היום בו בחרנו לירוק על הערבים

הפוסט נכתב במשותף עם יעל מרום

בסופו של חשבון רבע מהבוחרים בבחירות 2015 הצביעו לראש ממשלה שהמסר המרכזי שלו לציבור ביום הבחירות היה שהערבים אזרחי המדינה הם איום. כמעט רבע נוסף שלם התחלק בין מי שהצטרף אליו למסר הזה ומייצג את המפלגה הכי ימנית בכנסת הנכנסת (בנט), מי שכל הקמפיין שלו היה מבוסס על הסתה נגד ערבים (ליברמן), מי שאמר שלא יישב בממשלה שנסמכת על רוב שתלוי בערבים (כחלון) ומי שדחה יד מושטת לברית מדוכאים שהציעו הערבים (דרעי). אחוזי התמיכה גבוהים הרבה יותר אם מסתכלים רק על הציבור היהודי. זוהי הממשלה ה-34 הנכנסת, נעים מאוד.

אסור לזלזל במסר הזה, במיוחד על רקע ההצלחה האסטרונומית של הרשימה המשותפת, הרשימה השלישית בגודלה בכנסת העשרים. עם 14 מנדטים שמייצגים יותר מ-400 אלף מצביעים, ועם אחוזי הצבעה גבוהים מהרגיל, הרשימה המשותפת היא עדות לכך שהמסר של הציבור הפלסטיני בישראל ליהודים הוא בדיוק הפוך לזה של הציבור היהודי.

במשך שבועות כבש איימן עודה את מסכי הטלוויזיה, את גלי האתר ואת דפי העיתונים והאתרים. הוא שידר מסר של פתיחות, של שותפות, של חתירה לשוויון, של דמוקרטיה, של מאבק למען צדק חברתי לטובת כולם. הוא שידר פיוס ונכונות לפתוח דף חדש. אתמול בלילה (בזמן שכל ערוצי הטלוויזיה היו עסוקים בשיחות עם כל פוליטיקאי בארץ חוץ מאלה שהתכנסו בחגיגות בנצרת), עוד לפני שהתבררו נתוני האמת, עודה ודב חנין העבירו מסר ברור להרצוג, שימליצו עליו לראשות הממשלה אם ייקח אותם כשותפים. זה היה יכול להיות מאורע היסטורי.

מסיבת העיתונאים שאף אחד לא שמע. אחמד טיבי, דב חנין ואיימן עודה, נצרת (אכרם דרווישי / אקטיבסטילס)

והושטת היד הזאת היא ממש לא מובנית מאליה. הגענו למערכת הבחירות הזאת אחרי שנתיים שבהן הכנסת בחרה לעשות כמעט כל מה שהיה יכולה כדי לשדר לציבור הערבי שלא מגיע לו ייצוג (מהעלאת אחוז החסימה ועד ההחלטות נגד חנין זועבי). גם יאיר לפיד וגם המחנה הציוני היו שותפים לדרך הזאת. אחרי קיץ שבו ישראל יצאה למלחמה בעזה והרגה למעלה מאלפיים פלסטינים. אחרי שבאותו קיץ ממש הגיעה ההסתה של שרים בממשלה וחברי כנסת נגד הציבור הערבי לשיא, שראינו גלי פיטורים של אזרחים פלסטינים, תקיפות ברחובות, מעצרים המוניים של מאות רבות של מפגינים, בהם ילדים ואנשי ציבור, ושוטרים שיורים למוות בערבים בגלל שהם ערבים, מכפר כנא ועד רהט. וזה עוד בכלל לפני שדיברנו על עשרות שנים של הריסות בתים, נישול מקרקעות, אפליה בתקציבים ועוד.

אם נקח את כל מה שהציבור הפלסטיני בישראל עבר פה, במיוחד בחודשים האחרונים, ונסתכל אז על הבחירה המסיבית במסר התקווה והשותפות של איימן עודה והרשימה המשותפת – רק אז נבין עד כמה קיצונית התמונה. עד כמה מושטת הייתה היד, ועד כמה סמיכה, ישירה, מכוערת וכפוית טובה היא היריקה.

התשובה לממשלה ה-34 חייבת להיות אופוזיציה ששמה את השותפות היהודית-ערבית בראש מעייניה. זה צריך להיות ה-פרויקט של השמאל, מול מה שסביר להניח שיהיה גל עכור מאוד של חקיקה ומדיניות עוינות וגזענית מצד אחד, ומהצד השני – מול הסכנה הממשית שהציבור הפלסטיני פשוט יתייאש לגמרי מזה היהודי, מסיבות מובנות ומוצדקות לגמרי, ויבחר להתנתק מהמערכת הפוליטית שירקה עליו. אנחנו חייבים להציב עמדה של עבודה משותפת, של מאבק משותף, של התנגדות קוהרנטית לכיבוש ולאפליה, לשלטון ההון ולפגיעה המתמשכת בכל רמז שנשאר פה לדמוקרטיה. היכונו למאבק.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> איך סוקרה מערכת הבחירות בתקשורת הפלסטינית