סיפור קצר: מרגלת בבית הקפה תל אביב
מתוך "שתיים", אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית
כותבת אורחת: שיח'ה חליוא | תרגם מערבית: יותם בנשלום
בית הקפה צפון תל אביב אינו בית קפה סתם, בייחוד לא בשעות הערב. הוא קרוב להכל ורחוק מהכל. רק כאן אתה צריך שמישהו יתרגם לך את התפריט, למרות שהוא כתוב בעברית פשוטה.
בבית הקפה צפון תל אביב יושב אבא שבוחן את בנו הקטן, שותה קפה ומכתיב לו מלים בעברית.
I can't live, with or without you, אני לא יכול לחיות אתך או בלעדיך, בוקע שיר באנגלית מן הרמקולים של בית הקפה, והאב מזכיר לבנו: "עזרתי לך עם רוב המילים”. הבן מוחה: "לא, לא, את אלוהים עשיתי לבד".
האב מתקן את בנו ומעיף בי מבט מזווית העין, כמו מצפה שאכיר בתבונתו: "אל תאמר עשיתי, תגיד כתבתי, את המילה 'אלוהים' כתבתי לבד". הבן מסרב: "לא, לא, את אלוהים עשיתי לבד". האבא מרים ידיים, בבתי הקפה של תל אביב לא מאמינים באלוהים. מעשה הכתיבה שווה כאן למעשה הבריאה.
בצפון תל אביב יש בית קפה שמגיש מג'דרה תחת הכותרת "מנות לאומיות", ושחקן ישראלי יושב בו ומשחק בחרוזיה של מסבחה פרסית מקורית, שמסייעת לו לשנן תפקיד בעל פה. משמאלו יושב עיתונאי מעיתון "הארץ" ומשוחח על כוס קפה עם שר לשעבר על עוולות הכיבוש.
בצפון תל אביב משמש בית הקפה מקום מפגש לאמנים ופוליטיקאים, לרודפי חלומות, ולכל מי שאורבים להם. אם תביט בהם במקרה, ולא מפני שהכרת אותם, יעשו את עצמם כועסים, ואם לא תביט בהם כלל, משום שאינך מכיר אותם ואינך מתעניין בהם, יכעסו באמת.
בצפון תל אביב משרת המלצר את הסועד ואת כלבו, ורק שם נושאים העובדים דרגות המחקות את דרגות אנשי האקדמיה והצבא. לכל מלצר יש עוזר, ולכל עוזר יש עוזר. השירותים בבית הקפה משותפים לבאי המקום ולבאי בית הספר לאמנויות השוכן בסמוך, וריח הקפה מתערב בריח הצבעים, ריח החימר הרטוב וריח הזרות הטבועה בפני עובד סודאני או אריתראי המתגנב מבעד לדלת האחורית.
אני יושבת פה שלוש שעות ומחכה לתום השיעור בציור של בני, שלומד שיטות ציור וטכניקות ציור ואסטרטגיות מאבק, שמבחינתו כוללות הימנעות מיצירת קשר עם שאר התלמידים והתחמקות משיחה איתם. אני מוציאה ספר ולא קוראת, לוגמת מעט מעט מן הקפה, מביטה סביבי, מקשיבה לאנשים וכותבת, ועושה כמה שיחות טלפון שמסגירות את העובדה שאני ערבייה, עובדה שהופעתי מיטיבה להסתיר. כמה מן השמאלנים היושבים בבית הקפה מביטים בי וחיוך עונג מוזר עולה על פניהם: הימצאותי כאן, בקצווי צפון תל אביב, היא "הישג של מאבקם הפוליטי" להביא לשוויון בפועל. הם מצפים שאומר תודה או אשלח לעברם מבטי הכרת טובה, או לכל הפחות אתגייס לקמפיין הבחירות הבא של השמאל. ”ערבייה בצפון תל אביב" יהיה יופי של סלוגן בחירות שמאלני, משהו מיוחד! ליד השולחן הסמוך יושב אביחי אדרעי, דובר צה"ל בערבית, היחיד שפרצופו מכוער אף יותר מן המלחמה בעזה, היחיד שבפיו מקבלת השפה הערבית טעם של קיא. הוא נכסף לעזה המשיבה אותו ל"תפארתו" ששקעה מאחורי העברית הסטנדרטית למדי שבפיו. הוא מקלקל לשמאלנים את התכניות!
אני מעוררת חשד בכמה סלבריטאים. הערבייה הזאת עלולה להיות סוכנת של מדינה ערבית שרוקמת מזימות נגד עולם האמנות הישראלי, או מגויסת על ידי איראן שעוקבת אחרי התנועות האמנותיות והתרבותיות בלב ישראל. הם מרגישים גאווה, מרימים את הקול ומגניבים אלי מבטים. אני צוחקת, עושה עצמי טיפשה. חשדותיהם מתחזקים: "הנה מרגלת שעושה עצמה טיפשה".
אני כותבת וצוחקת.
> יש מאות מיליוני אום כלת'ום, כמספר האוהבים את שירתה
הסיפור מובא מתוך "שתיים", אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית בהוצאת כתר. ב-10 בפברואר תושק האנתולוגיה בירושלים באירוע שיתקיים בסינמטק. לפרטי האירוע.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
