כשהשכול הופך למפעל חיים

בימי מלחמת איראן-עראק, לפני שאיראן היתה שולחת לחזית צעירים ולעתים גם צעירים מאוד, היו עונדים לצווארם מפתח תלוי על שרשרת, תוך הבטחה שאם וכאשר יקפחו את חייהם בשדה הקרב, המפתח הזה יפתח להם את השער לגן העדן. נזכרתי בסיפור המצמרר הזה כששמעתי את ההודעה על זכייתה בפרס ישראל של מרים פרץ, אמם של שני החיילים אוריאל ואלירז, שנהרגו בלבנון ובעזה בהתאמה. ישראל לא משלחת חיילים אל מותם האפשרי בהבטחה לגן-עדן, אלא בתקווה שמותם יזכה את אמם האבלה בפרס יוקרתי ונחשק.

רבות ביקרו את ועדת פרס ישראל על כך שהיא לא מאתרת נשים, מזרחים או זוכים מקבוצות מודרות אחרות. והנה נמצאה המועמדת המושלמת שהיא גם אישה וגם מזרחית, כדי להעניק לה פרס על מפעל חיים. מהו מפעל חייה של מרים פרץ? השכול. בנימוקי הוועדה נכתב: "פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע"ח מוענק לגב' מרים פרץ, אשת חינוך ישראלית אשר שכלה שניים מבניה. מטובי הלוחמים אשר נפלו בקרבות ישראל. מאז מקדישה מרים פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צה"ל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם וכל זאת על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו".

בנט, שהגיע לביתה של פרץ כדי להודיע לה על הזכייה, צייץ בטוויטר: "מרים פרץ, 'אם הבנים', ששכלה את אוריאל ואלירז ז"ל, הקדישה את חייה לעשייה החינוכית. מרים לא בחרה את נסיבות חייה הקשות, אך בחרה לחיות ולהחיות עם שלם. האם של כולנו".

נניח לרגע לצביעות המהדהדת של ההחלטה הזו מצד מדינה שמרבה להאשים את הצד הפלסטיני בהאדרת הרוגיהם, השהידים, ובתמיכה במשפחותיהם מחד, ומאידך מעניקה את הפרס היוקרתי לאישה שמעמדה הציבורי נגזר ממות בניה. אבל אם השכול והאופן שבו מעבדים אותו וממנפים אותו לפעילות חיובית, בונה, כזו המקדשת חיים ולא מוות הם אכן קריטריונים להענקת פרסים, הנה שלושה מועמדים שהיו אמורים לקבל לפי הקריטריונים האלה לא רק את פרס ישראל אלא את פרס נובל לשלום.

> מה שיהודים לא מבינים על יחסי כוח בינם לבין פלסטינים

בינואר 2007 בסאם עראמין שכל את בתו בת ה-10, עביר. היא נהרגה מפגיעת כדור גומי שירו שוטרי מג"ב, בזמן שחזרה הביתה מבית הספר שלה בכפר ענתא עם חברות, אחרי שקנתה לעצמה מעט ממתקים. אתם יודעים מה עשה בסאם כתגובה להרג המחריד של בתו הקטנה? הוא הפך לאחד המייסדים של תנועת "לוחמים לשלום", תנועת שלום פלסטינית-ישראלית המקדמת חזון של אי-אלימות וחיים משותפים במרחב. קידום השלום הפך למשימת חייו של בסאם, שגם הוא מרצה בפני נוער וקהילות בישראל/פלסטין ובחו"ל, ובכל זאת לא הפך ל"אב של כולנו". לא רק שעראמין לא זכה לכל הוקרה מטעם המדינה, אלא שזו טרטרה אותו במשפט מחפיר שבמהלכו אף ניסו לטעון כי יתכן שעביר נהרגה בכלל מפגיעת אבן של מפירי סדר פלסטינים.

תאמרו, עראמין שכל רק ילדה אחת ואילו פרץ שכלה שניים. מתועבת ככל שתהיה מתמטיקת הדמים האיומה הזו, הרי שגם בה הפלסטינים יכולים להציג מועמד ראוי משל עצמם. זוכרים את ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, ששלוש בנותיו, בנות 14, 15 ו-20 נהרגו בהפגזה של צה"ל על ביתו בג'באליה ב-16 בינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה"? אתם יודעים מה הוא עשה בתגובה לטבח הופך הקרביים של משפחתו? הוא הקים לזכר בנותיו קרן בשם "Daughters for Life" למען הענקת חינוך וגישה לבריאות לנערות ולנשים בעזה ובמזרח התיכון, ודיבר מעל כל במה שהזדמנה לו נגד נקמה ובעד שלום. כשנתיים מאוחר יותר הוא אף פרסם ספר שכותרתו "לא אשנא". לא רק שתגובתו אצילת הנפש של הרופא נוכח הטרגדיה שפקדה אותו לא זיכתה אותו בפרס או הוקרה כלשהי מצד ישראל, אלא שגם במקרה הזה הצבא עשה את מה שהוא נוהג לעשות: להאשים את קורבנותיו הפלסטינים במותם שלהם, וניסה לטעון כי מבית הרופא נפתחה אש.

תאמרו, מדובר בשני פלסטינים שאינם אזרחי ישראל ולכן השכול שלהם, הגם שגרמנו לו, הוא לא מענייננו. ומה עם אסיל עאסלה שנורה למוות בהיותו בן 17 בלבד על ידי שוטרים במהלך הפגנות אוקטובר 2000? הצעיר שהנסיבות המדויקות שהובילו לירי הקטלני בו, כמו גם זהות השוטר היורה, לא הובררו מעולם עד תום עקב עדויות סותרות וסירוב אחד השוטרים לבדיקת פוליגרף? הצעיר שעל פי ועדת אור, לא השתתף בעימותים ולכן לא הייתה הצדקה לשימוש באש חיה נגדו? אותו צעיר שגיסו, איימן עודה, הפך לימים ליו"ר הרשימה המשותפת ולפוליטיקאי הפלסטיני שמזוהה באופן המובהק ביותר עם החתירה לדו-קיום יהודי-ערבי ואי-אלימות? הצעיר שאמו, גם היא אשת חינוך, נאלצה לעזוב את משרתה כי היגון על מות בנה הכריע אותה? האם משפחתו קיבלה הכרה כלשהי מהמדינה על כך? הצחקתם את המלצות ועדת אור.

אובדנה האישי של מרים פרץ והשכול הכפול שפקד אותה הם קורעי לב, ותעצומות הנפש שלה מעוררי הערכה. ואולם כאשר מדינה מעניקה הוקרה ממלכתית על שכול במדים, היא מלאימה את השכול ומייחסת ערך חיובי למוות עצמו, היא הופכת אותו למקור לגאווה. כל עוד הוא תחת הנסיבות "הנכונות", כמובן: בניגוד לבניה של פרץ, עביר בת ה-10, שלוש בנותיו של ד"ר אבו אל-עייש ואסיל הצעיר לא נהרגו כשהם לבושים מדי צבא על אדמה לא להם, אלא נהרגו כאזרחים לא חמושים מול אחד הצבאות החזקים בעולם. הם היו שהידים בצד הלא נכון של המתרס. על כן שום פרס לא מחכה להם או לבני משפחותיהם שם, אלא רק יגון, ניכור, והמשך ההתעללות הממסדית.

> לרצוח את בן-גוריון ולבעול את המולדת: תסביך אדיפוס של הליכוד