newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נשים בחזית: צעדת האימהות נגד הפשיעה משנה את פני המאבק

הנשים שאיבדו את יקיריהן לגל האלימות בחברה הערבית הפכו את כאבן למסר פוליטי-חברתי, באקט מהפכני ופמיניסטי. אסור לנו, כחברה וכנשים, להתעלם מההזדמנות להפוך את הזעקה הזאת לתנועה גדולה ורחבה של נשים נגד אלימות

מאת:

בשבת בערב, בעלייה לאבו גוש, שאלתי את אום חליל אם היא עייפה אחרי הדרך הארוכה ברגל מחיפה. היא חייכה וענתה לי: "תאמיני לי, עכשיו כשאני מתקרבת ליעד אני מרגישה חזקה מאוד, ויכולה להמשיך עד לירושלים".

הסתכלתי לה בעינים וראיתי עוצמה, וגם עצב גדול. ראיתי אישה שלקחה את כל הכאב שיש לה מאז שנרצח בנה, והפכה אותו לכוח, ואנרגיה, וצעקה שהשתרעה על פני חמישה ימים ו-180 ק"מ. זאת, בניגוד לדימוי האם השכולה שמקובע ונפוץ במחשבותיהם של רבים בחברה הערבית – אישה שאיבדה את היקר לה מכל ונשארת מסוגרת בבית, מקוננת בבכי וחוסר תקווה, נמקה בכאבה ובסבל הבלתי נתפס של אובדן ילד.

צעדת האימהות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

דגש על הכאב האישי והשתיקה שוברת הלב. צעדת האימהות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

בניגוד לדימוי הזה, אום חליל קמה והפכה את הקערה על פיה. עם כל צעד שעשתה בצעדת האמהות השכולות, היא הוציאה את כולנו מההתמסרות לפחדי הקורונה והחזירה לעצמה את השליטה על חייה, ועל התדמית שלה כאמא וכאישה שנלחמת למען ילדיה ולמען החברה כולה.

מונה חליל איבדה את בנה חליל חליל בן ה-28, ב-11 ביוני השנה. הוא נורה בסמוך לביתו בחיפה. הרוצח שלו עדיין לא נתפס. מונה בחרה לתעל את האבל שלה לאמירה חברתית כוללת.

בשבוע שעבר, בדיוק חודשיים אחרי שאיבדה את בנה, יצאה ביוזמתה של מונה קבוצה של נשים, אמהות שאיבדו את בניהם, ושינו את הדימוי המוכר ההוא. הן יצאו משכונת ח'אליסה בחיפה, וצעדו במשך חמישה ימים לירושלים, בצעדת מחאה נגד הרשלנות הפושעת של המדינה בטיפול באלימות בחברה הערבית.

במהלך הימים שבהם צעדו, עברו האימהות בין יישובים ערביים שונים וגייסו תמיכה משמעותית – ברחוב, בדעת הקהל הערבית, וגם לא מעט בתקשורת העברית. לאורך המסע בן 180 הק"מ הצטרפנו אליהן – חברי וחברות כנסת, ראשי רשויות, וגם אזרחים ואזרחיות פשוטים שמאסו במצב. ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, ליווה אותן מתחילת המסע ועד סופו.

לקראת ההגעה לירושלים בסוף השבוע האחרון גדלה כמות הפעילים שליוו את הצעדה, כולל לא מעט פעילים יהודים. ביום ראשון הגיעו הנשים המותשות לבית הנשיא בירושלים, שם שטחו את דרישותיהן בפני הנשיא ראובן ריבלין.

מחאה מסוג אחר

המחאה הזאת, שיזמו האימהות, היתה מחאה מסוג אחר. היא אמנם ממשיכה את הדרישות של גל המחאה האדיר שהתפרץ לפני פחות משנה במאבק נגד האלימות בחברה הערבית, אך עושה זאת בכלים שונים ובשפה אחרת.

לפני פחות משנה יצאו עשרות אלפי אזרחים ערבים לרחובות, בדרישה מהמדינה לשנות כיוון באופן מיידי בכל הנוגע לטיפול באלימות בחברה הערבית. גל המחאה הזה היה חסר תקדים בגודלו, וכלל הפגנות ענק, חסימות כבישים, שיירות של מכוניות ועוד. אנחנו, ההנהגה של הציבור הערבי, שבתנו רעב במשך שלושה ימים מחוץ למשרד ראש הממשלה בירושלים.

גל המחאה הזה לא שינה את המצב. גם אחריו, המדינה המשיכה וממשיכה להתייחס לבעיה בזלזול ובהזנחה. מאז תחילת 2020 נרצחו כבר 58 אנשים בחברה הערבית. שיעור פיענוח מקרי הרצח בחברה הערבית הוא 38%, לעומת 55% בחברה היהודית.

התוכניות שהמשטרה מדברת עליהן, טובות או לא, פשוט לא מתממשות. והשר החדש לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מבשר טובות למטרה שלנו.

צעדת האימהות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

צעדת האימהות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

על רקע המצב המייאש הזה, ועל רקע השבר האישי של מונה והאימהות האחרות, התעורר המאבק הנוכחי. הדגש הפעם לא היה על צעדות ענק עם דגלים מונפים ושורה של מנהיגים גברים צועדים בראש, אלא על הכאב האישי והשתיקה שוברת הלב של האימהות.

הכאב והשתיקה האלה הפכו למסר פוליטי-חברתי, שמייצג את הקולקטיב. האימהות ומי שליווה אותן לבשו חולצה לבנה פשוטה, שעליה נכתב "צעדת האימהות למען החיים". הן נשאו את התמונות של יקיריהן הנרצחים. כך הן הלכו במשך שעות לצד הדרכים, בחום היוקד של אוגוסט.

היציאה הזאת של האימהות, ששמות את הטרגדיה האישית שלהן בחזית, היא האקט הכי מהפכני והכי פמיניסטי שניתן לדמיין.

אנחנו מכירים כבר מאבקים עם הנהגה נשית, אבל לרוב מדובר בנושאים "של נשים" – כמו אלימות כלפי נשים ורצח נשים. הפעם, הנושא הוא כלל חברתי. והנשים האלה לא המתינו שמישהו ייתן להן מקום, אלא תפסו עמדת הנהגה שחיברה בין האישי לפוליטי בצורה הברורה ביותר.

ברגע שנשים שמות את עצמן בחזית מאבק שנוגע לכלל החברה, הן למעשה אומרות משהו יותר עמוק על כלל החברה – על מי יכול להוביל ולהנהיג מחאה ומאבק. כשהן עושות את זה, הן משנות את מה שלגיטימי ולא לגיטימי לומר, ואת מי שיכול או יכולה לדבר.

צעדת האימהות היא התחלה יוצאת דופן של משהו אחר. היא מחאת נשים אמיתית על אחד הנושאים הכואבים ביותר שרודפים את החברה הערבית – האלימות והפשיעה.

צעדת האימהות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

צעדת האימהות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

הנשים לא מעורבות בפשיעה, והן בדרך כלל גם לא מחזיקות נשק. לעומת זאת, הנשים הן אלה שנשארות לטפל במשפחה לאחר שהגברים נרצחים, והן אלה שמטפלות בפצועים ובנפגעים. להן מגיע בראש ובראשונה לעמוד בהנהגת המאבק הזה.

אום חליל וכל שאר האימהות שצעדו מחיפה לירושלים התחילו במהלך לשינוי מהותי בתדמיתו ואופיו של המאבק נגד פשיעה ואלימות. אסור לנו כחברה, ובייחוד לנשים, להתעלם מההזדמנות הזאת.

זו קריאה בעיקר לנשים הערביות להתארגן ולהעצים את הזעקה. זו קריאה לארגוני הנשים – זה הזמן לשלב ידיים למען מאבק על החיים שלנו ושל יקירנו, ועל פניה של החברה שלנו כולה.

עאידה תומא סלימאן היא חברת כנסת מטעם הרשימה המשותפת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf