בלי פתקים בקלפיות יהיו אבנים ברחובות? זה כבר המצב בשטחים
רובי ריבלין מזהיר מהמחיר שנשלם אם נמנע דמוקרטיה מהערבים. הוא רק מתעלם מהעובדה שזה בדיוק מה שאנחנו כבר עושים למליוני פלסטינים חסרי זכות בחירה
כותב אורח: חגי אלעד
זמן קצר טרם שהטיל על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה הבאה אמר רובי ריבלין כי "מי שמפחד מפתקים בקלפי, סופו שיקבל אבנים שנזרקות ברחובות". דבריו של נשיא המדינה נחזו כאזהרה צופת פני עתיד, אגב מהלכיו הגזעניים של ראש הממשלה, ששיאם (עד כה) היה כזכור ביום הבחירות לכנסת ה-20, עת הזהיר את האזרחים היהודים מפני "כמויות של ערבים" הנוהרים לקלפיות.
על פניו, דברים ראויים. אבל האם באמת מדובר באזהרה לעתיד? שהרי מציאות בה יש אנשים, הרבה מאוד אנשים, שאינם זוכים להניח "פתקים בקלפי" היא ההווה: מיליוני הפלסטינים בשטחים הכבושים, שלא משתתפים בבחירות אשר מכריעות בין היתר את עתידם שלהם – וזאת כבר כמעט חמישים שנה.
ואכן, גם החלק השני במשוואה שהנשיא ניסח זוכה למימוש: בשטחים אמנם אין פתקים בקלפיות, ואכן יש מעת לעת אבנים ברחובות. כלומר, פלסטינים שמשליכים אבנים – על חיילים או על מתנחלים. אלא שאז הם נענים באמצעים לפיזור הפגנות, או בירי, לפעמים באש חיה, לפעמים קטלני. לפעמים משסים בהם כלבים.
אם כך, מבחינת ישראל בכל הנוגע לגורלם של הפלסטינים, שתי החלופות במשוואה של ריבלין אינן באות בחשבון: לא פתקים בקלפיות, ולא אבנים ברחובות. הנשיא ריבלין עצמו לא הציע חלופות אחרות זולתי שתי אלו; ואילו מבחינת ישראל דומה כי הציפייה היא שהפלסטינים יקבלו בהכנעה את גורלם, ויוסיפו להתקיים כנתינים משוללי זכויות, שאינם שותפים להכרעות הפוליטיות בנוגע לעתידם – ואינם מתקוממים כנגד מציאות זו.
> הרוב הצביע נגד שתי מדינות: זה הזמן לשוויון זכויות במדינה אחת
זורק אבנים בהפגנה ליד כלא עופר, 2014 (יותם רונן / אקטיבסטילס)
אגב, לא רק "אבנים ברחובות" היא אופציה שישראל שוללת בכוח – למעשה כמעט כל הפגנה פלסטינית בשטחים מדוכאת על ידי ישראל בשלל אמצעים. התשתית המשפטית לכך הונחה כבר באוגוסט 1967, כשהכיבוש היה בקושי בן חודשיים, באמצעות צו 101 "בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עויינת". בנוסף לאמצעים הכוחניים שכבר הוזכרו, ישראל עושה שימוש גם בהכרזות על ההפגנות כבלתי חוקיות, בהכרזות על "שטח צבאי סגור", מעצר פעילים ושפיטתם בבתי דין צבאיים, ועוד.
הישראלים הצביעו בעד המשך מציאות זו ב-17 במרץ, וראש הממשלה התחייב ערב הבחירות להתמשכותה. לכאורה מדובר בהכרעה שנקבעה בבחירות ששיעור ההצבעה בהן היה הגבוה מזה שנים רבות, כ-72.3 אחוז. אלא שנתון זה מבוסס על התעלמות מכ-2.5 מיליון פלסטינים בגיל בחירה שאינם מופיעים כלל בפנקס הבוחרים.
כאשר לוקחים בחשבון את כל 8.3 מיליון הישראלים והפלסטינים החיים בטריטוריה שתחת שליטתה של מדינת ישראל, מגלים ששיעור ההצבעה היה 50. כלומר, כמחצית מבני האדם הבגירים החיים בשטחים שבשליטת ישראל, ממערב לקו הירוק וממזרח לו, לא השתתפו בבחירות: מי מהם כאזרחים שבחרו שלא להצביע, ומי מהם כנתינים שאינם רשאים להצביע – ונדרשים לקבל דיכוי ארוך שנים זה בהכנעה.
ישראל מציעה לפלסטינים שתחת שליטתה מבוי סתום: לא פתקים בקלפיות ולא אבנים ברחובות, וגם לא הפגנות לא אלימות. לא מדובר אם כן באזהרה לעתיד מפני מצב בו מניעתה של השתתפות דמוקרטית תביא לאלימות, אלא תיאור המציאות הקיימת מזה שני דורות ויותר.
אם הכיבוש לא יסתיים, בבחירות לכנסת ה-21 שיעור ההצבעה הכולל בין הירדן והים יהיה נמוך מ-50 אחוז. איזה תוקף יש להכרעה שכזו?
חגי אלעד הוא מנכ"ל ארגון "בצלם"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
