בכפר יותר מ-150 רופאים בעלי רשיון שעוסקים במקצוע, מעל לשישה רופאים לכל אלף תושבים, קרוב לשיאנית העולם קובה והרחק מהממוצע הישראלי והממוצע ב-OECD שנמצאים סביב ל-3.3.

הנתונים האלה לא כוללים את העשרות שנחתו השבוע, או את אלה שעדיין נמצאים בשלבי מבחן הרישוי, ואת העשרות שעדין לומדים ויסיימו בשנים הקרובות, כולל בנות רופאות שזוכות להיות גאוות המשפחה בדיוק כמו הבן הרופא. התופעה לא פוסחת גם על פסיכולוגים, רופאי שיניים ורוקחים, ואולי עם נתונים כאלה ראוי שמשרד הבריאות יעבור לעראבה.

מערכת הבריאות בישראל חייבת, חד משמעית, לאמא הערבייה, העומדת בגאווה בשש שנות הכשרה מייגעת ויקרה, שמזרימה לשוק מאות רופאים שנחוצים לנו מאוד, ומממנת עלויות של מאות אלפי שקלים כמעט ללא מלגות או סיוע. היא תמשיך ללוות ולתמוך ולגהץ את החלוק הלבן, ולא ירתיעו אותה שכר המתמחים או המשמרות הארוכות, לא ועדת גרמן ולא מצוקת הדסה. ההיי-טק לא מסנוור אותה. אין דבר נשגב יותר מרפואה, סמל סטטוס מצד אחד ומקצוע רווחי מצד שני, שמספקת שני חסכים חשובים ביותר לערבים: גאווה והישרדות.

אפשר להבין את האמא הערבייה, והאבא הערבי שחוסכים כל החיים בשביל הרגע הזה. הרי הם יודעים בדיוק כמה נמוכים סיכוייהם של הבן או הבת להתקבל לחברת היי-טק, או להצליח בפיננסים, או אפילו להתקבל לתפקיד ציבורי חשוב. המחסור ברופאים בישראל מקשה על אפלייתם של הרופאים הערבים, לכן הרפואה תישאר המסלול הבטוח, אם כי האיטי, להישרדות ולמוביליות חברתית.

> סרטון: תגידו איפה אתם גרים, ונגיד לכם איך זה משפיע על החיים והמוות שלכם

הצעירים האלה מבינים את המציאות כמו הוריהם. למזלנו הם לא נותנים למבחן מוטה תרבותית כמו הפסיכומטרי למנוע מהם מלהגשים את החלום. כלי המיון המפלה שולח אותם למדינות כמו רומניה ולטביה וצ'כיה. אותו גוש קומוניסטי, שמימן ואירח את הסטודנטים הערבים בעבר, פורס היום בפניהם מגוון אוניברסיטאות ממשלתיות ופרטיות ברמה טובה, חלקן בשפה האנגלית. לרשימה מצטרפת ירדן כיעד מועדף למקצועות הרפואה. באוכלוסייה הכללית בארץ מתקבל רק 1 מתוך 4 מועמדים ללימודי רפואה, וכ-500 סטודנטים נוספים נוסעים ללמוד רפואי בחו"ל בכל שנה, מחציתם לא חוזרים. הרופאים הערבים דווקא ממהרים לחזור.

בדיוק כמו רופא הכפר המיתולוגי שלנו, ד"ר חאתם כנאענה קוראים לו, אחד הרופאים הראשונים בגליל. בחירתו בסוף שנות ה-60, לאחר עשר שנים של לימודים והתמחות באוניברסיטת הארוורד בארה"ב, לחזור לכפר ללא חשמל, הייתה מעשה הרואי. זכינו בדמות למופת, וברופא מדהים ששירת את כל הגליל. הוא לא התעסק רק בטיפול, אלא דאג למודעות ושינה תפיסות מסורתיות מוטעות לגבי בריאות. בילדותי הייתי שומעת את האמהות בשכונה מדקלמות את ההנחיות שלו.

כבר ב-1982 הוא ייסד את אגודת הגליל, בשאיפה להנגיש את הבריאות לתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב ובגליל. לשנים העמותה הפעילה עשרות קליניקות ניידות וסיפקה חיסונים לילדים בכפרים אלו. אין אמא שלא רצתה בן כמו "אל-דאקטור חאתם" עם "אל" בהתחלה. ד"ר חאתם, שיבדל לחיים ארוכים, כבר תמצת את החוויה שלו כרופא בגליל בספר שפרסם בשפה האנגלית, והיום נהנה מכל רגע בכתיבה ובפנסיה. את חלקו הוא עשה.

אמנם עד לכאן הסברנו את הנס הרפואי בעראבה על ידי אמא דוחפת, ומדינה דוחפת החוצה, ומודל לחיקוי, אך עם זאת אני לא הייתי מוציאה מכלל אפשרויות את הקנאה האקדמאית כתורם לתופעה. תתפלאו, יש קנאה אקדמאית בכפר ערבי ובמקרה הזה היא חזקה ולפעמים חמולתית. אי אפשר להתכחש שקיים לחץ חברתי גם כן, ואמונה בהנחה הסטראוטיפית שמקצועות אחרים נחותים מהרפואה. סביר להניח שילד שירצה להיות במאי לא יקבל את אותו עידוד, וממילא בעידן של מירי רגב הוא יגווע מרעב.

על כל פנים, אין ספק שאנחנו בתור חברה ערבית תורמים כיאה למערכת הבריאות בישראל, הן בתחלואה והן בכח האדם. אנחנו מאיישים את צד המטפל והמטופל. אבל נשאלת השאלה: אם יש לנו אחוז פנומנלי של רופאים, ומצב הבריאותי בחברה עגום כידוע, למה לא חשבה המדינה אף פעם להקים בית חולים חדש בעיר ערבית, או בריכוז ערבי?

אני לא משלה את עצמי, שמדינת ישראל תתחיל פתאום, בשל כמה מספרים לאמץ כפר ערבי כנכס בריאותי וכיעד לפיתוח, אפילו כמקרה ללמידה. זאת למרות העובדה שבישראל מסיימים לא יותר מ-400 בוגרי רפואה בשנה, וששיעור הרופאים צנח ב-12 אחוזים בין השנים 2000-2012.

בתור בת לכפר הרופאים אני מרגישה זכויות יתר היום, וארשה לעצמי להתחצף ולדרוש בית חולים בדיוק בכפר עראבה בלב הגליל. בית חולים במקום הרחוק כ-50 דקות לפחות מכל אחד מבתי החולים בצפון, אותם מיקמה המדינה רק בגבולות או ביעדי התיישבות. בית חולים כזה ישרת עשרות יישובים ערבים ויהודים שנמצאים באמצע המרחק בין צפת לחיפה ובין טבריה לנהריה.

למה שלא יינתן לבית החולים הזה, לשם שינוי, שם של רופא ערבי דגול שתרם לכלל האנושות כמו "איבן רושד" או "אל בירוני"? כמה חיים יציל וכמה טרטורים וכאבים יחסוך, וכמה משפחות יפרנס. ועם מספר כזה של תלמידי רפואה למה לא לפתוח פקולטה לרפואה לצד בית החולים הזה, ולהרוויח את הכוחות הרעננים האלה מההתחלה? ולמה כל מה שכתבתי עכשיו נשמע כמו חלום?

*תודה לעווד דראוושה הכתב המקומי של עיתון אלסינארה, שערך מיפוי לבוגרים בכפר עראבה, ואימת את הנתונים.

> שוויון על הנייר: מערכת הבריאות עדיין לא נגישה לדוברי ערבית