newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סוף העולם הוא זמן מצוין לדמיין את העתיד

אסון האקלים מציב את המדע הבדיוני בעמדה מיוחדת ואף חשובה. קריאה על עתיד מדומיין יכולה להיות בריחה מהמציאות, אבל היא גם יכולה לסייע להבין את ההווה – ואף להוות קריאה לפעולה וחלק חשוב מעיצוב העתיד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשנים האחרונות, בדיוק בעת שהתחלתי להבין כיצד הולך ונעלם העתיד הזוהר שלו קיוויתי בנעוריי, חזרתי לקרוא מדע בדיוני יותר מתמיד.

תמיד אהבתי ספרות ספקולטיבית – מדע בדיוני ופנטזיה. הקהילה הגיקית, שבה העולמות הבדיוניים הללו הם מרכז העניינים, היתה הבית שלי כנער, וממנה אני מכיר את חבריי הוותיקים ביותר.

עם חזרתי לקריאה ספקולטיבית אחרי הפוגה של כמה שנים, נוכחתי מחדש כמה רלוונטית דווקא הספקולציה הזו לעולמנו אנו – אפילו, או במיוחד, בזמן שהוא משתנה ללא היכר.

התעלמות, אופטימיזם עיוור או פטליזם קלישאתי (אילוסטרציה: pixabay)

התעלמות, אופטימיזם עיוור או פטליזם קלישאתי (אילוסטרציה: pixabay)

הרבה מהחזרה שלי למדע בדיוני בהחלט היתה ניסיון לברוח מהמציאות הזו – אסקפיזם קלאסי. במיוחד כאשר אני קורא מדע בדיוני מהדור הישן, כמו סדרת "המוסד" המופלאה של אייזק אסימוב, המתרחשת בעתיד הרחוק ועוסקת באפשרות של חיזוי ועיצוב המשך עתיד האנושות בקנה מידה של אלפי שנים, ברור לי שחלק מההנאה נובעת מכך שבין עמודי הספר אני לא צריך לדאוג לעתיד האנושות העכשווית בקנה מידה של שנים ועשורים.

לפעמים גם האסקפיזם הזה הוא חרב פיפיות רגשית, כאשר אני מרגיש את הפער בין התקוות מרחיקות הלכת של המאה ה-20 לבין מצבו העגום של העתיד במאה ה-21.

מצאתי את עצמי לעתים פורץ בבכי מול ספרי "התרבות" של איאן באנקס, שבהם מתוארת חברה אנושית בעתיד הרחוק שלא צריכה לדאוג משום מחסור או סכנת חיים, חברה שבה אדם יכול להתמחות כל חייו בלשחק משחקי לוח ולזכות לתהילה חובקת גלקסיה בעוד רובוטים מטפלים בכל הבעיות האמיתיות.

משום מה, צלילה לתוך התקוות הספקולטיביות הפרועות של העבר היא אחת הדרכים העיקריות שאני אישית חווה ומעבד באמצעותן את האבל על הפוטנציאל האבוד של העולם.

להמחיש מציאות שהיא מעבר לכל דמיון

גם במאה ה-20, בטח לקראת סופה, מדע בדיוני לא הציג חוסר מודעות מוחלט לשינוי האקלים. לפי התרשמותי, היחס לנושא מתחלק באופן דומה ליחס של רוב האנשים לאסון האקלים גם היום: לעתים היחס הוא התעלמות (או הכחשה, או בורות); הוא יכול גם להיות אופטימיזם עיוור, שלפיו הטכנולוגיה תתקדם ותעלים את הבעיה הזו כמו שהעלימה כל כך הרבה מגבלות בעבר; או שהוא יכול להיות סוג של פטליזם קלישאתי: קטסטרופה עולמית מוחלטת כעובדה מגומרת ובלתי מעניינת.

פטליזם שכזה מתבטא בסיפור רקע שאני אפילו לא מצליח לשייך לעולם בדיוני אחד מרוב שהוא מצלצל לי כקלישאה של הז'אנר: "פעם מזמן בני האדם חיו בעולם אחד בשם 'ארץ', אבל הם הרסו את העולם הזה ונאלצו לעבור לגור בחלל" – או בעולם אחר, או במאות ואלפי עולמות ברחבי הגלקסיה. הרס הציביליזציה האנושית על כדור הארץ, זו שמכילה את כל מה שאנחנו מכירים, מוזכר בדרך אגב ורק כסיפתח לעידן מרהיב ומעניין הרבה יותר.

אבל זה היה המדע הבדיוני של עידן אחר, שבו עוד ניתן היה להתכחש להרס האקלים או לקוות שהכל עוד יסתדר, עידן שבו לא היה דחוף לרוב הקוראים להתעסק באקולוגיה או גזי חממה.

מדע בדיוני של השנים האחרונות חייב להתייחס לנושא אחרת. למעשה, מה שהיה בעבר קלישאה חולפת בשלב האקספוזיציה הופך כעת לא פעם לעיסוק מרכזי, אפילו ה-עיסוק ה-מרכזי.

לדוגמה, אחד היצירות הספקולטיביות הבולטות של השנים האחרונות, עטורת פרסים מפה עד הודעה חדשה, היא טרילוגיית "ארץ שבורה" (Broken Earth) של נ. ק. ג'מיסין (Jemisin). הספר הראשון בסדרה, "העונה החמישית" (The Fifth Season) הוא אולי הספר הספקולטיבי הכי טוב שקראתי, והוא עוסק במשבר אקולוגי דרמטי, בתוך עולם למוד אסונות, מנקודת מבט של מישהי שהופכת לפליטה בדיוק כאשר האפוקליפסה מכה.

ממש לאחרונה, בתחילת החודש, התקיים בברלין (באינטרנט, אבל בשידור ישיר מברלין) פסטיבל ספרות בדיונית אקלימית (Climate Fiction). התנועה הספרותית העכשווית הזאת שואפת להשתמש בכתיבת בִדיון ככלי להתמודדות הקולקטיבית שלנו עם אסון האקלים.

מה שהתנועה הזו עושה אולי לא שונה מהותית ממה שמדע בדיוני תמיד בא לעשות: לגשת לשאלות עכשוויות באמצעות ספוקלציה – דמיון מתובל בהגיון; להמחיש עתידים אפשריים; להבין לאן מובילות מגמות נוכחיות; ולספק השראה להתפתחויות חברתיות וטכנולוגיות עתידיות. לא מעט המצאות של העידן המודרני כבר נולדו מתוך ספקולציה ספרותית – ובהן צוללות, טלפונים ניידים, מכוניות אוטונומיות, ועוד.

אבל יש בכל זאת משהו קצת מיוחד בספרות שנכתבת על העתיד דווקא בזמן שקורה מה שהחשבנו בעבר לסוף העולם. סמואל הַמֶן כתב עבור "די צייט" הגרמני על הפסטיבל, וסיפר בין היתר על רומן חדש שמתרחש במה שנותר מהאיים המלדיביים אחרי שמרביתם שקעו בים.

ברומן מופיע סופר שלא טורח כלל לפרסם עוד ספרים, אבל נהנה מכבוד והערצה מתוך פוזה של כרוניקאי של קריסת האקלים. והרי למה שיטרח לפרסם ספרים שרק יהפכו במהרה לערימה של עיסת נייר עם התקדמות מפלס הים?

כפי שהמן מתאר, יש למעשה שורת פרדוקסים בכתיבת בִדיון אקלימי. אם העתיד נסגר עלינו, אז לא נשארו עוד הרבה דורות עתיד לכתוב עבורם. ואם הכתיבה הזו תעזור לעורר את הציבור ולמנוע את האסון שהיא מזהירה מפניו, היא תהפוך את עצמה לבלתי רלוונטית.

עוד כותב המן על כך שהמציאות העכשווית היא כבר כל כך אפוקליפטית, שרבים מאתנו מתקשים להבין אותה בתור מציאות. התמונות האמיתיות של ערי קליפורניה אפופות עשן ומוארות באור כתום בעת שריפות הענק שם השנה, למשל, נראות לנו כמו מדע בדיוני.

סן פרנסיסקו תחת עשן ואפר, בזמן השריפות באזור, ב-9 בספטמבר 2020 (צילום: Christopher Michel, CC BY 2.0)

סן פרנסיסקו תחת עשן ואפר, בזמן השריפות באזור, ב-9 בספטמבר 2020 (צילום: Christopher Michel, CC BY 2.0)

מאידך, כותבי מדע בדיוני נאלצים להפעיל את הדמיון והבדיון כדי להמחיש לקוראות ש"סוף העולם" כבר כאן. דווקא הקריאה בספרות ספקולטיבית יכולה להמחיש עבורנו באופן אישי ואינטימי חוויות שטרם איתרע מזלנו לחוות – הרס, חורבן, ופליטוּת, חוויות שאנשים רבים כבר חווים אם איתרע מזלם לחיות באזורים מוכי אסונות בלי משאבים להיחלץ בביטחה ובזמן.

"הריאליסטים של מציאות גדולה יותר"

השינוי המתחולל בכתיבה על אסון האקלים קשור לעובדה המצערת שאת הזמן למנוע את האסון כבר פספסנו – התרחיש האופטימי כעת הוא שנצליח לעצור רק חלק מתהליכי הקריסה ולשקם את מה שנותר מהעולם, בעוד גורלם של אנשים רבים ואזורים רבים כבר חתום.

אבל גם אם כבר אי אפשר להציל את העולם באופן שאולי רצינו להאמין בעבר, גם אם כתיבה על העתיד העגום הזה כבר לא יכולה למנוע אותו – כתיבה כזו נחוצה כעת יותר מתמיד.

ב-2014 קיבלה הסופרת האהובה עלי, אורסולה לה גווין (Le Guin), פרס מפעל חיים. לה גווין, חלוצת ספרות ספקולטיבית שנפטרה כארבע שנים לאחר מכן בגיל 88, ניצלה את ההזדמנות כדי למתוח ביקורת חברתית ולהמריד את עמיתיה. כך גם היתה מירב הכתיבה שלה, רובה ככולה – ביקורתית, פוליטית ורדיקלית.

"אני חושבת שמגיעים זמנים קשים", אמרה לה גווין, "בהם אנחנו נרצה את הקולות של כותבים שיכולים לראות אלטרנטיבות לאיך שאנחנו חיים כעת…ואפילו לדמיין סיבות אמיתיות לתקווה. נצטרך כותבים שזוכרים את החירות. משוררים, אנשי חזון, הריאליסטים של מציאות גדולה יותר".

דבריה מזכירים את ספרה הידוע ביותר, ועבורי החשוב ביותר, "המנושל" (באנגלית The Dispossessed, ובתרגום העברי החדש יותר "בידיים ריקות") – ספר מדע בדיוני מ-1974 שהיה ניסוי מחשבתי מוצהר לגבי חזונות חברתיים אנרכיסטיים.

למרות המטרה האינטלקטואלית-פוליטית המוצהרת, "המנושל" מסופר כסיפור ביוגרפי של אדם שלא מסתדר כל כך טוב עם החברה החופשית שבה הוא גדל – ומדגיש לא רק את הפוטנציאל, אלא גם את הקשיים בבניית חברה שכזו.

אורסולה לה גווין ב-2009 (צילום: Oregon State University, CC BY-SA 2.0)

אורסולה לה גווין ב-2009 (צילום: Oregon State University, CC BY-SA 2.0)

לה גווין היתה גם אחת הסופרות הראשונות לעסוק באקולוגיה דרך בִדיון ספקולטיבי, וכאשר היא דיברה על "זמנים קשים" סביר להניח שהיא חשבה לא רק על ההידרדרות הפוליטית של העידן שלנו, אלא גם על ההידרדרות האקלימית.

באותה שנה שבה נשאה לה גווין את הנאום הזה החלה להתפתח באתר "טאמבלר" תנועה ספרותית-אסתטית-פוליטית חדשה שמגלמת היטב, לדעתי, את התפקיד שאותו היא ייחדה לכותבים. תנועה זו, סולארפאנק (Solarpunk), שואפת להתמודד עם אסון האקלים מתוך עמדה פוליטית רדיקלית, ברוח אקטיביסטית – ועם מידה של אופטימיות.

הסולארפאנק מדגישה את האינטראקציה בין האדם לסביבה, ועוסקת במצבים של קריסה אקלימית ובחיים שאחריה. אך על רקע מחריד שכזה, הסולארפאנק בוחרת לספר על אנשים חיים, חושבים, יצירתיים – לא אנשים שנאבקים רק לשרוד, אלא אנשים שמתעקשים לחיות, במלוא מובן המילה.

הסולארפאנק מעזה לדמיין איך נראים חיים בתוך חברה בת קיימה, מתוך ההנחה הכואבת שחברה כזאת תוכל כנראה לקום רק על חורבותיה של הנוכחית.

ב-2017 יצאה אנתולוגיה ראשונה בשפה האנגלית המוקדשת לסולארפאנק, אוסף סיפורים קצרים המתובל בפואמות ואיורים, תחת הכותרת Sunvault: Stories of Solarpunk and Eco-Speculation ("כספת-שמש: סיפורי סולארפאנק ואקו-ספקולציה").

הספר, שמומן באמצעות גיוס המונים, מתהדר בתמונת כריכה המדגישה את רוחו האופטימיסטית: תחת שמש גדולה נפרסת עיר שכל בנייניה שופעים צמחיה; בין הצמחים מבצבצים חלונות זכוכית, פה ושם גם פאנלים סולאריים – ובין הבניינים זורמים מים, שבהם כלי שיט שונים ומשונים הנושאים אנשים ממקום למקום.

מאז שקניתי את הספר שמרתי אותו בצד, בציפייה לקבל מנה נדירה של אופטימיות והשראה. מבחינה זו, היה בו משהו מאכזב. קשה לי להגיד שהתוכן שלו היה ממש מעודד. מצד שני, מדובר ביצירות המישירות מבט להרס הנרחב המתרגש על עולמנו – וכמה אופטימי אפשר להיות כאשר נקודת המוצא היא שגם במקרה הטוב, מאות מיליוני אנשים יאבדו את מקומות מגוריהם?

גם ברגעיה המעודדים, האופטימיות של הסולארפאנק מהולה בעצב, אפילו באבל. ואף כאשר הקריאה בספר אינה בדיוק מעודדת, היא כמעט תמיד מרגשת. לרוב גם מנחמת. היצירות בספר אמנם מישירות מבט אל האסון – אך תמיד גם הלאה ממנו.

בסיפור אחד, למשל, המספר אומר ביחס לתקופתנו שהאנשים נאבקו קשה מאוד, וזה היה מאוחר מדי – אבל לא לגמרי. "זה לא היה מספיק כדי להציל את כולם, אבל זה היה מספיק כדי להציל את חלקם, ובאופן מסוים, את העולם".

בתוכן הסיפורים, במקומות ובמצבים המתוארים בהם, ובעצם הרכב היוצרים, אנתולוגיית "סאנוולט" לא רק מנסה להגיד שיש גם יום שאחרי, עתיד מבעד לקריסת האקלים – אלא גם לתאר קצת איך נראה המאבק עבור העתיד הזה. הספר, כמו הסולארפאנק בכלל, חדור מחויבות עמוקה לפוליטיקה רדיקלית, למגוון אנושי רחב, ולאקטיביזם. הסיפורים מתרחשים בכל קצוות העולם (ומעבר), הכותבים והכותבות גם מגיעים ממדינות שונות, והם כמו הרבה מהסיפורים מייצגים שלל קבוצות חברתיות מודרות.

עטיפת הספר Sunvault: Stories of Solarpunk and Eco-Speculation (צילום מסך מתוך אתר goodreads)

עטיפת הספר Sunvault: Stories of Solarpunk and Eco-Speculation (צילום מסך מתוך אתר goodreads)

בסיפור אחד, למשל, מתאר.ת המספר.ת כיצד תיאם.ה מתוך כיסא הגלגלים שלו.ה, באמצעות כלים טכנולוגיים של מציאות רבודה (AR), פעולה ישירה נועזת: יחד עם שותפותיה.ו לדרך, הוביל.ה השתלטות חשאית על מגדל יוקרה חדש ומתקדם, המוגן מהסופות המשתוללות בחוץ ומסוגל לחדש את אספקת האוויר, המים, והמזון שלו בלי תלות בעולם החיצוני.

לאחר פעולת ההשתלטות המוצלחת ומצור משטרתי כושל, הפעילים.ות הופכות.ים את המגדל המתקדם למקלט עבור מחוסרי דיור ומרכז קהילתי ופוליטי, עמוד תווך של שינוי חברתי ופוליטי בעיר ומפעל צדקה המציל את חייהם של רבים.

אולי בשל הרקע האקטיביסטי של התנועה, תוכני הספר מרגישים לעתים בוסריים, אפילו חובבניים. יש לפעמים תחושה שהכותבות.ים מחויבים.ות יותר למסר ולרעיונות מאשר ליצירה לכשעצמה. אך לפעמים המסרים והרעיונות האלה מעניינים למדי גם ככה – ובחלק גדול מהמקרים היצירה עובדת מצוין, והתכנים שהיא שואפת להעביר רק מוסיפים.

אם לא מגיעות אל הספר עם ציפיות מופרזות, הוא מהנה ומעשיר מאוד לטעמי – ומעניין בתור נקודת ציון ראשונית בתנועה שעוד עשויה להגיע רחוק.

הסיפור האחרון בספר, "קטלוג של אור שמש בסוף העולם", נגמר היכן שהרבה מדע בדיוני בעבר רק התחיל: ביום שבו מרבית האנושות ממריאה אל החלל לחפש עולם אחר לגור בו. בכתיבה מלאת רגש, עוצמתית, עצובה אך יפה, המספר, איש זקן שבוחר להישאר מאחור ולסיים את חייו על האדמה הדואבת, אומר את מה שעשוי להיות הפואנטה של כתיבה רבה מסוג זה: "זה לא שהעולם מסתיים, רק משתנה, זה הכל".

העולם משתנה, אין בכך ספק ואין מכך עוד מנוס. נותר לנו רק לעצב את האופן שבו הוא משתנה – וכדי לעשות זאת עלינו להישיר מבט אל העולם הזה, אל השינוי הזה, ואל האפשרויות העומדות בפנינו. לשם כך, נזדקק בדחיפות לכתיבה על אלטרנטיבות לאיך שאנחנו חיים כיום, כפי שהפצירה לה גווין.

כמו בכל תקופה קודמת בעידן המודרני, ספרות ספקולטיבית תהיה חלק הכרחי מההתמודדות הזאת, מהחשיבה הזאת, מהאופן שבו האנושות מעצבת את עולמה. סוף העולם כבר כאן – ואין זמן טוב יותר לדמיין את העתיד שאחריו.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

שתי נשים ערביות בצמרת ה"דמוקרטית": "כתובת לנפגעי השלטון"

חנאן א-סאנע ו-וורדה סעדה הגיעו לרביעייה המובילה בפריימריז שנערכו ב"דמוקרטית", המפלגה שנולדה ממחאת בלפור. המחאה, הן אומרות, עזרה לאנשים להבין שאין כאן דמוקרטיה. "יהודים בחרו בערביות להוביל", הן אומרות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf