על הכישלון הישראלי להתאבל ומחיר הדמים שלו

מעשה שכמעט לא נראה בפומבי מאז 7 באוקטובר 2023. ישראלים מתאבלים בכיכר החטופים בתל אביב, בזמן הלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס, ב-26 בפברואר 2025 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בעקבות החזרת גופותיהם של ילדי משפחת ביבס בפברואר, ישראלים עמדו ברחובות ועשו משהו שכמעט ולא נראה בפומבי מאז 7 באוקטובר 2023: התאבלו.

זה היה רגע קצר מועד. כמה שבועות לאחר מכן ישראל ניתצה את הסכם הפסקת האש בעזה במה שכונה במאמר בעיתון "הארץ" כ"טבח הילדים הגדול ביותר" בהיסטוריה של המדינה – שבו נהרגו 200 ילדים ביום אחד בלבד, ועמם מספר דומה של מבוגרים. מאז סיום הפסקת האש ועד 21 במאי מתו בעזה לפחות 3,509 בני אדם, רבים מהם ילדים. מתחילת המצור המחודש על עזה ועד אמצע מאי, לפחות 57 ילדים מתו מרעב.

פרט להיותה פשע נוסף נגד האנושות, התפנית המסחררת הזאת מדגישה דבר אפל ועמוק בתוך החברה הישראלית: חוסר יכולת להתאבל. זעזוע ואובדן הופכים מיד לזעם ונקמה, ואינם מותירים שום מקום להתמודדות עם היגון עצמו. בימים שאחרי 7 באוקטובר, אותה טרנספורמציה הודגמה בחדות בסיפורים על בני משפחה שכולים של קורבנות מתקפת החמאס שעזבו את השבעה לפני שהגיעה לסופה כדי להצטרף בהתנדבות להחרבת רצועת עזה. האבל הומר לאלימות קטלנית, והמתקפה ממשיכה גם כעת לשלול מפלסטינים את חייהם, וגם את האבל שלהם.

נראה שטרנספורמציה זו, שבה האבל הישראלי מתעוות ומתחלף באלימות, אינה נובעת מקמפיין ממשלתי, אלא מתרחשת מעצמה בנפשם של כל אזרח ואזרחית, מבלי שיוכלו לעצור בעדה. כפי שמנסח זאת ההוגה הפלסטיני עבד אל-ג'וואד עומר, "ישראלים צריכים ללמוד איך להתאבל". ואכן, גם מי מאיתנו שמתנגדים לפרדיגמת הנקמה (או ה"הרתעה") הצבאית נאבקים לבטא את הכאב שלנו, כאילו שרגשותינו עלולים לבגוד בפוליטיקה שלנו ולתדלק את הטבח.

התפנית המסחררת מאבל לטבח מדגישה דבר אפל ועמוק בתוך החברה הישראלית. ילדים פלסטינים בזירת הפצצה אווירית ישראלית בעיר עזה, 18 במרץ 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

יגון של גיבורים

שורשי הטרנספורמציה עמוקים ומגיעים עד ליסודות הישראליות. מאז קומה, מדינת ישראל לא הצליחה להיפטר מהאוכלוסייה הילידית של הארץ, אך גם לא הצליחה לשלב אותה באופן מלא בתוכה, לאור העובדה שתכלית קיומה של המדינה היתה לעשות אומה מודרנית מאנשים אחרים – מהיהודים. לכן, היא נסמכה בכל עת על כלי מוחשי אחד ביחסה לפלסטינים: אלימות. אף שאלימות זו אינה מופיעה תמיד בצורה פיזית בוטה, גם כשנעשה שימוש בריגול, סחיטה או לוחמה פסיכולוגית, הפגיעה הגופנית תמיד אורבת מאחוריהן ומאיימת לגלות את פניה.

בשיחות שלום, בעת האחרונה כמו בעבר, קלף המיקוח העיקרי של צוותי המשא ומתן הישראלים לא היה הגזר, אלא ההימנעות משימוש במקל; בעזה, הם הציעו שוב ושוב לא הרבה יותר מהפסקה זמנית של הלחימה, בעודם מציבים דרישות מרחיקות לכת בתמורה.

כללי המשחק של היחסים הישראליים-פלסטיניים פשוטים כפי שהם גסים. ישראל מנסה לשבור בכוח את נחישותם של הפלסטינים. במוקדם או במאוחר, הם מתקוממים נגד האלימות והדיכוי, והתגובה הישראלית היא לשלוף את אותו המהלך שוב, וביתר שאת – שנאמר, "מה שלא עובד בכוח, עובד ביותר כוח". המיעוט בישראל שמתנגד לנוסחה הברברית הזאת נדרס בעקביות בידי כוחות חזקים יותר, וכל מעבר אפשרי לפרדיגמה פחות אלימה נסתם בתורו. ודוק, אותו מהלך ישראלי יחיד נשלף כל פעם מחדש, ללא תלות באמצעים שנוקטים הפלסטינים בהתנגדותם – אם מדובר בשביתות הכלליות ובמחאות ההמוניות הבלתי חמושות של תחילת האינתיפאדה הראשונה, ואם באלימות המזוויעה של 7 באוקטובר.

עוד טרם קום המדינה, הניחה התנועה הציונית את המסילות הרעיוניות-רגשיות שעליהן מתגלגלת האלימות הישראלית – וזאת באמצעות אותה טרנספורמציה של שכול לנקמה. מראשיתה הבטיחה הציונות להחליף את היגון והקורבנוּת של יהודי אירופה בעצמאות ועוצמה. כאשר המוני שורדי השואה הנאצית הגיעו לפלשתינה, מנהיגי היישוב ידעו היטב להפוך אותם ללוחמים, ולצייר את מלחמתם כמענה לאובדן הבלתי נתפס של ההשמדה ממנה נמלטו. ההיסטוריה הארוכה והכואבת של הסבל היהודי הפכה לרציונל של האדרת הכוח הצבאי, הקורבנוּת היהודית התחלפה בנחישות להפוך אחרים לקורבנות.

הנרטיב הלאומי שהתגבש אז מתוחזק היטב עד היום. זאת במיוחד מדי אביב, כאשר לוח השנה הלאומי דואג להזריק תערובת נרטיבית מזוקקת של רדיפה מיתית-היסטורית ויגון עכשווי לגופם ולנפשם של הישראלים, מהגן ועד בית האבות. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רודף את יום הזיכרון לשואה, ובסופו מתחלף ביום העצמאות. אחרי שעמדו בצפירה בבוקר, הישראלים עוברים לחגוג בלילה (ולהכות אחד את השני בפטישי פלסטיק, כמיטב המסורת).

בינתיים, חגים יהודיים עתיקים כמו חנוכה, פורים ופסח מקבלים עדכון ציוני, שממשיך להחדיר את אותו מסר לאורך השנה: פעם היינו קורבנות, אבל עכשיו אנחנו חזקים. כשאנחנו סובלים היום, זהו יגון של גיבורים, מחיר חירותנו.

שליטה בכל מחיר

אך בתוך כל המערך הזה לעיבוד אובדן, ישנו יוצא מן הכלל שמלמד הרבה על הכלל, קטגוריה של אובדן צבאי ישראלי שבקושי זוכה להכרה ובוודאי שלא לציון טקסי – התאבדויות. אפילו אחרי כל אותה האינדוקטרינציה, כל שנה כתריסר צעירים שגויסו לצבא עוזבים אותו בייאוש שקט באמצעות הנשק האישי שלהם. מאז 7 באוקטובר, המספר הזה יותר מהוכפל. מסתבר שלמשרד הבריאות אין כלל נתונים בנושא. למדינה אין מה לעשות עם הכאב שהמתאבדים מותירים אחריהם, שכן אינו יכול לשמש להצדקה של אלימות נוספת. האבל על החיילים האלה אינו זמין להלאמה, ולכן הוא בקושי רואה אור יום.

אלה הן הפנים הכפולות של משטר האבל הישראלי: כשניתן להשמיש כאב כדי לתת לגיטימציה לשליטה הקטלנית, הוא מקודש ומקבל מעמד טקסי. כל כאב שעלול לחתור תחת הסטטוס קוו מוסט לשוליים, מדוכא וזוכה להתעלמות.

על רקע זה, היחס הפרדוקסלי של המדינה כלפי אזרחיה שנחטפו ב-7 באוקטובר מתחיל להתבהר. מצד אחד, ממשלת ישראל משתמשת בכאבם של החטופים ומשפחותיהם כדי לגייס תמיכה בארץ ובעולם ולהצדיק את ההשמדה המתמשכת של עזה. אבל מצד שני, מתקפה זו מתבצעת על חשבון חייהם של אותם חטופים. כפי שדרש השר בצלאל סמוטריץ', כבר מאז 7 באוקטובר 2023 הצבא התעלם מחייהם של החטופים ומרצון משפחותיהם כדי "להכות בחמאס באכזריות". ואכן, מאז הפסקת האש, חטופים ששוחררו ובני משפחותיהם הפצירו בדחיפות בממשלה לא להמשיך במלחמה, שגבתה חיים של חטופים בעבר ומאיימת להרוג את אלה שעדיין בחיים. וכעת, החטופים ירדו רשמית לתחתית רשימת מטרות המלחמה.

יחס פרדוקסלי של המדינה כלפי אזרחיה שנחטפו ב-7 באוקטובר. הפגנה למען שחרור החטופים ליד הקריה בתל אביב, ב-24 במאי 2025 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ממשלת ישראל ממשיכה להפעיל את המהלך היחיד שלה – האלימות – בצורה קיצונית, עד לכדי השמדה. והחברה הישראלית, שמאומנת היטב בניתוב הזעזוע, היגון והטראומה לאלימות קטלנית, מתייצבת לצידה, רובה ככולה.

בזמן שעבר מאז 7 באוקטובר, סנגוריה של ישראל במישור הבינלאומי לא הפסיקו לנזוף בעולם על כך שלא התאבל על האובדן שלנו. יש מי שמצביעים, בהקשר זה, על שני הימים הראשונים ללחימה, לפני שהצבא נכנס לרצועת עזה, ולפני ששר הביטחון דאז, יואב גלנט, הכריז על "מצור מוחלט". גופים ציוניים כמו הקונגרס היהודי העולמי, שטוענים כי תגובות העולם לסבל הישראלי במהלך היומיים האלה לא היו מספקות, מצאו בכך במהירות אישוש לשנאה המושרשת עתיקת היומין של העולם לעם היהודי.

אבל האשמות אלה מחטיאות את המטרה, מכיוון שהכישלון להתאבל מגיע קודם כול מהחברה שלנו עצמה, מהרפלקס המושרש בה לנקמה. מהרגע שבו התחילו להתקבל הדיווחים הראשונים על מתקפת חמאס, לא היה ספק שתגובת ישראל תהיה אלימה בצורה חסרת כל פרופורציה. זאת לא רק על בסיס הרקורד המוכח של ממשלותיה, אלא גם על בסיס דוקטרינת הדאחייה הידועה לשמצה, ובעקבות התבטאויות חוזרות ונשנות משורות הממשלה המכהנת. אם אנשים בעלי מצפון מהססים לגעת בכאב הישראלי, זה לא מכיוון שהם שוללים את האנושיות שלנו, אלא מפני שהם מבינים שהכאב שלנו מועד להתגלגל לאסון גדול עוד יותר עבור אחרים. גורלו של היגון שלנו נחרץ מהרגע הראשון, ונגזר עליו לטבוע בדם.

ועדיין, כפי שמלמדת לא רק המסורת היהודית, אלא גם המסורת המוסלמית, חייו של כל אדם שקולים בערכם לעולם ומלואו. כל נפש שאבדה במעגל הדמים של השליטה הציונית היא נפש אחת יותר מדי. כל אדם בעולם זכאי שיתאבלו עליו, ולכל מתאבל מגיע מרחב להתאבל בו. כדי ליצור את המרחב הזה, אנחנו חייבים תחילה לפרק את המכונות האלימות שסותמות אותו.

גרסה קודמת למאמר זה הופיעה באנגלית באתר "ושתי מדיה"