עיתונאים ערבים נרדפים ונהרגים והעיתונות העברית שותקת

יצאה לדווח מהשטח ולא חזרה. אבלים ליד ארונה של העיתונאית הלבנונית אמאל ח'ליל שנהרגה מאש ישראל ב-22 באפריל 2026 (צילום: מוחמד זעאתרי / AP)

העיתונאית הלבנונית אמאל ח'ליל, כתבת העיתון הלבנוני הידוע אל-אח'באר, יצאה בשבוע שעבר לדווח מהשטח בדרום לבנון – ולא חזרה. על פי דיווחים בתקשורת הלבנונית והעולמית, ישראל תקפה באזור א-טירי, שבו שהתה עם עמיתתה, העיתונאית זיינב פרג'. המבנה שבו חיפשה מחסה נפגע, וח'ליל נלכדה תחת ההריסות. במשך שעות ניסו צוותי חילוץ להגיע לשתי העיתונאיות ללא הצלחה, בגלל אש כבדה של הצבא הישראלי שפגעה בצוותים ושיבשה את פעולות ההצלה. כמה שעות לאחר מכן, בתיאום עם כוחות הביטחון הישראליים, התאפשר חילוצה של פרג' הפצועה. ח'ליל נמצאה בין ההריסות ללא רוח חיים.

זה איננו רק עוד אירוע קטלני במלחמה המתמשכת. זהו רגע שמחדד שאלות קריטיות סביב התנהלות התקשורת העברית בישראל: האם היא ממלאת את תפקידה נאמנה – כלפי עקרונות המקצוע והציבור – בהגנה על חופש העיתונות לכולם, בחשיפת מלוא האמת ובאפשרות לקיומו של שיח דמוקרטי אמיתי?

>> "תא לגיטימציה": צוות באמ"ן חיפש מידע שיצדיק הרג עיתונאים 

מותה של ח'ליל אינו מקרה בודד, אלא חלק מתופעה רחבה בהרבה. לפי נתוני הוועדה להגנה על עיתונאים, 2025 היתה השנה הקטלנית ביותר לעיתונאים זה עשרות שנים: 129 נהרגו ברחבי העולם, כשני שלישים מהם מאש ישראלית. מאז תחילת המלחמה בעזה נהרגו יותר מ-260 עיתונאים ואנשי תקשורת, רובם פלסטינים. מדובר בהיקף חסר תקדים, שהופך את התקופה הנוכחית לאחת הקטלניות ביותר לעיתונאים בהיסטוריה המודרנית.

אבל ההרג הוא רק חלק מהתמונה.

דו"ח נוסף של הוועדה מתאר מציאות מטרידה לא פחות: עיתונאים פלסטינים שנעצרו והוחזקו במתקני כליאה בישראל דיווחו על דפוס התעללות שיטתי: מתוך 59 עיתונאים שרואיינו, 58 העידו על עינויים, אלימות או יחס בלתי אנושי, שכללו מכות קשות, הרעבה, מניעת שינה, תנוחות לחץ והזנחה רפואית. חלקם תיארו גם אלימות מינית. רבים הוחזקו במעצר מנהלי, ללא כתב אישום וללא משפט. אחד מהם סיכם זאת במילים: "חזרנו מהגיהינום". כלומר, גם כאשר עיתונאים אינם נהרגים, הם מושתקים בדרכים אחרות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אלא שהבעיה אינה רק מעבר לגבולות המדינה; גם בתוך ישראל עיתונאים ערבים נעשו יעד להתנכלות ולרדיפה. הם נתקלים לא פעם בהתערבות ישירה בעבודתם, ולעיתים גם בפגיעה פיזית ובאיומים של ממש. כך, למשל, בחיפה תועדו מקרים שבהם פקחי עירייה הפסיקו שידורים חיים של עיתונאים ערבים ומנעו מהם להמשיך לצלם. במקרה אחר, עיתונאי נעצר בזמן שסיקר את הלחימה בצפון, נחקר במשך שעות ואוים מפורשות שלא לחזור למקום. כמו במקרים אחרים, גם במקרה זה עיתונאים שאינם ערבים לא הוגבלו באותו אופן, מה שמצביע על אכיפה סלקטיבית.

לפי נתוני אעלאם – המרכז הערבי לחופש תקשורתי, פיתוח ומחקר – מאז תחילת המלחמה תועדו יותר מ-150 הפרות נגד עיתונאים ערבים, מהגבלות בשטח ומעצרים ועד לרדיפה משפטית. זה לא רצף של מקרים נקודתיים. זהו דפוס.

אך חרף הנתונים הקשים, בערוצי התקשורת ובאתרי החדשות הישראליים בשפה העברית כמעט אין הד לסוגיית הפגיעה השיטתית של ישראל בעיתונאים מאז 7 באוקטובר ולאורך שלל סבבי המלחמה. השתיקה הזו היא כשל אתי חמור, משום שיש חובות מוסריות בסיסיות המגדירות את המקצוע. הגנה על עיתונאים – על כל עיתונאי – היא אחת מהן. אחריותם הקולקטיבית של עיתונאים היא להגן זה על זה, גם מעבר לגבולות ולזהויות.

כשני שלישים מהעיתונאים שנהרגו ב-2025 בעולם נהרגו מאש ישראלית. קרובי משפחה של עיתונאים שנהרגו בעזה, דצמבר 2024 (צלום: עלי חסן / פלאש90)

אבל כאן בדיוק מתגלה הסדק. שתיקה הנשענת על מנגנון עמוק של דה-לגיטימציה: בישראל, עיתונאים פלסטינים או ערבים נתפסים, על פי רוב מראש, כלא לגיטימיים וכחשודים, כפעילים, כתועמלנים וכיו"ב. כך מתאפשרת התעלמות מהרג שלהם או מפגיעה בהם ובעבודתם, כאילו עצם זהותם שוללת מהם את ההגנה המקצועית והמוסרית שכל עיתונאי זכאי לה.

כאשר עיתונאים ישראלים מזדעזעים – ובצדק – על פגיעה בעיתונאים ישראלים, למשל אלה הנרדפים על ידי פעילי ימין קיצוני, אך שותקים לנוכח הרג שיטתי של עיתונאים פלסטינים או לבנונים; כאשר הם מתגייסים להגנה על חופש העיתונות רק כשהוא נפגע "בבית", אך אינם רואים עצמם מחויבים לאותם עקרונות מעבר לגבול – זו כבר אינה רק שתיקה אלא בחירה בסולידריות סלקטיבית. בחירה החותרת תחת יסוד מקצועי מרכזי: האוניברסליות של חופש העיתונות.

אחריותה של העיתונות אינה מסתכמת בהגנה על קולגות. מוטלת עליה גם אחריות ציבורית: להניח בפני הציבור את העובדות במלואן, כדי לאפשר הבנה, שיפוט ודיון. כאשר עיתונאים נהרגים או מותקפים והדבר אינו מסוקר, לא רק המקצוע נפגע, אלא גם היכולת לקיים שיח ציבורי חופשי. לכן, שתיקה כזו אינה כשל אתי בלבד אלא גם כשל מקצועי ופגיעה בתנאי היסוד של שיח דמוקרטי.

קהילת העיתונות בישראל נמצאת שוב ברגע מבחן. לא בהצהרות, אלא במעשים. היא נדרשת להפסיק לשתוק, ובמקום להסתפק בהדהוד ההודעות הרשמיות של הצבא, עליה לנהוג כעיתונות חופשית ומקצועית, החוקרת ומביאה לציבור את הסיפור במלואו – לשאול שאלות, לדרוש חקירות ולהתייצב באופן ברור ובלתי מתפשר לצד כל עיתונאי שנפגע.

כל עוד זה לא קורה, כל קריאה לחופש עיתונות נשמעת חלולה. המחיר הוא כרסום באמינות, צמצום גבולותיו, ופגיעה עמוקה ביסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה והעיתונות.

הדיל עזאם ג'לאג'ל היא מנהלת שותפה במחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי-אופוק