newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפיגועים האחרונים מזכירים שכולנו מתנחלים

על מיכאל מרק והלל יפה אריאל צריך להתאבל קודם כל כבני אדם, אבל גם כמתנחלים. מה שיוצר את הכיבוש הוא לא אוסף של "דתיים פנאטיים", אלא השותפות של כולנו. גם אנחנו שלחנו אותם לשם

מאת:

כותבת אורחת: דליה שיינדלין

אין מספיק מלים לתיאור העצב של השבועות האחרונים. על מיכאל מרק, שנורה למוות ברכבו עם משפחתו ביום שישי. על הלל יפה אריאל, שנדקרה למוות במיטתה ביום חמישי. על ארבעים וארבעה אנשים, שפוצצו בשדה התעופה של איסטנבול. על כחמישים, שנורו למוות באורלנדו. על מחמוד בדראן בן ה-15, שנהרג מירי חיילים "בשוגג" כשחזר הביתה מהבריכה.

אני בקושי מספיקה לכתוב על כל מקרה ומקרה. זהות הקורבנות, הלאום שלהם או הפוליטיקה שלהם לא חשובה לי נוכח מותם של חפים מפשע.

יש בעולם מי שמסתכלים על מקרי ההרג באזורנו כאילו הם שונים, כאילו שישראלים או פלסטינים הם איכשהו פחות חפים מפשע מאחרים. מחמוד נתפס על ידי החיילים בטעות כמי שזרק קודם אבנים, כאילו שזה מצדיק את ההרג. הלל הייתה מתנחלת. אבל היא הייתה גם אזרחית, וילדה, ולא אשמה בדבר יותר ממחמוד.

> האשמה קולקטיבית של פלסטינים היא הדרך של ישראל לברוח מאחריות

אמה של הלל יפה אריאל, שנרצחה בגיל 13, בהלווית בתה (יונתן סינדל / פלאש90)

אמה של הלל יפה אריאל, שנרצחה בגיל 13, בהלווית בתה (יונתן סינדל / פלאש90)

כבר כתבתי בעבר שאנחנו בשמאל הישראלי צריכים להזדהות עם קורבנות כאלה קודם כל בשל היותם בני אדם. עכשיו אני רוצה להדגיש שאנחנו צריכים להתאבל על הלל גם כמתנחלת, שכן נוכחותה בגדה המערבית הייתה חלק מהאחריות של כולנו.

בשמאל אוהבים להאשים את המתנחלים בהרבה דברים. רבים רואים במפעל ההתנחלות את לב לבו של הכיבוש: המתנחלים בוחרים אקטיבית להיות שותפים לגזל אדמה ומשאבים טבעיים מהפלסטינים, לאכיפת משטר הפרדה גזעני נגד שכניהם באמצעות החוק הצבאי. ההתנחלויות הן ההתגלמות המוחשית והוויזואלית של הכיבוש. רק תראו את הבתים הלבנים היפים האלה, מסודרים בשורות בראש הגבעה, שמשקיפים על ערים פלסטיניות צפופות או על צבירי אוהלים וצריפונים.

הכפר אום אל-חיר וברקע ההתנחלות כרמל (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הכפר אום אל-חיר וברקע ההתנחלות כרמל (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הכעס על המתנחלים הוא חוויה מאוד מספקת, כי הוא מאפשר לכועס לשחרר את עצמו מאחריות. אם רק לא הייתה שם חבורת המשיחיים ההזויים הזאת, חושבים אנשים מסוימים בשמאל, ישראל הייתה יכולה להיות סוף כל סוף המדינה היהודית והדמוקרטית שהיא צריכה להיות והכל יהיה בסדר.

בין גוש עציון לתל אביב

אבל מי שחושבים כך למעשה יושבים על מעין גבעה מנותקת אחרת, סימבולית, ממנה הם משקיפים על המתנחלים ואומרים לעצמם "אנחנו הטובים, אנחנו לא שותפים למה שהם עושים". כך המתנחלים הופכים להיות הדבר העיקרי, אולי אפילו היחיד, שאנשים באמת מתנגדים לו בכל מפעל הכיבוש. אני חושבת שיש מי שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל, שמבחינתם הבעת הזדהות כלשהי עם מתנחלים, גם נוכח אסונות כאלה, מאיימת על עצם הזהות שלהם.

אלא שצמצום הכיבוש רק לסיפור של המתנחלים וההתנחלויות משכיח את כל שאר חלקיו. וזה קל, כי ככה נוח יותר להתחמק מהדיון על איך ראוי להלחם נגד שאר הכיבוש.

איך בכלל מתחילים לפרק את המערכת הבלתי חדירה של המשטר הצבאי, לעצור ולבטל את שלילת מעמד התושב של פלסטינים במזרח ירושלים, לעקוב אחרי כל הקרקעות בשטחי סי שמופקעות לצרכי "אימונים צבאיים" ובפועל משרתות את הגבלת הפיתוח הפלסטיני? הכיבוש הוא גם הצבא שמונע ממשפחות מעזה להגיע ללוויות של קרובי משפחה בגדה המערבית. הכיבוש הוא גם מליונים שחיים ללא מדינה משלהם, הוא פליטים שחיים במחנות בלבנון, הוא הריגול היום-יומי של מיטב יחידות המודיעין אחרי חייהם של פלסטינים, וסחיטה שלהם. הכיבוש הוא ענישה קולקטיבית. כשרק מסתכלים עליו לרגע מקרוב – הכיבוש הוא כל זה ועוד הרבה יותר. הרבה יותר מאשר רק התנחלויות.

כדי לעצור את כל זה לא מספיק להתנגד רק להתנחלויות ולמתנחלים. אנחנו צריכים לשנות את המדיניות של כל המוסדות שלנו: של הצבא וכל הממסד הביטחוני, של משרדי הבינוי והתשתיות, של מוסדות ההסברה שמנסים לשווק את הכיבוש לנו ולעולם כדבר ראוי. בעיקר אנחנו צריכים להחליף את הממשלה ואת המפלגות שלנו – אלה שמייצגות מתנחלים רשמית, ואלה שבשקט תומכות ומאפשרות את המשך מדיניות הכיבוש.

> בעין המצלמה: חמש שנים למאבק העממי בקדום

מסע הלוויה של מיכאל מרק, גוש עציון (גרשון אלינסון / פלאש90)

מסע הלוויה של מיכאל מרק, גוש עציון (גרשון אלינסון / פלאש90)

אנחנו, ישראלים מהשורה, צריכים להכיר באחריות שלנו לכל מה שקורה כאן. אנחנו משלמים מסים, אנחנו משרתים בצבא, אנחנו מצביעים, אנחנו מרוויחים מהשיטה שמנשלת פלסטינים. כולנו.

לכעוס מאוד על מתנחלים זה לא להתנגד לכיבוש. זה בעיקר מוליד שנאה עיוורת לקבוצה שלמה של בני אדם, וגם מחיקה של אלה ביניהם שחושבים אחרת, וחלקם שותפים פוטנציאליים למאבק לשינוי. זה מרדד את המחשבה שלנו ומציג את "הדתיים הפנאטיים" בתור לב הבעיה, כשלמעשה רוב המתנחלים הם בכלל "מתונים" ומחפשי "איכות חיים". פוליטיקאים רגילים, בקונצנזוס, תומכים במפעל ההתנחלות ובכיבוש בכלל, ואנחנו האזרחים תומכים בפוליטיקאים האלה.

למעשה, ההבדל האמיתי היחיד בין הישראלי בגדה המערבית לבין זה שבתל אביב הוא שאלה בינינו שבתוך גבולות הקו הירוק יכולים יותר בקלות לעצום את העיניים ולא לראות את השפעות הכיבוש על הפלסטינים.

הבעיה, אם כן, היא פחות איפה אני חיה, אלא באיזה תנאים חיים בני דודנינו הפלסטינים. כל ישראלי שלא מתנגד באופן פעיל למנגנונים שהורסים את חייהם של הפלסטינים – שותף לפשע. במובן הזה, כולנו מתנחלים.

ד"ר דליה שיינדלין היא סוקרת דעת קהל ויועצת פוליטית. היא כותבת קבועה במגזין 972+ שם פורסם הפוסט במקור באנגלית. הוא תורגם על ידי חגי מטר

> אבו מאזן הכיר מזמן בישראל יהודית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
יירוט של טיל מאיראן כפי שנראה מתל אביב, ב-14 באפריל 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

יירוט של טיל מאיראן כפי שנראה מתל אביב, ב-14 באפריל 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

למרות המתקפה, איראן עדיין רציונלית יותר מישראל

המתקפה הישראלית על השגרירות בדמשק נתפסה בעולם כחציית קווים אדומים, והציפייה אחריה היתה שהעולם ירסן את ישראל – או שאיראן תגיב. התגובה האיראנית, שהתבצעה אחרי שיח פתוח עם ארה"ב ובריטניה ובהתראה מראש, מעידה כי היא עדיין משמשת כגורם ממתן במלחמה הזאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf