לא סתם בין 982 חברי האקדמיה לקולנוע אין אף ערבי

כמו האמנים שחיים בבתים פלסטינים על חורבות עין חוד, כך גם חברי האקדמיה בוחרים ליהנות מהכיבוש ולא לנקוט עמדה נגדו. לכן אין שם חברים ערבים, ולכן לסרט כמו "ג'נקשן 48" אין שם סיכוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אני משאיר את הציוד אצל שאר צוות ההפקה, ויורד להסתובב בכפר. במרכז הכפר אני מוצא לי פינה מוצלת המשקיפה על הפאב. בעודי יושב ומגלגל סיגריה אני קולט מישהי עוברת. בבגדי בית, ללא חזיה מתחת ועם שקית זבל ביד. "מקומית", אני חושב לעצמי, ומחליט להפיג את השעמום המהול בדיכאון.

"סליחה", אני פונה אליה בצורה הכי קולית ולא קריפית שאני יכול. "את יודעת איפה המסגד?"

"מה?" המסכנה בהלם. אני שם לב לעיניה הכחולות שעדיין בהלם גם כשהיא המשיכה להניד ראשה בשלילה, בפנים חתומות, שניות ארוכות לאחר ששאלתי.

היא ממשיכה ללכת. אני יושב ומביט בה. את שקית הזבל שלה היא זורקת ממש ליד הפאב, ואז נכנסת פנימה להגיד שלום למישהו. בהנחה שאכפת לה, ולו בקצת, אני תוהה לעצמי מה עשוי להפריע לה יותר: העובדה שהיא שיקרה לי, או שהיא נכנסה הרגע למסגד גזול, להגיד שלום לאיזה חבר או חברה על כוס בירה, ואז חזרה לבית הפלסטיני הגנוב בו היא גרה, עם "הגלריה לאמנות" בחצר. זין, העיקר אומרים לפלסטינים להפסיק לבנות מסגדים. מאיפה יצוצו הבארים ה"אותנטיים" והמגניבים הבאים אם לא יהיו מסגדים להשתלט עליהם?

> ביחידה הצבאית הממונה על החיים האזרחיים בשטחים לא מדברים ערבית

מסגדים ובתים של עין חוד הפכו למקומות בילוי לאמנים ליברלים (ליאור מזרחי / פלאש90)

מסגדים ובתים של עין חוד הפכו למקומות בילוי לאמנים ליברלים (ליאור מזרחי / פלאש90)

אמנות מגויסת

תמיד שנאתי את עין חוד, הידועה בשם "עין הוד" בציונית גוזלת, על כל מתנחליה "האמנים". אלא שלפני כמה שבועות הבמאית של הסרט אותו אני מפיק רצתה להעמיס את הציוד וללכת לשם ולצלם קצת צילומי אווירה לסרט שנושאו הכיפי, בטח ניחשתם, הוא נכבה. ברגע שסיימנו לצלם האצתי בצוות לחזור לרכב. לכאן, אמרתי להם, אני חוזר רק כאשר עין חוד תחזור להיות פלסטינית. לא יודע מה אתכם, אבל משהו בחוצפת ההלבנה האמנותית "השמאלנית" של הנישול והגזל פשוט גורם לבטן שלי להתהפך.

ההתנחלות בכפר הממוקם חצי שעה מחיפה – שתושביו הפלסטינים גורשו ב-1948 וחלקם הקימו כפר במעלה פארק הכרמל, כפר בו המדינה סירבה להכיר עד 2005 – הוא מקרה המייצג את הכיעור שבאידואולגיה השמאל-ציונית, לצער כולנו. במסווה של "אמנות עכשווית" המאפיינת את אותו "כפר אמנים", המתקשרת אסוציאטיבית עם שמאל אוניברסלי ועם ליברליזם, מקיימים שם התושבים את חייהם על הריסות חייהם של פליטים פלסטינים, בבתים יפהפיים שהיו שייכים לאחרים. "אבל זה בסדר", יחשוב לו הציוני המתנחל שם, "פתחתי כאן גלריה. אני שמאלן".

מעבר למוכנות לעשות אמנות גרועה כדי להשתיק את המצפון, אם זה קיים בכלל, אמנים ישראלים רבים מדי נגועים בנגע הגזענות וההדרה כלפי התושבים והקולגות הפלסטינים, ולא משנה כמה יגידו לכם שלא. הסערה הקטנה והאחרונה סביב האקדמיה הישראלית לקולנוע, היא עוד דוגמא טובה לכך.

לאחרונה הוכרזו המועמדים לפרסי אופיר, כאשר הסרט הזוכה בקטגורית הסרט הטוב ביותר יוכל להתחרות באוסקר. מעבר לעובדה שהסרט "ג׳נקשן 48", המספר נראטיב פלסטיני לוחמני ולא מתפשר, לא זכה למועמדות לסרט הטוב ביותר חרף הצלחותיו בעולם (זכה בפסטיבלים נחשבים ונרכש להפצה בארה״ב), עלתה לה סוגיית הייצוג של הפלסטינים אזרחי ישראל באקדמיה. ניחשתם נכון, אין כאלה.

> ירי בגנבים? המזרח התיכון הוא לא המערב הפרוע

מבדיקה שערכנו, נכון להיום אין אף פלסטיני בין 982 חברי האקדמיה לקולנוע. למה אין, אתם שואלים? בגלל העובדה שיוצרי סרטים פלסטינים רבים, למעשה מרביתם, מבינים את תפקידה של האמנות יותר טוב ממרבית עמיתיהם הישראלים. כי האמנים הפלסטינים באמת מבינים ערכי צדק ומוסר, וחלק גדול מדי מהאמנים הישראלים, כפי שמודגם בצורה כל כך מכוערת על חורבות עין חוד, פשוט לא.

שופטי האקדמיה הישראלית יעדיפו לשלוח לאוסקר סרט יורים-בוכים כלשהו, מסוג הסרטים ממרקי המצפון הציוני ומעוררי הבחילה בכל אדם נורמטיבי ומודע, או לכל היותר סרט פשע ערבי לא-דובר-נכבה כמו עג'מי (שזכה בישראל גם כי קולנועית הוא פשוט היה טוב מדי, ומזה קשה להתעלם). מנגד, האמנים הפלסטינים – להוציא כל מיני נורמן עיסאים כאלה או אחרים שיעדיפו את הנוחות שבריצוי הממסד הציוני – לרוב יצרו וידברו על כיבוש ומאבק במדכא. האמן הישראלי עסוק במירוק מצפונו ובאי אלו הצדקות חסרות בסיס לפשעי אבותיו ולעתים פשעיו שלו, ואילו עמיתו הפלסטיני נאבק עדיין באותם פשעים והשלכותיהם.

לא מגיע להם

הסיפור הוא לא מניעת המועמדות מ"ג׳נקשן 48". בואו ניתן לאקדמיה ליהנות מהספק, ונניח ששיקוליהם אכן היו קולנועיים ומקצועיים בלבד, למרות הקושי להאמין בהנחה שכזו. הסיפור הוא מדוע אין אף חבר פלסטיני באקדמיה. מדוע, מתוך 982 השופטים שם, אין אף שופט פלסטיני? כיצד קורה שבתחום אמנות שבאופן מסורתי בכל העולם נחשב לביקורתי ושמאלני, בישראל לא מקבלים ערבים לאקדמיה לקולנוע?

אז זהו, שדווקא כן מקבלים. למעשה, האקדמיה הישראלית פתוחה לכל ערבי המעורב בתעשיה, וקבלה אליה נעשית לפי בקשה ועמידה בקריטריונים מסוימים של האקדמיה. אז תגידו שהערבים בטח שוב מפספסים הזדמנויות באשמתם? ממש לא.

אמנות מזעזעת בעין הוד / עין חוד

אמנות מזעזעת בעין הוד / עין חוד (שרה פרידלנד)

הכל, אבל ה-כ-ל, חוזר בסופו של דבר לכיבוש. הרי באקדמיה הישראלית בחרו להיות בצד הנהנה מהכיבוש והאפרטהייד וממנעמי השלטון, במקום להיאבק בו כפי שבדרך כלל מקובל בעולם בתחום הזה. הרי האקדמיה הישראלית מעולם לא נקטה עמדה נגד הממשלה ובעד סיומו של הכיבוש. הם יעדיפו לחשוב שזה לא תפקידם. כיצד אמן פלסטיני בעל אידיאולגית התנגדות, ורוב הקולנוענים הפלסטינים הם כאלה, יוכל להיות חלק ממקום כל כך ציוני?

בישראל, מעטים מדי מבינים את תפקידה של האמנות. אמנות טובה היא לא גלריה בבית פלסטיני גנוב, זוהי ברבריות לשמה במסווה אמנותי. אמנות אמיתית מעלה שאלות, ולא עסוקה בלברוח מתשובות.

כפי שתושבי עין חוד "המחודשת" ימשיכו להתחבא, באקדמיה הישראלית לקולנוע ימשיכו לברוח. ורק בשל כך, טוב שהיא לא מתהדרת באף חבר פלסטיני. לא מגיע לה.

> לפני שבתיאטרון תוקפים את מירי רגב, אולי שייקחו בעצמם שחקנים ערבים?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

לפי דעתם של מנהלי בתי הספר, יותר משליש מהתלמידים לומדים אצל מורים שלא מתאימים לצרכים שלהם. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90)

איכות ההוראה מידרדרת, אבל זה לא קשור להישגי התלמידים

מבחני פיזה מגלים שכמעט בכל פרמטר, איכות ההוראה בישראל נמוכה מהממוצע במערב ונמצאת בירידה. אבל אותם מבחנים לא מצאו קשר בין איכות המורים להישגי התלמידים. את התשובות צריך למצוא במקום אחר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf