פרס ישראל למרים פרץ: השתקפות מדויקת של ערכי מערכת החינוך וכשליה
תלמידי ישראל לומדים כמעט רק היסטוריה יהודית, יוצאים לטיולי אדונים במזרח ירושלים עטופים בדגל הלאום, ומופגזים ב"מורשת קרב" ונוכחות צבאית מתמדת בבתי הספר. פרץ היא עוד חלק במסע חינוך הנוער לקראת היותם חיילים בצבא הכיבוש
כותב אורח: מנשה שרביט
ועדת פרס ישראל חשבה שצריך לתת למרים פרץ את פרס ישראל בגלל שבין היתר היא "סמל למסגרת הרוח היהודית והישראלית". אין דבר עצוב ומדויק יותר מהגדרה זו. ואני לא מתכוון לעצב על מות בניה (איכשהו האב אף פעם לא בפריים של השכול הזה אלא רק "אם הבנים"), אלא על כך שפרץ מסמלת בעיניי את פטיש תרבות השכול, אהבה מקודשת בדם, רוח יהודית ישראלית שכל כולה הכשרת בשר התותחים הבא.
שמעתי את מרים פרץ במספר הזדמנויות מול תלמידים, ובעיקר מול קהל של מורים. בנימוקי ועדת הפרס נאמר "מאז שנפלו בניה מקדישה פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית, כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צה"ל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם". לפרץ יש כריזמה אדירה, היא נואמת מוכשרת ואני רק מתקנא ביכולתה לכבוש קהל. אין כמעט עין שנשארת יבשה מסיפור נפילת בניה. אבל מה שנתפס כיתרון בעיני ועדת הפרס ובעיני קהל אוהדיה הגדול, הנחלת המורשת הציונית יהודית ישראלית, נתפס בעיניי כנזק אדיר לנוער הישראלי.
מרים פרץ (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
"רוצים ניידת הסברה של צה"ל?"
פרץ היא עוד חלק בפאזל האינדוקטרינציה של הנוער הישראלי לקראת היותם חיילים בצבא הכיבוש. לפאזל זה חלקים רבים: תכנית הלימודים בהיסטוריה עוסקת כמעט כולה בהיסטוריה יהודית, והקו לכל אורך התכנית הזו הוא של מרידות ומלחמות היהודים. ישנו מקצוע לימוד שנקרא של"ח, שדה לאום חברה. כל תלמידי כתות י' עולים במסגרת לימודי של"ח לירושלים, מתהלכים עטופי דגלי ישראל באבו-תור וסילואן כאדוני הארץ. בטיולים השנתיים משלבים באופן קבוע סיורי מורשת קרב, החל מגשר הזיו דרך עמק הבכא ועד לדגל הדיו. ולא נרחיב כאן על פרויקט הלאומנות הגדול שנקרא מסעות לפולין. תרבות שכל כולה אומרת עומדים עלינו לכלותנו, ניצחנו, אבל חשוב שנמשיך להילחם. ומתוך זה עולה כמובן גבורת הלוחמים, קידוש מושג ההקרבה למען המולדת וטוב למות למען ארצנו.
בכל שנה מתקיימת פגישה של נציגי לשכת הגיוס ונציג משרד החינוך עם מנהלי בתי הספר התיכוניים, פגישה אישית שבו מוצגים למנהלים נתוני הגיוס של בית ספרו מהשנתונים הקודמים. אחוז מתגייסים, אחוז המגיעים ליחידות קרביות ולקצונה וכו'. כמו המיצ"ב במתמטיקה, כך גם כאן מציגים למנהל את נתוני בית הספר בהשוואה לממוצע הארצי. ואז מתחילות השאלות למנהל: "למה אתם לא יוצאים לסיור מורשת קרב עם תרגיל טנקים ברמת הגולן? מה דעתכם שתגיע אליכם ניידת הסברה של צה"ל? תפרסו אותה בחצר ותעשו הפנינג יחידות צה"ל". עוד ועוד הכנת הנוער להיות חיילים.
חלק חסר בפאזל זה למשל לא לספר לתלמידים שכשמפרסמים את מספר הנופלים במערכות ישראל, יותר מחמישים אחוז מהם נהרגו בתאונות שונות או שבשנים 2009-20011 התאבדו כ 70 חיילים. לא לספר על עשרות אלפי החיילים הלא יהודים (בנים לעולי חבר המדינות) שאם הם ייהרגו "למען המולדת" אי אפשר יהיה לקבור אותם ככל חייל אחר.
ואת מי אסור להכניס לבתי הספר? את שוברים שתיקה, שהרי הם עוד יכולים לגרום לנוער לפקפק בצדקת דרכנו או לתהות מה משמעות המושג זכותנו על הארץ. ארץ? זה נורא מבלבל, הרי בשיעורי אזרחות למדנו על מדינת ישראל, לא על ארץ ישאל. ואת מי עוד אסור להכניס לבתי הספר? את פורום המשפחות השכולות. באופן תיאורטי מותר, אלא שאז אתה נתפס מיד כבית ספר של עוכרי ישראל, סמי בוגדים, ואף מנהל כמעט לא מעוניין שכך ייתפס בית הספר שלו.
הענקת הפרס למרים פרץ משקפת בדיוק את הרוח הישראלית יהודית ציונית: קידוש הקרבת הבנים והשכול והרחקת הקולות הקוראים לפיוס ויציאה ממעגל הדמים והאיבה.
מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ומחנך לדמוקרטיה, התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות, ירושלים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
