newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך ייראה פתרון המדינה האחת של הימין?

עם התמוטטות המשא ומתן, חוזרים דוברי ימין בולטים לדבר על סיפוח-אזרוח. התוכנית: החוק הישראלי יוחל בגדה המערבית באופן חד צדדי ומדורג; הפלסטינים יקבלו זכות הצבעה; עזה תישאר בחוץ; דמותה היהודית של המדינה תעוגן בחוקי יסוד. האם זו המקבילה הימנית לדיבור באוויר של השמאל על שתי מדינות?

מאת:

אורי אליצור כתב מאמר יפה ואמיץ במקור ראשון על סיום הכיבוש. אליצור היה ראש לשכת ראש הממשלה נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, הוא כתב עבורו כמה נאומים בקדנציה השנייה, ולאחרונה מונה לתפקיד העורך הראשי של "מקור ראשון". הוא כותב:

נשארו לנו שתי אפשרויות: להמשיך במצב הקיים עוד ועוד, או לספח את כל השטח ולהעניק ליושביו הערבים שוויון זכויות מלא ואזרחות ישראלית בלי חוכמות (…) כבר היום אנחנו שולטים למעשה על האוכלוסייה הערבית ומחזיקים אותה במעמד של אזרחים סוג ב'. נכון שיש להם שלטון משלהם והם בוחרים פרלמנט משלהם, אבל השלטון הזה קיים על כידוני צה"ל והוא לא באמת הריבון בשטח, מה גם שמרבית השטח המיועד למדינה העתידית מוחזק בידינו באופן מלא ואנחנו עושים הכול כדי שכך הוא יישאר (…) אני גם לא מאמין בכל מיני אפשרויות ביניים כמו חצי אוטונומיה או חצי השטח בניהול ירדני, או כל רעיון דומה שמשמעותו היא שאנחנו נקבל מה שאנחנו רוצים אבל לא נשלם כלום. כי אין ארוחות חינם וכי לפתרונות כאלה צריכים להסכים הירדנים ו/או הפלסטינים והם לא יסכימו. 

אליצור אומר את הדברים האלו כבר הרבה זמן. ב-2008 הוא פרסם ב"נקודה" מאמר שקרא לסיפוח הגדה המערבית והענקת אזרחות מדורגת לפלסטינים. מי שאימצה את הרעיונות שלו שנתיים מאוחר יותר היתה ציפי חוטובלי, שזכתה על כך לקיתונות של לעג מהימין והשמאל גם יחד.

ב-2010 עשיתי כתבה למוסף "הארץ" על אנשי הימין שתומכים בפיתרון המדינה האחת. ישבתי לראיון ממושך עם חוטובלי ועם רובי ריבלין, שהיה יו"ר הכנסת באותה תקופה. דוברים אחרים (אליצור, אמילי עמרוסי, משה ארנס וחנן פורת) ראיינתי בטלפון. אליצור היה הבוטה והחד משמעי ביותר, היחיד שלא ניסה לערפל את פתרון המדינה האחת מאחורי "אם" ו"במקרה ש". חנן פורת היה בקוטב השני – התמיכה שלו בזכויות מסוימות לפלסטינים עמדה מאחורי המון סייגים ותנאים, ונוסחה במונחים תיאולוגיים וגזעניים.

דיברתי גם עם אנשי ימין שהתנגדו לאליצור, ביניהם דני דיין, עדי מינץ ודני דנון (בנט עוד לא השתלט אז על המפד"ל). הכי הרשים אותי דיין. הוא היחיד שלא דיקלם ססמאות ואמר בפשטות: אין פיתרון. צריך לשדרג את זכויות הפלסטינים במסגרת הסטטוס קוו.

הכתבה זכתה ליותר תגובות מכל דבר אחר שפרסמתי. עדי מינץ היה היחיד שהתלונן שצמצמתי ולכן עיוותי את דבריו (ערכתי איתו ראיון ארוך ובסוף הכנסתי רק משפט אחד, כי מוקד הכתבה היה בתומכי רעיון המדינה האחת ולא במתנגדיה), כך שאני מניח שיתר המרואיינים עומדים מאחורי מה שנכתב. הכתבה זמינה כאן, מאחורי חומת התשלום של הארץ.

* * *

בין אנשי הימין שדיברתי איתם היו ניואנסים שונים, אבל בקווים כלליים, פיתרון המדינה האחת של הימין ייראה כך: ישראל תספח בהדרגה, על פני תקופה של 5-25 שנה, את הגדה המערבית – קודם כל את שטחי סי ואחר כך את השאר. הפלסטינים יזכו לתעודות זהות כחולות בכפוף לאישור ביטחון (ואולי גם הצהרות נאמנות, תלוי את מי שואלים). בהדרגה, צה"ל יוסט לתפקידים בטחוניים מובהקים, ואת משימות השיטור תיקח לידיה המשטרה.

אופיה היהודי של המדינה יעוגן בחוקי יסוד. לא תהיה שיבת פליטים. למעט רובי ריבלין, שדיבר על שני פרלמנטים, יתר הדוברים כיוונו לאפשרות שכל אזרחי המדינה, יהודים ופלסטינים, יצביעו לכנסת. עזה לא תסופח, והיא תיוותר חבל ארץ עצמאי הנפרד ממדינת ישראל.

כדי לשמור על רוב יהודי מובהק במסגרת התוכנית שלהם, רוב אנשי הימין שדיברתי איתם נשענו על הדמוגרפיה הרוויזיוניסטית של יורם אטינגר, שטוען שביהודה ושומרון, לא כולל מזרח ירושלים, יש מיליון וחצי פלסטינים בלבד. המספרים הרשמיים גבוהים הרבה יותר.

אליצור, חוטובלי וריבלין היו מודעים לביקורת עליהם. הם הבינו שהעולם לא יקבל סיפוח ללא פיתרון לעזה, ושנצטרך להתמודד עם לחץ גדול מאוד בשלב היישום. הם מודעים לכשלים בפיתרון שהציעו, אבל חשבו שהכשלים בפיתרון שתי המדינות פשוט גדולים יותר. שהמדינה הפלסטינית, אם תקום, תהיה בהכרח עוינת – אם לא מיד לאחר החתימה אז מתישהו בעתיד – ושההידרדרות הבטחונית הבלתי נמנעת תאלץ אותנו לכבוש אותה מחדש, ותציב לפתחנו את אותה בעיה, אחרי הרבה יותר דם, פינויים וגינויים בינלאומיים.

הארץ פשוט אינה ניתנת לחלוקה, הם סיכמו. יותר מהאשמה של כל אחד מהצדדים, זו הסיבה המהותית שהתהליך נכשל.

חלק מהמרואיינים הציגו חזון שנדיר לפגוש בישראל. רובי רבלין דיבר על ירושלים המאוחדת באמת, ועל היישובים הערבים שנהרסו עם הקמת המדינה. משה ארנס, דמוקרט אמיתי, העלה הסתייגות מעניינת: הוא חשב שיחסה של המדינה לאזרחיה הערבים רע כל כך, שספק אם נדע להתנהג כראוי עם שני מיליון פלסטינים נוספים. התרשמתי גם שהביקורת של ציפי חוטובלי על פתרון שתי המדינות היתה רצינית ומנומקת, והשיח הציבורי באותם ימים עשה לה עוול.

התגובות הקשות ביותר לכתבה הגיעו מהמחנה שאותו ניתן לכנות כ"שמאל ציוני". לא רק שהדוברים הותקפו בחריפות, אלא גם אני ועיתון הארץ על שנתנו להם במה, שלא עימתנו אותם עם שאלות קשות יותר, וכו'. דווקא על שני פלסטינים שאיתם דיברתי – סעיב עריקאת וסופיין אבו-זיידה – התוכנית של הימין לא עשתה רושם. " דיבורים על תעודות זהות ישראליות לא מפחידים אותי", אמר עריקאת. "תנו לי אזרחות ישראלית, ונראה מה יהיה בעתיד".

הכתבה הולידה את הקמתו של חוג רעיוני קצר-ימים, בו השתתפו כמה מתנחלים בולטים, אנשי שמאל ואפילו נציג פלסטיני-ישראלי חשוב, ודיברו על רעיון המדינה האחת. בגלל ההסכמה הכללית לחשאיות, אני לא אחשוף את שמות המשתתפים כאן.

* * *

האם התמיכה ברעיון המדינה האחת בימין רצינית? האם אפשר לתרגם אותה לתוכנית פוליטית שתשלב שמאל וימין, יהודים וערבים? אלו שאלות שהעסיקו אותי בשנים האחרונות. היום אני נוטה לחשוב שהתשובה לשתיהן שלילית.

הסיבה לכך היא לא החורים הברורים בתוכנית. בכל התוכניות – שתי מדינות, קונפדרציה – יש המון חורים. אין פיתרון מושלם, והמשמעות האמיתית של כל תוכנית מצויה בפרטים: איפה יעבור קו הגבול, האם יש התייחסות לזכות השיבה, וכו'. בתנאים מסוימים ותחת פרטים מסוימים כל הפתרונות יכולים להצליח, ובתנאים אחרים כולם ייכשלו. לדעתי אגב המודל הקונפדרטיבי הוא המוצלח ביותר, אבל זו לא הנקודה המהותית כאן.

הבעיה לטעמי פוליטית. נקודת ההסכמה של המערכת הפוליטית בישראל היא הסטטוס קוו בשטחים. זה מה שהציבור רוצה, וזה מה שהפוליטיקאים מבינים. אין מה להתרשם מסקרים שבהם יש רוב לתומכי שתי המדינות בישראל. הסיבה לכך היא שהציבור מתבקש בסקרים האלו לבחור בין מדינה אחת לשתי מדינות. במקרים הנדירים שבהם מציבים בפני הנשאלים אופציה נוספת – להמשיך במצב הקיים בעתיד הנראה לעין, בלי לשלם על כך מחיר בינלאומי – הרוב המכריע בוחר בסטטוס קוו. הבחירה בסטטוס קוו היא הדבר שמאפשר ללפיד ולבנט לשבת ביחד בקואליציה, והיא גם סוד הכוח של נתניהו, ששכלל את תחזוקת המצב הקיים לדרגת אמנות.

עד שישראל לא תעמוד בפני לחץ אמיתי מבחוץ או מבפנים (והכוונה ב"מבפנים" לאינתיפאדה, לא להפגנה ברחבת הסינמטק), אני לא חושב שיהיה שינוי דרמטי בהעדפה של הציבור ושל נבחריו. מרבית הישראלים מבינים היטב שהכיבוש זה דבר רע, אבל בהתחשב בנסיבות הקיימות הוא נראה להם עדיף על האלטרנטיבות, ואני חייב לומר שמבחינת עלות/תועלת זו מסקנה הגיונית לחלוטין.

על רקע הסטטוס קוו, כשסיום הכיבוש נותר חלק מדיון אינטלקטואלי ותקשורתי ולא משהו שהמדינה עושה בפועל, הימין יכול לדבר על מדינה אחת, ממש כמו שהשמאל דיבר במשך שנים על שתי המדינות אבל לקח חלק בהעמקת האחיזה בשטחים וההתנחלות. אבל ברגע שייווצר לחץ גדול מספיק על ישראל, אני משער שמרבית הציבור היהודי יזוז במהירות לפיתרון שתי המדינות, כי הוא יעדיף להחזיק במאה אחוז מהכח והנכסים בארץ על 78 אחוז מהשטח, מאשר בחמישים אחוז על פני מאה אחוז מהשטח. במצב כזה, המרכז (מצביעי יאיר לפיד, לבני, וחלק מהליכוד-ביתנו) יעדיף לדעתי את העימות עם המתנחלים על פני חלוקה של מדינה אחת גדולה עם הפלסטינים.

פיתרון שתי המדינות נראה גמור כי הציבור היהודי בחר בסטטוס קוו וכי התהליך הדיפלומטי מת, אבל בהינתן הלחץ המתאים הציבור היהודי עוד יכול להתחייב אליו באמת. לא בטוח שעוד יהיה עם מי לחתום בצד השני (הפלסטינים נוטשים גם הם את שתי המדינות, אבל להם לא תהיה סיבה לחזור), ודי בטוח שישראל לא תהנה משירותם של מתווכים ציוניים כמו ג'ון קרי או מרטין אינדיק. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

* * *

אני פסימי באשר ליכולת של הימין המתנחלי והשמאל לשתף פעולה, גם אם שני הצדדים לכאורה מסכימים על אותו פיתרון. אפילו הדינמיקה בקבוצת הדיונים הקטנה שהייתי שותף בה היתה מאכזבת. כשהמשתתפים עזבו את החדר, הם הנחיתו מהלומות בלתי פוסקות אחד על השני – אנשי הימין לקחו חלק בהתקפה על השמאל ובחקיקה האנטי-דמוקרטית, ואילו השמאלנים האשימו את המתנחלים בכיבוש, באלימות ועוד. השמאל חושד בימין (די בצדק) שממש לא דחוף לו לסיים את הכיבוש, והימין חושד (די בצדק) בשמאל שבהזדמנות הראשונה הם יקפצו חזרה לעגלת שתי המדינות ויתבעו פינוי יישובים.

אני גם חושב שבניגוד לרעיון שתי המדינות, שסובל מעודף תיכנון ואפס ביצוע (יש משהו מגוחך בכל המפות שמכוני מחקר שונים משרטטים כל שנה, ועליהם קווי גבול שכבר לא ייקבעו בשטח לעולם), פיתרון המדינה האחת נותר אוטופי ואמורפי מספיק בשביל שכל אחד ייתן לו את הפרשנות שהוא רוצה: הימין חושב על מדינה יהודית שבה מיעוט פלסטיני ענק; הפלסטינים חושבים על מדינה ערבית עם מיעוט יהודי ענק, ואינטלקטואלים מעלים מודלים שאין להם יותר מדי תמיכה בשטח.

לזכותם של כל העוסקים בפיתרון המדינה האחת ייאמר שהם מבינים טוב יותר מכל קבוצה אחת את המציאות הדו לאומית שכבר קיימת בשטח. הנסיונות לחלק את הארץ לשתי מדינות באמצעות גשרים, מנהרות וגבולות פתלתלים, נראים נואשים יותר ויותר, ואילו הזיות בנוסח תוכנית הסיפוח החלקי של בנט או האופציה הירדנית אין מה לקחת ברצינות.

רק שמבחינת הציבור הישראלי, ואפילו הימין הרדיקלי, הפיתרון הוא עדיין הסטטוס קוו.

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ילדים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ילדים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"לא למות רעבים. זה כל מה שאנחנו מקווים לו עכשיו"

המצור הישראלי ההדוק על צפון רצועת עזה והיחס המקל שמקבלות כנופיות שבוזזות את משאיות הציוד הובילו למחסור חמור במזון ולזינוק חד במחירו. הרעב חמור במיוחד בצפון, אבל מורגש גם בשאר חלקי הרצועה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf