עלייתו ונפילתו של גיבור תרבות שחור: פרידה מצ'אק ברי

בסרט "Great Balls of Fire" (עזבו את איך שהחליטו לקרוא לו בעברית), שמספר את סיפור חייו של כוכב הרוקנרול ג׳רי לי לואיס, נראה לואיס כשהוא מגיע להופעה משותפת עם יוצרים אחרים. בכניסה לאולם הוא מגלה שלא הוא יסגור את הערב אלא צ׳אק ברי. לואיס מסביר שלא בא בחשבון. הוא חייב לתת את הפאנצ׳ליין. נמסר לו בתגובה שהחוזה שנחתם עם ברי כולל הבטחה שהוא יהיה האקט האחרון ואין מה לעשות.

הסיפור הזה התרחש במציאות. לואיס קיבל את הגזירה, אבל בסוף הסט שלו יצק בקבוק שלם של דלק למציתים לתוך הפסנתר בו ניגן והצית אותו. בסרט הוא נראה יורד מהבמה כשהפסנתר בוער כאבוקה מאחוריו, ואומר לברי ההמום שניצב מאחורי הקלעים: ״תתעלה על זה, nigger."

ברי הלך אתמול לעולמו. כבר ראיתי שכתבו על כל מיני היבטים של היצירה שלו, בעיקר על התוכן שהכניס בכלי החשוב ביותר של הרוק, אבל אני רוצה לכתוב דווקא על גזע, כי כאן הסתתרה גבורה גדולה. היא לא רק שלו; קומץ של אמנים שחורים ניצל את עליית הרוקנרול בשנות החמישים ופרץ למרכז הבמה. הם כולם חוללו היסטוריה ברמה הכי עמוקה שניתן לתאר, ותרמו לשינויים שהתחוללו בעשור הלותר-קינגי שבא בהמשך. ברי היה, בעיני, המרשים מבניהם.

> אקזיסטנציאליסט של האהבה: פרידה מלאונרד כהן

עלה למרות שהיה שחור ונפל משום שהיה שחור. צ'אק ברי (פליקר CC BY-NC-SA 2.0 Heinrich Klaffs)

לעלות כשחור, ליפול כשחור

הרוק החל כניכוס לבן של המוזיקה השחורה. מה עשה סם פיליפס באולפן שלו בממפיס? לקח אמנים לבנים כמו אלביס, הקליט אותם שרים שירים שאמנים שחורים ביצעו מאז שנות השלושים, ומכר את זה כדבר חדש ולוהט. באמריקה של עידן ג׳ים קרו מעטים היו ההורים הלבנים שהרשו לתקליט עם פרצוף שחור על שרוולו להיכנס הביתה. אלביס וג׳רי לי לואיס היו בצבע הנכון. באדי הולי אפילו היה בטמפרמנט הנכון: גיק ממושקף עם אפודה. ציידו אותו בגיטרה שהיתה פופולארית במרתפי הבלוז ובכנסיות הגוספל, ויאללה, להביא את המכה.

בעקבות ההצלחה החלו לצוץ החבר׳ה שלא היו בצבע הנכון, למרות שהמוזיקה הזאת היתה מלכתחילה שלהם. ״הדבר הזה שקוראים לו רוקנרול,״ אמר אז פאטס דומינו בראיון, ״זה דבר ישן. אצלנו קוראים לזה בלוז״. הוא הרביץ כמה להיטים במסגרת המיתוג מחדש, ליטל ריצ׳ארד הביא אותה בשלאגרים מטורפים עוד יותר, ואז הגיע צ׳אק ברי.

ברי הגיע בדיוק מהכיוון ההפוך. הוא הנגיש מוזיקה לבנה לקהל שחור. ההופעות שלו באמצע שנות החמישים בסיינט לואיס היו מורכבות משירי עם מהאפלאצ׳ים להם הוא חיבר מילים חדשות ושאותם הוא הקפיץ קצת. הלהיט הראשון שלו, ״מייבלין״, היה בדיוק שיר כזה. הלהיטים הבאים כבר היו רוק עוצמתי ונפלא, הם הציבו יסודות לרוק של העשור הבא (הביטלס והסטונז העריצו אותו) ויש בהם רעיונות שיפותחו רק כעבור עשרים ושלושים שנה. אחד מהם חוגג את ההנכחה השחורה הפתאומית בתרבות ההמונים בהתגרות בשני מוזיקאים לבנים: ״תחפף מפה, בטהובן, ותמסור לצ׳ייקובסקי את החדשות״, כי צליל חדש הגיע ואיתו גם יום חדש, אולי.

ואז קרה לו מה שקורה לגברים שחורים בארה״ב: הוא נכנס לכלא. לא מן הנמנע שברי אכן נהג בצורה מפוקפקת ואפילו פושעת, ושנשים נוצלו במועדון שאותו ניהל. הערצת גברים היא עניין מתסכל, לעתים כל כך קרובות יש איזה שלד בארון. אבל לאור הסטנדרטים החוקיים של אותם ימים קשה לפענח מה באמת התרחש. ברי הורשע בכך שהסיע נערה צעירה לתוך מדינת מיזורי, בניגוד לחוק שאוסר על גברים שחורים להסיע נשים לבנות ברכבם מעבר לגבולות מדינה. הוא ערער בטענה שהשופט הלבן והמושבעים הלבנים נהגו בו בגזענות, זכה בערעור ועונשו הומתק מחמש שנים לעשרים חודשים. הוא ישב את השנתיים האחרונות והמשמעותיות של שנות החמישים, ואיבד אותן. הקריירה שלו מעולם לא השתקמה. הוא עלה למרות שהיה שחור ונפל משום שהיה שחור. אין דרך יפה יותר לומר את זה. יהי זכרו ברוך, ובהצלחה לכל אלה התובעים בעלות על התרבות.