נכבה מודל 2021

ביום שני שעבר, בשעת לילה, קיבלתי טלפון מחבר שלי. "חלפו לידי שתי משאיות גדולות עכשיו", הוא אמר, "ויש עליהן קרוואנים. הן עברו עכשיו בכביש שמתחת לבית שלך".

אני גר ביישוב פלסטיני שקוראים לו תוואני, בדרום הר חברון. וכשחבר שלי סיפר לי על המשאיות עם הקראוונים, מיד נכנסתי לאוטו – כדי לחפש אותן.  נסעתי עד שמצאתי את המשאיות, והתחלתי לנסוע אחריהן. רציתי להבין מה קורה. אמרתי לעצמי שבטח הן נוסעות להניח את הקרוואנים במאחז החדש שמוקם בשבועות האחרונים מול ההתנחלות מעון. אבל הן לא עצרו שם. המשיכו דרומה.

חשבתי שיניחו את הקרוואנים במאחז מצפה יאיר, אבל לא עצרו שם אלא המשיכו. עוד דרומה. שתי משאיות עם קראוונים, וכמה מכוניות של מתנחלים – ואני מאחוריהם, מנסה לנחש לאן הם נוסעים.

ואז קרה משהו שהפתיע אותי. המשאיות עצרו, ונכנסו אל המועצה האזורית של דרום הר חברון, של המתנחלים. חשבתי שזה מוזר. למה להם להביא לשם קרוואנים? הם בנו שם כבר בתים מבטון ומאבן.

הזמן עבר. אתמול התקשר אלי רועה צאן, בחור בשם סאלח עוואד שגר ליד המועצה האזורית. סאלח אמר לי: "מתנחלים ירדו אל היישוב שלנו, והם מגרשים אותי ואת הצאן שלי עכשיו. באלימות. וכשאני מגיע אל באר המים שלי, כמה מתנחלים עומדים שם, ומעיפים אותי אחורה. מונעים ממני להשתמש במים".

סאלח היה נסער מאוד. "בבקשה תבוא לפה", הוא אמר לי, "נלך יחד להתנחלות החדשה, הם הגיעו משם, אח שלי נמצא שם עכשיו, וגם הצבא, וגם המינהל האזרחי, וגם מתנחלים, אנחנו צריכים…"

קטעתי אותו: "ההתנחלות החדשה? על מה אתה מדבר?"

סאלח אמר: "כן, לפני שבוע, כשהביאו קרוואנים, והניחו אותם על הר פה לידנו, והלינו שם אנשים. הקימו התנחלות".

הבנתי מיד שאלו הקרוואנים שראיתי אז, הקרוואנים שחנו במועצה האזורית של המתנחלים.

כשהגעתי עם סאלח להר שבו הוקם המאחז החדש, שם אכן הונחו הקרוואנים, הבנתי שמקימים שם חוות רועים חדשה. אח של סאלח, והצבא, והמינהל האזרחי, ומתנחלים, כולם עמדו שם על דרך חדשה לגמרי, סלולה. הדרך מחברת בין המאחז החדש למועצה האזורית דרום הר חברון, והיא חוצה, מימין ומשמאל, אדמה פלסטינית פרטית – אדמה חקלאית מעובדת, שאנשים מתפרנסים ממנה.

נציג של המינהל האזרחי אמר לבעלי האדמות הפלסטינים שהגיעו לשם: "זו האדמה הפרטית שלכם. אסור למתנחלים להיכנס אליה או לגרש אתכם ממנה".

כבל חשמל וצינור מים שנחפר אל תוך האדמה מחברים את המאחז לחשמל ולמים שמגיעים מהמועצה האזורית של דרום הר חברון. הכל כמובן לא חוקי. אבל נציגי המינהל עושים את עצמם כאילו הם לא רואים.

כך זה קורה. בכזו קלות, בפשטות, מתנחלים מביאים קרוואנים ומשתלטים על אדמה. לפני שהם אפילו גרים שם יש להם דרך סלולה, וחשמל ומים, בתמיכת המועצה המקומית.

והמינהל האזרחי מעלים עין – אותו מינהל אזרחי שמחריב מדי שבוע את הבתים שלנו, ואת מגורי הכבשים ובארות המים. אותו מינהל אזרחי שבמשך שנים מונע מאתנו, עשרות אלפי פלסטינים שגרים בשטחי  C, על אדמה פרטית, ביישובים שקיימים מאות שנים – להתחבר למים, ולחשמל, ולסלול דרך; אותו מינהל אזרחי שמסרב להכין ליישובים שלנו בשטחי C תוכניות מתאר, ודוחה את כל הבקשות שלנו להיתרי בנייה על בסיס העובדה ש"אין לנו תוכנית מתאר".

באותו הרגע, כשראיתי את המאחז החדש הזה, שהוקם בן לילה וחובר מיד לחשמל ולמים, הרגשתי את גודל העוול, ונזכרתי בחבר שלי, הארון אבו עראם.

הארון, שגדל ביישוב לידי, משותק היום בבית חולים בחברון. הרסו את ביתו לפני חצי שנה, וביום ההולדת שלו, בראשון לינואר, הוא החל לבנות בית מפח – אבל חיילים הגיעו ומנעו את זה ממנו בכוח. הם החרימו לו את הגנרטור. ואז חייל אחד ירה בו, אל תוך הצוואר. "ירי לא מכוון", הצבא אמר כמה ימים אחר כך. והארון נותר משותק מאז.

נזכרתי בהארון כשהסתכלתי על המאחז הלא חוקי הזה. חשבתי איך הצבא מונע מאתנו הכל – וכשמתנחל אחד מגיע, אז מאפשרים לו להתחבר באופן לא חוקי למים ולחשמל. וגם מספקים לו שמירה – קבוצת חיילים שנמצאת לידו עשרים וארבע שעות ביממה. וכשהוא יורד לתקוף את הפלסטינים שמגיעים לאדמות שלהם, האדמות הפלסטיניות הפרטיות שקרובות למאחז שהקים – החיילים פתאום נעלמים.

הנוכחות של המתנחלים האלה, במאחז החדש – תהרוס את החיים של סאלח ומשפחתו. כבר עכשיו המתנחלים גירשו אותם מאדמות המרעה שלהם ומנעו מהם גישה אל בארות המים.

התושבים הופכים לפליטים ומאבדים את פרנסתם

הדינמיקה הזו, של הקמת מאחז על אדמות מדינה ואז גירוש הפלסטינים שיש להם אדמות פרטיות מסביב למאחז – מתרחשת בכל מקום בגדה המערבית.

בחודש שעבר מתנחלים מהמאחז מצפה יאיר שברו עם מוט מברזל את הלסת של פלסטיני שהגיע לאדמה שלו, הסמוכה למאחז. לפני כמה ימים, מתנחלים מהמאחז חוות טליה ירו אש חיה על פלסטיני שנכנס לאדמה הסמוכה שלו.

זה לא מותיר לפלסטינים שגרים ליד המאחזים, חקלאים ורועי צאן כמו סאלח ומשפחתו, הרבה ברירות. רבים מהם עוזבים לעיר, נאלצים לנטוש את אדמתם בגלל האלימות של המתנחלים והצבא. הם הופכים לפליטים. והם מאבדים את פרנסתם, כי אי אפשר להיות רועה צאן או חקלאי בעיר. הם נאלצים לחפש, לרוב ללא הצלחה, אחר אופק פרנסה אחר, שאינו תלוי באדמה.

באותו בוקר, בזמן שעמדתי שם והסתכלתי על המאחז – מתנחל יצא מאחד הקרוואנים עם כלב. זיהיתי אותו מיד. זה אותו מתנחל שגר בחוות מעון, במאחז שנבנה על אדמות היישוב שלי, תוואני. וזה אותו מתנחל שבחודש נובמבר, ב-2019, תקף אותי עם הכלב שלו ופצע לי את היד. זה קרה בזמן שתיעדתי אותו תוקף משפחה פלסטינית שליקטה זיתים. הוא רגם אותם באבנים, ביחד עם עוד חמישה מתנחלים, רק משום שליקטו זיתים באדמה שלהם – אשר סמוכה לחוות מעון. וכשצילמתי את המתקפה, המתנחל שילח את הכלב שלו עלי – והכלב נשך לי את היד.

המשטרה הישראלית הגיעה למקום כמה דקות לאחר מכן, לא עצרה את המתנחל, ועיכבה את אבא שלי למשך שעה בבגלל שצעק עליהם לעצור את המתנחל שתקף אותי. אחר כך אמבולנס הגיע ולקח אותי לבית החולים ביטא, שם קיבלתי טיפול.

כמה ימים לאחר מכן לקחתי את התיעוד שצילמתי, שמוכיח באופן חד משמעי שהמתנחל תקף אותי, והלכתי אל תחנת המשטרה. הגשתי נגדו תלונה, אבל כשהגעתי למסור עדות זה הפך לחקירה נגדי. שאלו אותי: "למה היית שם? ולמה היו אתך מתנדבים ישראלים?"

עברה יותר משנה, אבל המשטרה לא עשתה כלום עם התלונה שלי. המתנחל הזה שתקף אותי לא רק שלא שילם מחיר, אלא הקימו עבורו היום חווה חדשה. והוא ימשיך לתקוף פלסטינים בלי לשלם מחיר. כך עשה לסאלח ולמשפחתו. זה החוק שתחתיו אנו חיים – חוק שמשרת את החזק ורומס את החלש. חוק של גזענות ושל עליונות עם אחד על אחר.

המטרה של החוק הזה היא להשתלט על האדמות שלנו, לגרום לנו לעזוב את האזור. מי שעשה נכבה ב-1948  ונכסה ב-1967, למה שיעצור ב-2021? זה תהליך מתמשך, גירוש מתמשך. והנה, הקימו עכשיו עוד מאחז.