לא סתם בין 982 חברי האקדמיה לקולנוע אין אף ערבי
כמו האמנים שחיים בבתים פלסטינים על חורבות עין חוד, כך גם חברי האקדמיה בוחרים ליהנות מהכיבוש ולא לנקוט עמדה נגדו. לכן אין שם חברים ערבים, ולכן לסרט כמו "ג'נקשן 48" אין שם סיכוי
אני משאיר את הציוד אצל שאר צוות ההפקה, ויורד להסתובב בכפר. במרכז הכפר אני מוצא לי פינה מוצלת המשקיפה על הפאב. בעודי יושב ומגלגל סיגריה אני קולט מישהי עוברת. בבגדי בית, ללא חזיה מתחת ועם שקית זבל ביד. "מקומית", אני חושב לעצמי, ומחליט להפיג את השעמום המהול בדיכאון.
"סליחה", אני פונה אליה בצורה הכי קולית ולא קריפית שאני יכול. "את יודעת איפה המסגד?"
"מה?" המסכנה בהלם. אני שם לב לעיניה הכחולות שעדיין בהלם גם כשהיא המשיכה להניד ראשה בשלילה, בפנים חתומות, שניות ארוכות לאחר ששאלתי.
היא ממשיכה ללכת. אני יושב ומביט בה. את שקית הזבל שלה היא זורקת ממש ליד הפאב, ואז נכנסת פנימה להגיד שלום למישהו. בהנחה שאכפת לה, ולו בקצת, אני תוהה לעצמי מה עשוי להפריע לה יותר: העובדה שהיא שיקרה לי, או שהיא נכנסה הרגע למסגד גזול, להגיד שלום לאיזה חבר או חברה על כוס בירה, ואז חזרה לבית הפלסטיני הגנוב בו היא גרה, עם "הגלריה לאמנות" בחצר. זין, העיקר אומרים לפלסטינים להפסיק לבנות מסגדים. מאיפה יצוצו הבארים ה"אותנטיים" והמגניבים הבאים אם לא יהיו מסגדים להשתלט עליהם?
> ביחידה הצבאית הממונה על החיים האזרחיים בשטחים לא מדברים ערבית
מסגדים ובתים של עין חוד הפכו למקומות בילוי לאמנים ליברלים (ליאור מזרחי / פלאש90)
אמנות מגויסת
תמיד שנאתי את עין חוד, הידועה בשם "עין הוד" בציונית גוזלת, על כל מתנחליה "האמנים". אלא שלפני כמה שבועות הבמאית של הסרט אותו אני מפיק רצתה להעמיס את הציוד וללכת לשם ולצלם קצת צילומי אווירה לסרט שנושאו הכיפי, בטח ניחשתם, הוא נכבה. ברגע שסיימנו לצלם האצתי בצוות לחזור לרכב. לכאן, אמרתי להם, אני חוזר רק כאשר עין חוד תחזור להיות פלסטינית. לא יודע מה אתכם, אבל משהו בחוצפת ההלבנה האמנותית "השמאלנית" של הנישול והגזל פשוט גורם לבטן שלי להתהפך.
ההתנחלות בכפר הממוקם חצי שעה מחיפה – שתושביו הפלסטינים גורשו ב-1948 וחלקם הקימו כפר במעלה פארק הכרמל, כפר בו המדינה סירבה להכיר עד 2005 – הוא מקרה המייצג את הכיעור שבאידואולגיה השמאל-ציונית, לצער כולנו. במסווה של "אמנות עכשווית" המאפיינת את אותו "כפר אמנים", המתקשרת אסוציאטיבית עם שמאל אוניברסלי ועם ליברליזם, מקיימים שם התושבים את חייהם על הריסות חייהם של פליטים פלסטינים, בבתים יפהפיים שהיו שייכים לאחרים. "אבל זה בסדר", יחשוב לו הציוני המתנחל שם, "פתחתי כאן גלריה. אני שמאלן".
מעבר למוכנות לעשות אמנות גרועה כדי להשתיק את המצפון, אם זה קיים בכלל, אמנים ישראלים רבים מדי נגועים בנגע הגזענות וההדרה כלפי התושבים והקולגות הפלסטינים, ולא משנה כמה יגידו לכם שלא. הסערה הקטנה והאחרונה סביב האקדמיה הישראלית לקולנוע, היא עוד דוגמא טובה לכך.
לאחרונה הוכרזו המועמדים לפרסי אופיר, כאשר הסרט הזוכה בקטגורית הסרט הטוב ביותר יוכל להתחרות באוסקר. מעבר לעובדה שהסרט "ג׳נקשן 48", המספר נראטיב פלסטיני לוחמני ולא מתפשר, לא זכה למועמדות לסרט הטוב ביותר חרף הצלחותיו בעולם (זכה בפסטיבלים נחשבים ונרכש להפצה בארה״ב), עלתה לה סוגיית הייצוג של הפלסטינים אזרחי ישראל באקדמיה. ניחשתם נכון, אין כאלה.
> ירי בגנבים? המזרח התיכון הוא לא המערב הפרוע
מבדיקה שערכנו, נכון להיום אין אף פלסטיני בין 982 חברי האקדמיה לקולנוע. למה אין, אתם שואלים? בגלל העובדה שיוצרי סרטים פלסטינים רבים, למעשה מרביתם, מבינים את תפקידה של האמנות יותר טוב ממרבית עמיתיהם הישראלים. כי האמנים הפלסטינים באמת מבינים ערכי צדק ומוסר, וחלק גדול מדי מהאמנים הישראלים, כפי שמודגם בצורה כל כך מכוערת על חורבות עין חוד, פשוט לא.
שופטי האקדמיה הישראלית יעדיפו לשלוח לאוסקר סרט יורים-בוכים כלשהו, מסוג הסרטים ממרקי המצפון הציוני ומעוררי הבחילה בכל אדם נורמטיבי ומודע, או לכל היותר סרט פשע ערבי לא-דובר-נכבה כמו עג'מי (שזכה בישראל גם כי קולנועית הוא פשוט היה טוב מדי, ומזה קשה להתעלם). מנגד, האמנים הפלסטינים – להוציא כל מיני נורמן עיסאים כאלה או אחרים שיעדיפו את הנוחות שבריצוי הממסד הציוני – לרוב יצרו וידברו על כיבוש ומאבק במדכא. האמן הישראלי עסוק במירוק מצפונו ובאי אלו הצדקות חסרות בסיס לפשעי אבותיו ולעתים פשעיו שלו, ואילו עמיתו הפלסטיני נאבק עדיין באותם פשעים והשלכותיהם.
לא מגיע להם
הסיפור הוא לא מניעת המועמדות מ"ג׳נקשן 48". בואו ניתן לאקדמיה ליהנות מהספק, ונניח ששיקוליהם אכן היו קולנועיים ומקצועיים בלבד, למרות הקושי להאמין בהנחה שכזו. הסיפור הוא מדוע אין אף חבר פלסטיני באקדמיה. מדוע, מתוך 982 השופטים שם, אין אף שופט פלסטיני? כיצד קורה שבתחום אמנות שבאופן מסורתי בכל העולם נחשב לביקורתי ושמאלני, בישראל לא מקבלים ערבים לאקדמיה לקולנוע?
אז זהו, שדווקא כן מקבלים. למעשה, האקדמיה הישראלית פתוחה לכל ערבי המעורב בתעשיה, וקבלה אליה נעשית לפי בקשה ועמידה בקריטריונים מסוימים של האקדמיה. אז תגידו שהערבים בטח שוב מפספסים הזדמנויות באשמתם? ממש לא.
אמנות מזעזעת בעין הוד / עין חוד (שרה פרידלנד)
הכל, אבל ה-כ-ל, חוזר בסופו של דבר לכיבוש. הרי באקדמיה הישראלית בחרו להיות בצד הנהנה מהכיבוש והאפרטהייד וממנעמי השלטון, במקום להיאבק בו כפי שבדרך כלל מקובל בעולם בתחום הזה. הרי האקדמיה הישראלית מעולם לא נקטה עמדה נגד הממשלה ובעד סיומו של הכיבוש. הם יעדיפו לחשוב שזה לא תפקידם. כיצד אמן פלסטיני בעל אידיאולגית התנגדות, ורוב הקולנוענים הפלסטינים הם כאלה, יוכל להיות חלק ממקום כל כך ציוני?
בישראל, מעטים מדי מבינים את תפקידה של האמנות. אמנות טובה היא לא גלריה בבית פלסטיני גנוב, זוהי ברבריות לשמה במסווה אמנותי. אמנות אמיתית מעלה שאלות, ולא עסוקה בלברוח מתשובות.
כפי שתושבי עין חוד "המחודשת" ימשיכו להתחבא, באקדמיה הישראלית לקולנוע ימשיכו לברוח. ורק בשל כך, טוב שהיא לא מתהדרת באף חבר פלסטיני. לא מגיע לה.
> לפני שבתיאטרון תוקפים את מירי רגב, אולי שייקחו בעצמם שחקנים ערבים?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
