עובדי ההייטק בארה"ב מציבים מראה מטרידה מול עמיתיהם בישראל

תגובת נגד חריפה בתוך החברה. הפגנה מול משרדי פלנטיר בניו יורק, ב-21 במרץ 2026 (צילום: Gabriele Holtermann / Sipa USA / AP)

לפני כמה שבועות, חברת הטכנולוגיה פלנטיר עלתה לכותרות בעקבות מניפסט טכנו-פשיסטי – תמצית ספרו של מנכ"ל החברה אלכס קארפ – שפורסם בחשבון הרשמי של החברה ברשת X (טוויטר). המניפסט כולל 22 סעיפים קצרים ולוחמניים, שמעמידים את עמק הסיליקון בשירות הכוח האמריקאי, מבטאים תפיסה של עליונות תרבותית ומייעדים לתעשיית התוכנה תפקיד מרכזי ביצירת תשתית של עוצמה צבאית והפעלת כוח כאמצעי לשימור ההגמוניה המערבית.

האירוע הזה, שבו חברת הייטק מובילה אומרת בקול רם את מה שחברות אחרות מעדיפות להשאיר מאחורי הקלעים, עורר תגובת נגד חריפה דווקא בתוך החברה. מגזין הטכנולוגיה WIRED חשף כי לאחר פרסום המניפסט, ובהמשך לחשיפת מעורבותה של פלנטיר ביישום מדיניות ההגירה של ממשל טראמפ ובמלחמה באיראן באמצעות אספקת מערכות בינה מלאכותית לצרכים צבאיים, החלו עובדים ועובדים לשעבר להעלות שאלות ותהיות בנוגע לאופן השימוש בטכנולוגיה שהם מפתחים. כך למשל, אחד העובדים סיפר ל-WIRED כי עובד לשעבר שאל אותו אם הוא עוקב אחר "ההידרדרות של פלנטיר לפשיזם". עובד אחר תיאר בפני המגזין תחושה פשוטה בהרבה: "זה מרגיש לא נכון".

המשבר הפנימי החריף בעיקר סביב קשרי החברה עם סוכנות ההגירה והמכס האמריקאית (ICE), שסוכניה תועדו במקרים רבים מפעילים אלימות קשה, כולל ירי שגרם ישירות למותם של אזרחים אמריקאים. עובדים ביקשו להבין מה בדיוק חלקה של פלנטיר בפעילות הסוכנות. אחד מהם האשים בערוץ פנימי כי מעורבות החברה עם ICE "טואטאה מתחת לשטיח". במקביל, לפי WIRED, החברה החלה למחוק שיחות באחד מערוצי הסלאק הפנימיים, שבו התקיים עיקר הדיון סביב הפרסומים בתקשורת. בדיווח נטען כי המחיקה נעשתה בעקבות הדלפות.

במקום לספק תשובות ברורות, ההנהלה פרסמה מסמכי הסברה והגנה על העבודה עם הממשל. אבל העובדים שאלו שאלות ישירות בהרבה: האם סוכני ICE יכולים למחוק לוגים, לבנות תהליכי עבודה מזיקים או להשתמש במערכת בדרכים שהחברה לא תוכל למנוע בזמן אמת. לפי תשובה שנתן עובד מ"צוות הפרטיות והחירויות האזרחיות" של החברה, במקרה של "לקוח זדוני מספיק" לחברה לא יהיו כלים למנוע שימוש לרעה, ולכל היותר יתאפשר לגלות בדיעבד מה קרה.

מהתכתבויות הפנימיות האלה עולה תמונה של חברה שנמצאת במשבר זהות, לא רק בגלל מעשיה, אלא גם בגלל מה שכבר אינה יכולה להסתיר מעצמה. השילוב בין טראמפ, ICE, איראן והמניפסט של קארפ הפך את המבוכה לשאלה מוסרית. גם מתקפת הטילים האמריקאית שפגעה בבית ספר יסודי באיראן וגרמה למותם של יותר מ-120 ילדים עוררה ביקורת חריפה. אחד העובדים שאל אם החברה היתה מעורבת בתהליך בחירת המטרה באמצעות השירותים שסיפקה ל"פרויקט מייבן" (Maven Project), המשמש ליצירת מטרות תקיפה – ואם כן, מה נעשה כדי למנוע הישנות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בתשובתה, החברה התגאתה בתמיכתה בצבא ארה"ב. מכך עולה שבתוך פלנטיר נוצר פער בין ההנהלה ובין עובדים שמבינים שהמוצרים שהם מפתחים מהווים חלק ממנגנון המשמש להתקפות אלימות שפוגעות גם באזרחים, באופן שמטשטש אחריות לטעויות קטלניות ומקשה למנוע את הישנותן: החברה מספקת את הטכנולוגיה; האלגוריתם "מייצר מטרות" וממליץ היכן לתקוף; המפקדים בשטח מקבלים את ההמלצות בלי יכולת אמיתית לבחון אותן; הטייסים ממריאים, מטילים את הפצצה ורק בדיעבד מגלים שגרמו למותם של חפים מפשע והותירו מאות משפחות מרוסקות; והעובדים נשארים עם השאלה אם אפשר באמת להפריד בין הקוד שכתבו לתוצאות בשטח – מוות מיותר ופגיעה הרסנית ברכוש ובחיי אדם.

בשלב זה הביקורת מצד עובדי פלנטיר נשמעת בעיקר בערוצי התקשורת הפנימיים של החברה, וקשה לדעת אם תתפתח למחאה גלויה. אבל ההיסטוריה הקרובה של עמק הסיליקון מראה שגם שאלות שמתחילות בסלאק, בעצומות פנימיות או בהתפטרויות נקודתיות יכולות להפוך ללחץ שמאלץ הנהלות לשנות כיוון.

כך למשל, ב-2018, מחאת עובדים בגוגל סביב פרויקט מייבן – חוזה עם הפנטגון לאספקת מערכות בינה מלאכותית למטרות צבאיות, שכיום מפעילה פלנטיר – הובילה את החברה להודיע שלא תחדש את החוזה עם ממשלת ארה"ב. המחאה כללה עצומה שעליה חתמו יותר מ-4,000 מעובדי החברה וכן גל התפטרויות. מה שהיה קו אדום מוסרי עבור עובדי גוגל הפך אצל פלנטיר למוצר דגל.

מחאת עובדי גוגל בעניין פרויקט מייבן אינה המקרה היחיד שבו עובדים דרשו לשנות החלטה עסקית של חברות מהחזקות בעולם בשל שיקולים מוסריים. "פרויקט נימבוס" – חוזה בהיקף של 1.2 מיליארד דולר לאספקת שירותי הענן של גוגל ואמזון עבור ממשלת ישראל, שעל פי תחקירי "שיחה מקומית" ומגזין 972+ משמש גם במתקפה על עזה תוך עקיפת דרישות פיקוח וחוקים מקומיים של המדינות שבהן פועלות ספקיות השירות – הפך בשנים האחרונות למוקד מחאה של עובדים תחת הקמפיין "לא לטכנולוגיה למען אפרטהייד" (No Tech for Apartheid). במסגרת הקמפיין קיימו עובדים ישיבות מחאה במשרדי החברה בניו יורק ובקליפורניה נגד חידוש החוזה. גוגל, מצידה, טענה שהפרויקט אינו משמש לנשק או לאיסוף מודיעין, ובעקבות המחאה פיטרה 28 עובדים. במקביל, אמזון השעתה מהנדס פלסטיני שמתח ביקורת על התמיכה החד-צדדית של מנכ"ל החברה, אנדי ג'סי, בישראל.

גם במיקרוסופט השאלה הזאת התפרצה מבפנים. בכנס מפתחים שערכה ענקית התוכנה במאי שעבר בסיאטל, מהנדס בשם ג'ו לופז קטע את נאומו של המנכ"ל סאטיה נאדלה במחאה על אספקת שירותי ענן ובינה מלאכותית לצבא הישראלי. התפרצותו של לופז לוותה בקריאות "Free Palestine" מצד כמה ממשתתפי הכנס, והוא פוטר לאחר מכן. במקרה אחר, כמה שבועות קודם לכן, שתי עובדות פוטרו לאחר שמחו באירועי ציון 50 שנה לחברה נגד הקשרים של מיקרוסופט עם מערכת הביטחון הישראלית.

המחאה השפיעה. עובדים במיקרוסופט הביעו חששות לגבי השימוש בטכנולוגיה של החברה בשירות ICE. סוכנים של ICE בפעולה בקליפורניה, 12 ביוני 2025 (צילום: DHSgov, ויקימדיה. עיבוד תמונה: 972+)

אותם עובדי מיקרוסופט שילמו במשרתם, אבל כמה חודשים לאחר מכן החליטה החברה להפסיק לספק שירותי ענן ליחידה 8200, לאחר שתחקיר משותף של "שיחה מקומית", מגזין 972+ ו"הגרדיאן" חשף כי הצבא אחסן בשרתי מיקרוסופט בהולנד מאגר עצום של שיחות שקיימו פלסטינים – 11,500 טרה-בייט של מידע, שהוערכו ככמות המקבילה לכ-195 מיליון שעות אודיו – כחלק ממערכת מעקב רחבה אחר מיליוני פלסטינים.

במכתב ששלח לעובדים הזכיר נשיא מיקרוסופט, בראד סמית', את התחקיר כאחת הסיבות להחלטה לעצור את מתן השירותים ל"יחידה במשרד הביטחון הישראלי". כבר בתחילת המכתב הוא ציין: "אני מודע לכך שרבים מכם מודאגים מאוד מהנושא" – מה שמלמד עד כמה מחאת העובדים השפיעה גם היא על ההחלטה.

גבולות ההתעקשות המוסרית

בישראל, לעומת זאת, בעוד תעשיית ההייטק הישראלית מעורבת באופן אינטנסיבי הרבה יותר באספקת שירותים לגופי ביטחון ממשלתיים ולצבא, נדיר מאוד למצוא בקרב עובדים בחברות הטכנולוגיה הבעת ביקורת או דאגה בנוגע לשימוש בכלים האלה לפגיעה בזכויות אדם, בטח שלא באופן פומבי. הקשרים ההדוקים בין תעשיית ההייטק הישראלית למערכות הצבאיות והביטחוניות לא רק שאינם מעוררים ביקורת או התנגדות מצד העובדים – הם אף משמשים מקור לגאווה עבור רבים מהם.

המקרה של NSO ממחיש את הפער. החברה הישראלית, שפיתחה את תוכנת הריגול פגסוס, עמדה במוקד סערה ציבורית עולמית על רקע פרסומים שקשרו את הכלי למעקב אחר עיתונאים, פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר. במקסיקו, לפי אמנסטי, לפחות 25 עיתונאים נבחרו כיעדים אפשריים למעקב לאורך שנתיים. שמה של החברה עלה גם בפרשת רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י – בעל טור ב"וושינגטון פוסט" ומבקר חריף של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן – שנרצח ב-2018 בקונסוליה הסעודית באיסטנבול וגופתו בותרה.

NSO הכחישה מעורבות, אך תחקירים קשרו את פגסוס למעקב אחר אנשים בסביבתו של העיתונאי. הסרט התיעודי Surveilled של רונאן פארו, ששודר ב-HBO, עקב אחר תעשיית הרוגלות המסחריות דרך פגסוס ו-NSO, והראה כיצד כלי שמוצג כאמצעי למאבק בטרור ובפשיעה מסוגל לחדור לטלפון פרטי, להפעיל מצלמה ומיקרופון ולשאוב הודעות, תמונות ונתוני מיקום בלי ידיעת היעד. במסגרת הסרט שוחח פארו עם איש מכירות לשעבר ב-NSO, שהתפטר לאחר הפרשה. אותו עובד סיפר כי בעקבות החשיפה ורצח ח'אשוקג'י היה בחברה גל עזיבות ו"רגע של חשבון נפש".

רוב העובדים נותנים אמון בהנהלה. דוכן של NSO בתערוכת ISDEF, ביוני 2019 (צילום: קרן מנור/ אקטיבסטילס)

עם זאת, מקור המקורב לעובדי החברה אמר ל"שיחה מקומית" כי רוב העובדים נותנים אמון בהנהלה. לדברי המקור, בשיחות פנימיות נשמעה ביקורת מצד עובדים ועלו תהיות בנוגע לשאלה אם החברה מספקת את שירותיה למדינות לא דמוקרטיות, העושות בהם שימוש למעקב אחר מתנגדי משטר, עיתונאים ופעילי זכויות אדם, ומנהלי החברה לא התעלמו מהשאלות האלה. לטענת המקור, בחברה פועלת ועדת אתיקה, וההנהלה פעלה בשקיפות מול העובדים שהעלו את הטענות.

עוד אמר המקור כי קיים הבדל מהותי בין NSO לשירותים שמספקות חברות כמו פלנטיר או שירותי הענן של מיקרוסופט וגוגל: דווקא העובדה ש-NSO מפתחת מערכות סייבר התקפיות ממצבת אותה כחלק מהתעשיות הביטחוניות, בעוד החברות האחרות מספקות בעיקר שירותים אזרחיים, ולכן היא נדרשת לעמוד בתנאי רגולציה מחמירים יותר. לצד זאת, העובדה שהחברה תלויה באישור המדינה כדי לפעול מאלצת אותה להתמודד גם עם לחצים מצד גורמים ביטחוניים ופוליטיים, ובהם דרישה לספק שירותים גם למדינות שאינן מחויבות לדמוקרטיה ולחוק הבינלאומי – בשל שיקולי יחסי החוץ של המדינה.

התארגנויות המחאה בגוגל, באמזון ובמיקרוסופט, שגרמו לחלק מהעובדים לאבד את משרתם אך לעיתים גם הובילו לשינוי מדיניות בחברות, מציבות מראה לא מחמיאה מול עובדי ההייטק בישראל. וזה לא שהם אינם יודעים להתארגן. ב-2023, עם פרוץ המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אנשי הייטק היו מהכוחות הראשונים והמאורגנים ביותר שיצאו לרחוב. "אין דמוקרטיה – אין הייטק" הפך לאחד המסרים המזוהים עם המחאה. מאות עובדים יצאו באמצע יום העבודה להפגנות, חברות אפשרו לעובדים להשתתף במחאות, וארגון "מחאת ההייטק" הפך לאחד הגופים הבולטים במאבק.

ייתכן שהפער הזה נובע מההבדלים בין עובדי ההייטק בישראל לעמיתיהם בעמק הסיליקון. בישראל, עובדי ההייטק אינם קבוצה פוליטית אחידה. רבים מהם ימנים, דתיים, מסורתיים, משרתי מילואים, יוצאי יחידות מודיעין או יחידות טכנולוגיות צבאיות – ורואים בחיבור בין הייטק לביטחון שליחות, תפיסה שאפשר למצוא לה הדהוד גם במניפסט של פלנטיר. עמק הסיליקון, אף שהוא משתנה בשנים האחרונות, נשען במשך שנים על כוח עבודה ליברלי יותר, שנוטה לתמוך במפלגה הדמוקרטית.

אבל דווקא ההבדל הזה מחדד את הבעיה. מחאת ההייטק הישראלי הראתה שעובדים ויזמים יודעים לזהות רגע שבו המבנה המשפטי-פוליטי מאיים על מערכת התנאים שבתוכה הם פועלים. במובן מסוים, הדרישה לעצור את ההפיכה המשטרית לא נועדה רק להגן על ערך מופשט של דמוקרטיה, אלא גם להבטיח שהמערכות, המוצרים והיכולות שהם מפתחים לא יופעלו בתוך מדינה שבה אין עוד בלמים משפטיים אפקטיביים.

זה דומה לחשש שהשמיעו באותה תקופה אנשי מילואים וטייסים: אם המערכת המשפטית נחלשת, אם בג"ץ והייעוץ המשפטי מאבדים עצמאות, מי יגן על מי שמבצע פעולה צבאית מפני אחריות לפי הדין הבינלאומי? באותה תקופה עלו גם טענות כי החלשת מערכת המשפט בישראל תגביר את מידת חשיפתם של חיילים להליכים משפטיים בחו"ל. בפועל, אף שהממשלה הנוכחית לא עצרה את קידום ההפיכה המשפטית אחרי 7 באוקטובר 2023, רבים מאותם מילואימניקים וטייסים שהפגינו בקפלן מיהרו לעלות על מדים ולהשתתף במתקפות על עזה ועל לבנון בלי לשאול שאלות.

מיהרו לעלות על מדים בלי לשאול שאלות. מחאת ההייטק נגד ההפיכה המשטרית בתל אביב (צילום: אורן זיו)

כאן נעצרת גם ההתעקשות המוסרית של ההייטק הישראלי. עובדים יצאו לרחוב כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית, על הכלכלה, על היכולת לגייס השקעות, על עצמאות בתי המשפט ועל הלגיטימציה הבינלאומית. הרבה פחות מהם יצאו לרחוב, או אפילו העזו לשאול שאלות ולהביע ביקורת בערוצי הסלאק הפנימיים ולתהות מה קורה כאשר הטכנולוגיות שהם מפתחים כבר משמשות בפועל לפיקוח על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, למעקב המוני ול"יצירת מטרות" לצורך הצדקת הרג חסר אבחנה של אזרחים פלסטינים ולבנונים.

חוזי הענק הממשלתיים וההון העצום שממשיך לזרום לתעשיות הביטחוניות יוצרים מצב שבו בלי התנגדות פנימית, בלי סירוב לשתף פעולה, בלי ערוצי דיווח אמיתיים, בלי שקיפות ובלי נכונות לשלם מחיר אישי או מקצועי, מנגנוני הפיקוח של החברות נותרים בעיקר שפה משפטית. הם אולי מופיעים במסמכי מדיניות, בקודי אתיקה, בהצהרות – אך נעלמים ברגע שבו החוזה גדול מספיק, הלקוח חזק מספיק והמלחמה דחופה מספיק.

עובדי ההייטק בישראל כבר הוכיחו שהם מסוגלים להתארגן ולצאת לרחובות כשהם מזהים סכנה לדמוקרטיה שמאיימת עליהם, על החברות שלהם ועל המדינה שבה הם רוצים לחיות. השאלה היא אם הם מסוגלים לזהות גם את הסכנה שהטכנולוגיה שלהם מייצרת עבור מי שאינם חלק מהקולקטיב הזה: פלסטינים בגדה שתחת כיבוש, תושבי עזה תחת ההפצצות, עיתונאים במדינות אחרות, מתנגדי משטר, מהגרים וכל מי שהופך בשלב כלשהו לשורה במאגר, ליעד במערכת או לנקודה על מסך.

ככל שהטכנולוגיות הישראליות משתלבות עמוק יותר במנגנוני מעקב, שליטה והרג, כך הבחירה הזאת נעשית דחופה יותר. כדי למנוע שימוש לרעה בכלים האלה, לא מספיק שמנהלים יכתבו עקרונות אתיים, ולא מספיק שעיתונאים יחשפו בדיעבד את הנזק. דרושה גם התעקשות מוסרית מצד מי שבונים את המערכות עצמן – לפני שהקוד הופך למטרה, לפני שהשרת הופך למאגר, ולפני שהשאלה "האם היינו מעורבים?" נשאלת רק אחרי שהנזק כבר נעשה.