הבוחרים הפלסטינים הוכיחו שהפחדת הימין לא עובדת

ממשלת נתניהו ניסתה לכרסם באזרחות של הפלסטינים בישראל. התשובה של הבוחרים הערבים בקלפי היתה שדווקא דרך האזרחות שלהם הם ישמרו על זהותם הלאומית. שלוש נקודות שהבחירות אתמול העלו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מי צריך אביב ערבי, כשאפשר לעשות מהפכות בסתיו?

עבור הפלסטינים בישראל, הבחירות אתמול היו בחירות מכריעות באמת. בעוד בני הדודים שלנו התקבעו בשני גושים ברורים פחות או יותר, הבחירות האלה הציבו בפני הפלסטינים אזרחי ישראל כמה שאלות מכריעות על השולחן. הקלפי ענה על כמה מהן.

השאלה הראשונה הייתה שאלת האזרחות במדינת ישראל, אזרחות שנכפתה עלינו לפני 72 שנה. מאז אנחנו עוברים את מסע הצלב בין אזרחות ללאומיות, בין השייכות לעם שלנו שנקרע לגזרים בידי מדינת היהודים וזרועותיה לבין הזכות הבסיסית שלנו לאזרחות, שתאפשר לנו להתנהל כאן כבני אדם שווים במדינת חוק "דמוקרטית".

מסע הדה-לגיטימציה דרכן את הבוחרים הערבים לצאת לקלפיות. קלפי בכפר מנדא (צילום: אורן זיו)

מסע הדה-לגיטימציה דירבן את הבוחרים הערבים לצאת לקלפיות. קלפי בכפר מנדא (צילום: אורן זיו)

עם תודעה צלולה של ילידי האדמה הזו, ומציאות בלתי אפשרית של היותנו אזרחי הישות המדינית שהוקמה עליה עבור עם אחר, עם דרכון אחד ותעודת זהות כחולה אחת, אבל שתי שפות בפה, רוב האזרחים הפלסטינים החליטו אתמול להשמיע קול ברור. האמירה שעלתה בעיני מהקלפי היתה שזה לא רק אפשרי להיות פלסטיני במדינת עוינת ומדכאת, אלא שכדי לשמור על הזהות הלאומית שלנו אנחנו חייבים להשתמש באזרחות שלנו, לגייס את כל הזכויות שהמעמד הזה מעניק לנו כדי לשרוד פה, ולהיאבק עם שותפים פוטנציאליים למען דמוקרטיה אמיתית ולא דמוקרטיה יהודית.

שיעור ההצבעה של הערבים הגיע לכ-62 אחוז בבחירות אתמול. יותר מ-85 אחוז מהם בחרו ברשימה המשותפת. משמעות הדבר שאנשי החרם לא הציעו לאזרחים הערבים אלטרנטיבה לפעולה.

נתניהו והמקהלה שלו השקיעו שנים רבות בכרסום אזרחותם של הערבים, במיוחד בנושא הזהות הלאומית והפגיעה מתמשכת במעמד השפה הערבית. ממשלת הליכוד האחרונה העצימה את המתקפה הזו עם חוק הלאום וחוק קמיניץ.

התשובה שקיבל נתניהו אתמול מהבוחרים הערבים היתה שכל השנאה וההפחדה בעולם לא תדיר את האזרח הערבי מהזירה הפוליטית במדינה. להפך, מסע הדה-לגיטימציה הזה דרבן את הבוחרים להפוך את המשותפת לכוח השלישי בגודלו בכנסת.

השאלה השנייה שעמדה על השולחן היא שאלת הלגיטימציה של נבחרי הציבור הערבי. במשך שנים שידרו לציבור הערבי את האמירות כאילו לנציגים שלהם לא אכפת מהם והם עסוקים רק בקונפליקט הלאומי. האמירות האלה הצליחו לחלחל לחברה הערבית וגבו מחיר כבד מהפוליטיקאים הערבים, שנאלצו להיכנס למגננה כדי לשמור על תדמיתם. בבחירות באפריל, הטענות האלה נגד הפוליטיקאים הערבים תרמו לזליגה גדולה של הקולות לכיוון מרצ וכחול לבן.

בבחירות אתמול הרשימה המשותפת זכתה ברוב מוחץ של קולות הרחוב הערבי. מה שעזר לה במערכה הזו הוא, שהיריבה הציונית של המשותפת, מרצ, עשתה כל טעות אפשרית בדרך לקלפי. היא חברה לאהוד ברק ודחקה את המועמד הערבי שלה אחורה. למשותפת אין עכשיו מתחרה בייצוג האוכלוסייה הערבית. זו אחריות גדולה, ואפשר היה לראות אתמול את זה בנאומים של כל ראשי הרשימה המשותפת. כולם הודו שטעו בעבר ואמרו שהם למדו את הלקח.

השאלה השלישית נגעה לפיצול המפלגתי ברחוב הערבי. הבוחר הערבי אמר את דברו: הוא לא רוצה ריבוי מפלגות, די לו ברשימה אחת. אין לבוחרים הערבים בעיה שיהיו בה נציגים יהודים בתוכה, העיקר שלא יהיו בה עוד פילוגים ותת-מפלגות שצריך להתמודד איתם. שתי המפלגות שקמו לנו ערב הבחירות האחרונות – האחדות העממית של פרופ אסעד ע'אנם ו"כבוד ושוויון" – קיבלו יחד פחות משבעת אלפי קולות.

איימן נחוש וצנוע, צריך לתת לו צ'אנס

הציבור היה יותר חזק מהמנהיגים שלו. הלחץ הציבורי הצליח לאחד את ארבע המפלגות, המיס את מחסומי האגו וגם מנע רוטציות או משברים בהמשך הדרך.

בקדנציה הזו לא צפויות בחירות לרשויות המקומיות, כך שהמשותפת פטורה ממאבקים מקומיים. הבעיה הכי דוחקת היא בנייה מחודשת של ועדת המעקב והכנסת קצת דמוקרטיה לשורותיה. זה לא יזיק לאף אחד, גם לא לוותיק הפוליטיקאים הערבים, מוחמד ברכה, אולם התחושה שלי שלמען שלום בית אף אחד לא ייגע בסוגיה זו כרגע.

השאלה השלישית שעמדה על הפרק היא אסטרטגיית העבודה בפרלמנט. שבעים שנה חברי הכנסת הערבים שמרו על מעמדם כאופוזיציה שלא שותפה במשחק. פרשנים פוליטיים ועיתונאים התייחסו אליהם כל השנים כ"אורח" בכנסת. גם כאשר בכנסת היו מיוצגות שתיים או שלוש מפלגות שונות, הן תמיד נספרו בעמודה של "הערבים". במידה מסוימת, גם החברה הערבית השלימה עם התפקיד הזה.

איימן עודה חטף מכל הכיוונים, מיהודים וערבים, על ההצהרה שיהיה מוכן לשבת עם מפלגות ציוניות. הציבור נתן בו אמון. עודה מצביע עם משפחתו בחיפה (צילום: מאיר ועקנין / פלאש 90)

איימן עודה חטף מכל הכיוונים, מיהודים וערבים, על ההצהרה שיהיה מוכן לשבת עם מפלגות ציוניות. הציבור נתן בו אמון. עודה מצביע עם משפחתו בחיפה (צילום: מאיר ועקנין / פלאש 90)

איימן עודה, לטוב ולרע, מוביל קו אחר. אם משחקים במגרש של הגדולים, הוא אומר, אז עד הסוף. בלב מערכת בחירות שבה מפלגות הימין התחרו מי מסית יותר נגד הערבים, עודה זרק עצם שמנה והצהיר שהוא מוכן לדבר עם מפלגות ציוניות למען הפלת נתניהו מהשלטון.

ברוב המפלגות הציוניות לעגו לו ודחו אותו. בזרם הלאומי הפלסטיני יצאו נגדו וכינו אותו נאיבי וטיפש ואפילו משת"פ של הגנרלים רוצחי הילדים בעזה.

איימן עודה שרד את המתקפה בתוך הבית והציב את המחיר לשותפות, גם אם היא נראית כרגע רחוקה. הוא הצליח להיכנס לכל סלון ולדבר על סיום הכיבוש, שוויון זכויות מלא וביטול חוק הלאום. בסופו של דבר, המסר שלו שהרשימה המשותפת מחפשת שותפים לדרך הדמוקרטיה נגד הפאשיזם והשנאה זכתה לאמון הבוחרים הערבים. המנהיגות של איימן עודה התחזקה.

כפי שאמר לי אחד מחברי ועדת הפיוס וההסכמה, שהרכיבה את המשותפת: 'איימן לא יהיה אשף תקשורת כמו אחמד טיבי, לא יהיה אינטלקטואל כמו (מטאנס) שחאדה ו(ג'מאל) זחאלקה או כריזמטי כמו ברכה. החוזק שלו הוא בנחישות, בצניעות וצריך לתת לו צ’אנס'.

אתמול עודה קיבל את הצ’אנס הזה. האם הציבור היהודי מוכן למנהיגות פלסטינית מזן אחר? את זה עוד צריך לראות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זמר הדאחיה הפופולרי מועין אלאעסם (צילום מסך מתוך סרטון של הופעה של אלאעסם בנובמבר)

"תירה בו, תפוצץ לו את המוח": המוזיקה שכובשת את הנוער הפלסטיני בישראל

בשנים האחרונות מככבת בחתונות, באירועים ובבחירות לרשויות מקומיות בחברה הערבית מוזיקה פופולרית עם מילים אלימות במיוחד - שמעודדות שימוש בנשק ונותנות כבוד לראשי ארגוני פשע. לעתים זה גם מסתיים במוות. מבקרי התופעה: "אנחנו כחברה שותפים בפשע"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf