עם "רק לא ביבי" לא הולכים למכולת

הקמפיין שניהל נתניהו היה מבוסס על הפחדה, מהערבים, מהשמאל, מאיראן ומה לא. אבל גם הקמפיין של המחנה הציוני היה קמפיין של הפחדה בלבד. הפחדה מפני נתניהו. ועם ואקום רעיוני אי אפשר להחליף שלטון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני כשלושה חודשים וחצי, עם ההחלטה על פיזור הכנסת ה-19, איש לא ידע לומר בבירור על מה אנחנו הולכים, בעצם, לבחירות. עם חלוף השבועות התברר שהבחירות הן לא על מחיר המילקי וגם לא על פרסומו של "ישראל היום"; הבחירות התכנסו למשאל עם על שלטונו של ביבי.

המחנה הציוני הוביל את המגמה הזו בחדווה: "זה אנחנו או הוא", זה היה כל המסר של מי שהתיימר להוות חלופה שלטונית. רבות דובר ונכתב על קמפיין ההפחדה שניהל נתניהו, שהגיע לשיאו השפל בשעות האחרונות לפתיחת הקלפיות, כשגייס את ההצבעה הערבית כדי להלך על בוחריו הפוטנציאליים אימים; זהו האיש, זו דרכו. אך גם קמפיין המחנה הציוני היה, במהותו, קמפיין של הפחדה. הפחדה מפני נתניהו. את האלטרנטיבה שהציעו לביבי, אם היתה כזו כלל, לא טרחו להבהיר במהלך הקמפיין כולו. הם בנו על המיאוס הכללי מנתניהו והאמינו שה"רק לא ביבי" שלהם יספיק כדי להביא את הניצחון.

אבל עם "רק לא ביבי" לא הולכים למכולת. עם "רק לא ביבי" אי אפשר להחליף שלטון. לא רק משום שוואקום רעיוני לא יכול להוות מנוף לגיוס המוני, אלא בעיקר משום שבתחרות של הפחדות, המוכר תמיד ינצח את הלא מוכר. כי המוכר הוא ברירת המחדל, והלא נודע מפחיד יותר מהנודע, גרוע ככל שיהיה.

> היום בו בחרנו לירוק על הערבים

בנימין נתניהו, חגיגות נצחון (צילום: שיחה מקומית)

בנימין נתניהו, חגיגות נצחון (צילום: שיחה מקומית)

וישנה נקודה נוספת שמוכרחים היום להזכיר: לפחות חלק מההצלחה שלו בגיוס בוחרים בשעות האחרונות באמצעות מסע ההפחדה מפני ההצבעה הערבית נתניהו חייב למחנה הציוני עצמו. כי בהצטרפותו לבקשה לפסול את חנין זועבי, חיזק המחנה הציוני את התפיסה לפיה נציגי הציבור הפלסטיני אינם לגיטימיים, ומאליו מובן שגם הצבעתם. המחנה הציוני אוכל היום, בין היתר, גם את הפירות הרקובים של מסע הדה-לגיטימציה המסוכן והמתמשך נגד האזרחים הפלסטינים לו היה שותף. אם בחרתם לשחק את המשחק המלוכלך הזה בהתאם לכללים שהכתיב הימין הקיצוני, שאו גם בתוצאות.

השאלה הזו, של הגדרת כללי המשחק, או לכל הפחות הבנתם באופן מפוכח, עומדת בעיני גם בבסיס ההצטמקות של מרצ. עם חברי כנסת מעולים ועם רקורד פרלמנטרי משובח, מרצ התעקשה להמשיך להתנהל בתוך בועה שסיפור המסגרת שלה הוא קיומה של מציאות נורמלית, בה הגיוני מאוד להצביע למפלגה "נורמלית" כל כך. אבל שום דבר במציאות הישראלית אינו נורמלי. כלום. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו יותר להתכחש לא-נורמילות הזו. לא ייתכן שבשנת 2015 מפלגת שמאל תנהל את אותו הקמפיין עם אותם המסרים מלפני עשרים שנה. הקונטקסט של שיח זכויות האדם של מרצ הוא קונטקסט דמוקרטי, אבל במציאות האנטי-דמוקרטית העמוקה שבה אנחנו נמצאים השיח הזה במתכונתו הנוכחית הופך להיות לא רלוונטי באופן מהותי. הניסיון לדבר על עיצוב פנים חדשני ומגניב בחדריו של בניין שיסודותיו מכורסמים, רקובים ומטים ליפול הוא ניסיון תלוש, מנותק.

היחידים שהפגינו מודעות אמיתית למציאות המידרדרת והגיבו לה היו הרשימות הערביות שהתכנסו לרשימה המשותפת. נכון שגם החיבור הזה היה, בסופו של דבר, ריאקציה למציאות שנכפתה עליהם על ידי גורמים חיצוניים, אבל הם לפחות הגיבו לה, והגיבו לה נכון. והציבור שלהם תגמל אותם על כך. הרשימה המשותפת עשתה את מה שלא עשו המחנה הציוני ומרצ: הכירה בעומק הטירוף, והציעה לו חלופה אמיתית. לא על ידי הפחדה, וגם לא בעזרת מסיבות היפסטריות; הרשימה המשותפת נתנה לציבור שלה להבין ששותפיה רואים את עומק הבעיה, ומבינים שצריך לפעול אחרת כדי להתמודד איתה. ואת התובנות האלה הפליא איימן עודה להפגין בכל הזדמנות, וזה מה שהפך אותו למנהיג אמיתי של ציבור. המנהיג היחידי שצמח מהמערכת העכורה והחלולה הזו.

לשמאל הישראלי יש היום מנהיג אחד, ושמו איימן עודה. אם שארית השמאל הציוני חפצה חיים, זה הדבר הראשון שעליה להפנים. התחייבותה של זהבה גלאון להתפטר אם מרצ תסיים עם ארבעה מנדטים ראויה לכל הכבוד, ומנהיגות שיודעת לקחת אחריות אישית היא נדירה במקומותינו; אבל אם הפקת הלקחים של מרצ תתמצה באקט הפרסונלי הזה, שכרם ייצא בהפסדם. מה שמרצ צריכה להפנים עכשיו בצער ובכאב זה שנורמליה לא קיימת יותר. היא לא היתה קיימת מעולם.

> לחשוב על הכל מחדש

איימן עודה מצביע, חיפה (דוברות הרשימה המשותפת)

איימן עודה מצביע, חיפה (דוברות הרשימה המשותפת)

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf