אקזיסטנציאליסט של האהבה: פרידה מלאונרד כהן

שני דברים למדתי מלאונרד כהן: אנגלית, ולנסות לקבל את הדברים כמו שהם.

התוודעתי אל כהן כנערה, בגיל הזה שבו גובה גלי הרגש עולה על גדותיו ואין מספיק מקום גוף להכיל, אבל גם אין מספיק כלים, מילים, לרכך את ההתנפצות שלהם על דפנות הלב.

העובדה שכהן נתן לי את המילים האלה היממה אותי. הרגשתי שאני חייבת ללמוד ולהבין כל מילה שכתב, כי הוא כתב רק לי, כמובן. אני זוכרת שהייתי יושבת שעות עם מילות שיריו ומילון, מפענחת כל מילה, מפנימה. עד כדי כך הוא טלטל אותי שהשיר הראשון שתרגמתי בחיי, עוד בתיכון, היה שיר שלו, "coming back to you", שבית מתוכו מופיע כך במחברת השירים שאני עוד שומרת מאז:

הם הורסים את בית החרושת
ואומרים שאחר יבנה
אני מהצד יודעת יפה ש
הכל כאן משתנה
גם האביב יחלוף ויפנה מקומו
לחורף הגשום
וכל חושי מתעוררים וקוראים לי
לחזור אליך שוב.

זה לא התרגום הכי מדויק, ודאי לא הכי אלגנטי, אבל הוא הכי רגשי שכתבתי. כי הייתי חייבת שהאיש הזה ידבר אלי גם קצת בעברית.

אבל יותר מכל, לאונרד כהן היה המורה הגדול שלי בחיים לפיקחון עיניים. בשיחה שאני מנהלת איתו בראשי כבר יותר משלושים שנה, הוא מציע לי – בעדינות, באהבה, בחמלה – פשוט להסתכל על העולם ולראות אותו כמו שהוא. כהן לא היה ריאליסט, ודאי שלא ציניקן (למרות שהנפיק גם כמה מהטקסטים המרים ביותר שאני מכירה), אלא בעיקר אקזיסטנציאליסט. "הנה זה". הכל מונח לפניך, השאלה היחידה היא האומץ להסתכל. על החיים, על המוות – כפי שעשה לקראת סוף חייו, ומעל לכל – על האהבה.

היכולת הנדירה הזו להתבונן בדברים בפיקחון, באומץ לב, בלב פתוח, היא שהפכה אותו למשורר האהבה הנפלא והמסעיר שהיה. היא שאפשרה לו להיות מצד אחד רומנטיקן טוטאלי שמרקיד אותנו עד לקצה האהבה, ומצד שני מזכיר לנו שהאהבה איננה מצעד ניצחון, אלא בעיקר החוכמה (העצובה כל כך, הממוטטת) לדעת איך לירות במי שהקדים לשלוף מולך את האקדח. היא היכולת לעמוד על המרפסת, מוכה ומובס, ולהתבונן באחר החומק מבין זקיפי לבך עם אהובתך הצוחקת אלכסנדרה, ולא להתפתות לפטור את זה בהסברים זולים, אלא לומר לה יפה שלום, להיפרד.

היכולת של כהן הייתה היכולת הנדירה להתבונן בחיים ולראות אותם על כל רגעי השיא והשפל, ולקבל את אלה וגם את אלה, ולהבין שנדונו להתנהל בתוך הטווח הזה. להביט בשערי הרחמים בחלל שרירותי ולהבין שלאיש מאיתנו לא מגיעה האכזריות, וגם לא החסד. אבל תמיד, תמיד, לחתור אל החסד הזה.

המלים שחסכו לי שעות של טיפול פסיכלוגי. לאונרד כהן ברמת גן, 2009 (מרקו / פלאש90)

לא היה שום דבר ציני במבט המפוכח שכהן הציע לנו, אלא להיפך, הזמנה לפעול מתוך מודעות. "אני לא יודע מה משלח אותי לכאן / כשאני יודע בדיוק מה אתה חושב עלי, ומה אני עליך", אבל "למען הקול הפנימי ביותר שאינני יכול להמרות / אני משמיע את קולי ומבקש / מי יתן והאור בארץ השפע יזרח יום אחד על האמת".

מותו של לאונרד כהן, למרות שבנדיבותו הנצחית עשה ככל יכולתו להכין אותנו לקראתו עם אלבום פרידה וראיון פרידה, מעורר בי הרגשה משונה וחדה של יתמות. פעמיים הייתה לי הזכות להיות בקונצרט שלו, ומשתי הפעמים אני זוכרת בעיקר את המילים שזמזמתי יחד איתו מבעד למסך של דמעות, המילים שחסכו לי מן הסתם שעות רבות של טיפול פסיכולוגי בתובנה הפשוטה והקולעת כל כך שהציע בדרכו הלירית:

Well I've been where you're hanging, I think I can see how you're pinned:
When you're not feeling holy, your loneliness says that you've sinned

מפתה לומר משהו על כך שהאיש שהציץ לעתיד העולם וראה שם רצח עצם את עיניו יום לאחר שהעתיד הנורא הזה הידפק על השער, אבל אני רוצה להיפרד לא מלאונרד כהן הנביא (והוא בהחלט היה גם זה), אלא מלאונרד כהן שלימד אותי להסתכל על העולם הזה, על הטוב והרע שלו, ולאהוב אותו. לאהוב, לאהוב.