newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שקופים מכולם: הח"כים הערבים באמת צריכים לדאוג לפלסטינים בשטחים

הח"כים הערבים מותקפים כי הם "דואגים יותר מדי" לפלסטינים. אבל לא מדובר בג'סטה או בבוגדנות, אלא במתן קול למי שאין אף אחד אחר שיגן עליהם מפני הריבון. והרי לאף אחד לא נראה מוזר שהמתנחלים זוכים לייצוג

מאת:

אחת מהביקורות הנפוצות שאנחנו שומעים על חברי הכנסת הערבים, תמיד ובמיוחד עתה לקראת הבחירות, היא שהם "דואגים יותר מדי" לפלסטינים בשטחים, ולא מספיק לציבור בוחריהם, הפלסטינים בתוך ישראל.

ראינו את כיוון המחשבה הזה בסקר של "הארץ" מלפני שבוע, שהעמיד את שני הנושאים זה מול זה כאילו היו מנוגדים (ועל הבעייתיות המתודולוגית בהצגת הניגוד הזה כבר הצביע כאן יונתן אמיר). ראינו את זה ברגע המרגש ביותר בעימות בערוץ 2, כשאריה מכלוף דרעי דחה את ידו המושטת של איימן עודה לברית המדוכאים בגלל הנושא הפלסטיני. ראינו את זה שוב בכתבתו של אוהד חמו באולפן שישי שלשום על עודה, הן בשאלותיו של חמו והן בשיחות עם מצביעים שונים (עודה אמר שחלק מהבעיה היא שהתקשורת הישראלית מסקרת בעיקר את פעילות הח"כים בנושא הפלסטיני ולא מספיק את פעילותם בנושאים אחרים וכך מקשה עליהם בציבור שלהם). גם סמאח סלאימה כבר הצביעה על הנטייה הזאת של התקשורת, לחפש את "הערבי הנכון", שימתח ביקורת על הרשימה המשותפת שלא מספיק דואגת לציבור "שלה".

שאלה אחת כאן היא מה באמת עושים הח"כים הערבים לטובת ציבור הבוחרים שלהם. זוהי שאלה ראויה וחשובה, שיש עליה תשובות טובות (שאגב, לא כולן באות לידי ביטוי בחקיקה ונוכחות בוועדות), אבל לא בה אני רוצה להתמקד עכשיו. אני רוצה להגיד משהו על החצי השני של המשוואה.

הביקורת על העיסוק ה"מוגזם" בפלסטינים בשטחים מניחה שמדובר באיזושהי ג'סטה של הח"כים, במקרה הטוב, או פופוליזם עד בוגדנות, במקרה הרע. בכל מקרה התפיסה המקובלת היא שמדובר באוכלוסייה "חיצונית" לישראל, שהמאבק על זכויותיה – מהגנה יום-יומית מפני אלימות הצבא ומתנחלים ועד השאיפה לעצמאות – חורג מסדר היום הרצוי של חבר בבית המחוקקים הישראלי. זו נקודת המוצא של הדיון כולו.

והבעיה נמצאת בדיוק בנקודת המוצא הזאת. מזה כמעט חמישים שנה שישראל היא הריבון העליון והמוחלט של כל האוכלוסייה בין הירדן לים. יש אזורים מסוימים שבהם האצילה ישראל אחריות (אך כמעט שלא סמכות) לגורמים אחרים, אבל הריבונות הישראלית היא במובהק העליונה. השאלה אם פלסטיני תושב עזה יוכל לבנות בית או לצאת ללמוד באוניברסיטה מתקבלת איפשהו בין ירושלים לבין הקריה בתל אביב. אדם בגדה שרוצה לנסוע לחו"ל לצרכי עבודה או לקבל טיפול רפואי במזרח ירושלים או לפעמים אפילו רק לעבד את אדמתו – צריך אישור של ישראל. גביית כספי המסים, השליטה ברשת החשמל והמים, המטבע האחד (השקל), מרשם האוכלוסין, השליטה בתנועה, בסחורות, במשאבי הטבע ועוד – בעזה ובגדה כאחת – היא בידי ישראל.

דמוקרטיה למתחילים

כל האנשים האלה כולם, כארבעה מיליון בני אדם, לא זוכים לשום ייצוג בממשלה או בבית המחוקקים שמכריעים על גורלם. הם לא יכולים להצביע. הם נתינים של המשטר הצבאי, רובם המכריע העבירו כך את כל חייהם. תושבי בלעין יכולים לאבד את אדמותיהם לטובת התנחלות יהודית סמוכה שצומחת בקצב מסחרר, ולהיות מותקפים באלימות על ידי חיילים ישראלים שבוע אחרי שבוע, אך בעוד שהמתנחלים והחיילים יכולים להצביע לממשלה שמתחזקת את המצב הזה – מתושבי בלעין נשללת הזכות הזאת (ודווקא יש להם מה להגיד בעניין).

שווה להתעכב על המחשבה הזאת רגע: באותו שטח בדיוק, על אותו ק"מ רבוע ממש, נמצאים בני אדם ממוצאים שונים אלה לצד אלה. אף אחד לא יתלונן על עצם העובדה שחברי כנסת חרדים או חברי כנסת של הבית היהודי דואגים למתנחלים של מודיעין עלית. יכולה להיות ביקורת (מוצדקת) על כך שמפלים מתנחלים לטובה ביחס לשאר האזרחים, אבל אין חולק על עצם זכותם של מתנחלים לבחור ולהבחר ולהשפיע על מדיניות הממשלה.

לעומת זאת, אנשים שאותם המתנחלים חיים על אדמתם, אנשים שעובדים בבניית אותן התנחלויות וחיים לצדן – להם לכאורה אין שום זכות לצפות שמישהו ייצג אותם בכנסת.

כשחברי הכנסת הערבים (והיהודים בחד"ש) דואגים לאינטרסים של הפלסטינים בשטחים, או מגיעים להפגנות בבלעין, או מצטרפים למשטים לעזה – הם עושים זאת לא כמחווה או כפרובוקציה. אם דרעי מרים את דגל המזרחים והעניים השקופים, ואם עודה מזכיר שהשקופים ביותר בתוך ישראל הם האזרחים הפלסטינים, הדאגה של מפלגות הרשימה המשותפת לפלסטינים בשטחים היא לקיחת אחריות לייצוג האנשים השקופים מכולם. זה אמור להיות האלף-בית של דמוקרטיה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

 > חסרי בחירה: האנשים שלא יכולים להצביע מדברים

פועל פלסטיני חוצה מחסום בשלג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פועל פלסטיני חוצה מחסום בשלג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf