עכשיו אני מפחדת לדבר לא רק ברחוב, אלא אפילו ברשת

רציתי לכתוב בתגובה להתקפה על המפגינים אתמול. אבל אז קראתי את התגובות והרגשתי שחונקים אותי, שמאיימים עלי, שאסור לי לדבר ומה יקרה אם אכתוב. הלחימה בסוף תגמר, אבל מה יקרה איתנו?

מאת:

כותבת אורחת: תמר הגר

אני פוחדת וחושבת שכולנו צריכים לפחד מהאלימות שעולה מתוכנו. בחוסר האונים האופייני לימים האחרונים שבהם פצצות מחרבות את עזה וטילים נופלים על דרום הארץ, תל אביב, גם על הצפון, אני משתדלת מה שפחות לצרוך את אמצעי התקשורת הגדולים שקוראים לפגוע, לרסק, לנקות, ופונה לפייסבוק, לאמצעי תקשורת בעולם ולשיחה מקומית.

אני עושה את זה כדי לשמוע קולות שפויים שחושבים שאולי יש דרך אחרת מלבד מלחמה לכל הדורות. אני רוצה לשמוע קולות שיגידו לי שיש אנשים כמוני שחושבים שהאלימות מביאה רק לעוד אלימות ושחייבים למצוא פתרון אחר. אני מאלה שחושבים-מאמינים שצריך לעשות כל מאמץ כדי שהמלחמה הזאת תסתיים, אבל לא רק הסבב הזה, אלא בכלל לנצח נצחים אם אפשר. אני לא רוצה להרחיב במה שאני מאמינה ומה אני חושבת על הפתרון של הסכסוך, כי אני פוחדת. ואני רוצה לשים את הפחד שלי בעיקר על השולחן.

קראתי לתומי את המאמר של חגי מטר על ההפגנה שהייתה אתמול (שבת) בתל אביב. קראתי אותו אחרי שכבר קראתי דיווח על האלימות שהייתה בהפגנה בעיתון מרכזי והרגשתי כבר אז בחילה עזה בגלל האגרופים שהוטחו באנשים שרצו לבטא את דעתם. אז כשקראתי מה שמטר כתב לא ממש הופתעתי מהמידע. אבל משום שהדיווח היה מפורט ואפשר היה להבין ממנו מה קרה בדיוק, התכווצתי עוד יותר. האלימות נשמעה ממש מפחידה והזכירה לי כל מיני תמונות איומות מההיסטוריה. רציתי להביע הזדהות ולהגיד לחגי תודה. רציתי להגיד תודה גם כי רוב הדיווחים שאני קוראת בתקשורת הם נורא מטושטשים, דברים פשוט קורים ולא ברור למה והנה דיווח ברור.

ירדתי לשורת התגובות והרגשתי צמרמורת. הבחילה ואימה גברו. מבול של חרפות ירד על חגי ועלי הקוראת, מבול של קללות גזעניות איומות, שהפכו את חייו ואת חיי כל אלה שחושבים כמוהו להפקר. אנחנו – אני וחגי ועוד קבוצה לא מבוטלת של אנשים שקוראים די לאלימות ההדדית, שלא מוכנים להתעלם מהסבל של תושבי ישראל שננטשו על ידי ממשלתם שדוחה שוב ושוב יוזמות שלום ומוכנה להפקיר אותם לחיים של מלחמה ומהסבל הנורא של תושבי עזה ומההרוגים והפצועים שם – הואשמנו שיש לנו מצח נמוך, שאנחנו מלוכלכים, מגעילים שטוב "שישנם גם כמה חוליגנים. שמתעסקים עם חוליגנים כמותכם. אנשים שפלים אולי, אך שפלותכם וודאי ראויה לפי כמה. הללו הכו בכם קומץ נפוח אך אתם משספים חרבכם ונועצים טלפיים בעם היהודי כולו". אלה היו רק חלק מההתבטאויות שהבהירו לנו מי אנחנו ולמה אנחנו ראויים.

> הפשיסטים התקיפו בתל אביב הלילה

מטילים אימה גם ברשת. הימין הקיצוני בכיכר הבימה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מטילים אימה גם ברשת. הימין הקיצוני בכיכר הבימה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מי שלא אנושי הוא יעד

אחת האסטרטגיות האפקטיביות של שיח גזעני הוא דה-הומניזציה של הקבוצה האחרת, זאת שאינה אנחנו. דה-הומניזציה דורשת תפיסה של הקבוצה האחרת כבעלת תכונות אופי והתנהגויות מהותניות. כלומר ככה הם, צמאי דם ורודפי בצע, שפלים, בעלי מצח נמוך מלוכלכים מעצם היותם הם.

שיח שיוצר דה-הומניזציה בעצם מכחיש באופן גלוי או סמוי את אנושיותם של חברי קבוצה מסוימת. חוקרים שבדקו את השיח הזה במקומות שונים בעולם מראים שהשלילה הזאת של האנושיות אינה מדגישה בהכרח צבע עור אלא סמנים כמו ערכים, מנטליות, תכונות אופי ועוד. אם חברי הקבוצה פחות אנושיים הם אינם ראויים ליחס מוסרי המגיע לחברי הקבוצה "שלנו".

במציאות שבה עושים דה-הומניזציה לערבים, זה לא פלא שעושים דה הומנזציה לכל מי שיוצא נגד ההדרה והדיכוי של המעוט ובטח למי שיוצא נגד הכיבוש, כלומר מי שמרגיש הזדהות עם האזרחים שנתפסים כמשתייכים לאויב. המונח של הסוציולוג ארווין גופמן "סטיגמה" (1983) מתאר לדעתי את מה שקורה כאן. מעשי הגזענות כלפי ערבים שאנחנו שומעים עליהם גם בתקשורת –האלימות, המתקפות החוזרות הסיסמא מוות לערבים – שהתגברו עכשיו אבל התחילו עוד לפני המלחמה הנוכחית, מבוססים על תיוג גזעני שלילי רב עוצמה ומכליל, סטיגמה בלשונו של גופמן על הערבים באשר הם. אלא שהסטיגמה מתפשטת לאלה שקרובים לבעלי הסטיגמה, כלומר לאלה שמתנגדים לתיוג, וגם הם מוקעים.

ההיסטוריה מוכיחה שלשיח הזה יש תוצאות הרסניות. שהוא עשוי בקלות רבה להפוך ממילים למעשים. כשעושים דה-הומניזציה לקבוצה מסוימת, העובדה שהיא מאבדת את אנושיותה בעיני הציבור הופכת אותה ליעד למתקפה שנתפסת כמוצדקת.

בטוקבקים נעשו כמה נסיונות מהוססים להגן על מטר ועל 500 המפגינים נגד המלחמה אתמול, אבל הקול הזה שהרגיש אף הוא מותקף הבהיר מייד שהוא אינו אחד מה-500. אני לא השתתפתי בהפגנה הוא אמר. אני מבינה אותו לגמרי. מי רוצה שיהפכו אותו לנמוך מצח, שפל, מלוכלך ובעל טלפיים. מי רוצה שיתירו את דמו.

לא כתבתי תגובה בתוך הטוקבקים. אני כותבת את מאמר הדעה הזה ולא נושמת כי לקחו לי עוד מרחב – הפעם וירטואלי – ועוד אוויר. עכשיו אני פוחדת מהטילים, אבל יותר ממי שרואים את עצמם כבני קבוצתי היהודים, שעושים הכל כדי שעמדות אחרות מאלה שקוראות לתמיכה במלחמה לא ישמעו במרחב הציבורי.

* דר' תמר הגר, היא מרצה בכירה בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל חי. דיאלוג יהודי ערבי, חינוך בקורתי, רב תרבותיות, אקטיביזם הם בין נושאי ההוראה, המחקר והכתיבה שלה. היא יסדה וניהלה בשותפות את המרכז לשלום ודמוקרטיה במכללה שמטרתו ליצור שוויון הזדמנויות לסטודנטים הערבים ומרחבים של שיח והדברות על הסכסוך בקמפוס.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf