newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מרצ לא נכשלה ולא הפסידה, היא פשוט ניצחה יותר מדי

מרצ סובלת מתסמונת העץ הנדיב: לאורך השנים היא הצליחה להטמיע את ערכיה בקרב קבוצות הולכות וגדלות, שאימצו את רעיונותיה אך זנחו אותה והתנערו מתווית השמאל. הדרישה האינסופית שתתעדכן אידאולוגית מגוחכת

מאת:

נתחיל בשאלה: מי אוהב לשנוא את מרצ יותר מסמוטריץ', ביבי ויאיר נתניהו ביחד? התשובה היא: מצביעי מרצ.

שורת ההאשמות כלפי מרצ ממצביעיה, אפילו הנאמנים ביותר, ארוכה מאוד: לא שומעים אותה מספיק, היא אשכנזית מדי, היא ברנז'אית מדי, היא לא עשתה מספיק בכנסת, היא לא מתחדשת, היא סיימה את תפקידה, אלה רק רשימה חלקית של הטענות כלפי מפלגה היסטורית מחד וזעירה מאידך.

תסמונת העץ הנדיב. ניצן הורוביץ בדרך להצבעה, 17 בספטמבר 2019 (מרים אלסטר / פלאש 90)

תסמונת העץ הנדיב. ניצן הורוביץ בדרך להצבעה, 17 בספטמבר 2019 (מרים אלסטר / פלאש 90)

לפעמים נדמה שישנו פרדוקס מרצ: ככל שאנשים מצביעים לה יותר פעמים ומחויבים לה אלקטורלית, הם מקטרים עליה יותר. בזמן שהמחנה ממול בהנהגת ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ומפלגות הלוויין שלהם עסוק בלחבוט בשמאלנים, השמאלנים עסוקים בלחבוט במרצ.

למה זה קורה? איך זה שכבר שש מערכות בחירות אנחנו נקלעים לאותה סיטואציה שבה מרצ נאבקת על חייה בישורת האחרונה ויוצאת בשן ועין מכל ליל מדגם?

זו סוגיה מסקרנת: איזה חתול שחור עבר בין מרצ למצביעיה וערכיה והאם נכון שהיא אינה רלוונטית לשנת 2021. הצצה שלי לתשדירי הבחירות וכרזות מרצ מאז היווסדה העלתה בי מסקנות מעניינות הקשורות לתהליכים שמרצ, זו שנחשבת זניחה וקטנה, חוללה בשיח הציבורי הישראלי בכל הקשור לשמאל וליברליות.

בשנת 1992, כשמרצ רצה בפעם הראשונה כסיעה של שלוש מפלגות (רצ, מפ"ם ושינוי) והביאה את ההישג הכי גדול שלה: 12 מנדטים בראשות שולמית אלוני, היה במרצ ייחוד: היא הייתה גם שמאלנית וגם ליברלית.

הסיסמה באותו קמפיין הייתה "חייבים ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי". עיון בתשדירים ממערכת הבחירות של 92' חושף שורה של מסרים פורצי דרך, כמו חתירה לשלום וחלוקת הארץ לשתי מדינות, תחבורה ציבורית בשבת, הפסקת ההשקעה בהתנחלויות לטובת הפריפריה, הרמת דגל זכויות האדם, תמיכה בלתי מסויגת בזכויות הקהילה הלהט"בית, הפרדת הדת מהמדינה, מלחמה בכפייה החרדית והדתית ועוד הרבה תופינים אידאולוגיים.

מרצ של 92' חתרה גם ל"ציונות מתוקנת", שהיום מכונה "המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

זה ישמע תלוש, אבל כמעט שלושה עשורים אחרי, עושה רושם שהמהפכה שמרצ הצליחה הרבה יותר ממה שמקטרגיה ואפילו מצביעיה ומאוכזביה חושבים. למעשה אין אף מפלגה קטנה כל כך שחלקים שלמים באידאולוגיה שלה זכו להתנחל בלא מעט לבבות, כשתוך כדי התהליך נוצר רושם שהיא רק הולכת ומפסידה בקרב על דעת הקהל.

להצלחה של לגיטימיות מאבקיה הרבים היה מחיר: בתהליך איטי וקבוע איבדה מרצ עם השנים את האחיזה הבלעדית בחזונה הייחודי והוא הופרט. דבר אחד איש לא היה מוכן לקחת ממה: את תווית השמאלני המשוקץ.

את הבלעדיות על המלחמה בכפייה הדתית איבדה מרצ בשנת 99' לטובת שינוי בהנהגת לפיד האב ואחר כך ללפיד הבן שנאלץ לחלוק אותה היום גם עם ליברמן.

בדומה לכך, התמיכה בקהילה הלהט"בית אומצה אף היא על ידי מפלגות רבות. בין אם מתוך תמיכה אמיתית במאבק ובין אם מתוך רצון להסתיר עמדות מדיניות קיצוניות אחרות, רשימת התומכים במאבק הלהט"בי בשנת 2021 ארוכה משמעותית מימי 92' החלוציים: מפלגת כולנו, יש עתיד, קדימה, העבודה, המחנה הציוני, כחול לבן, בנט ואפילו הליכוד שמתגאה בשר לביטחון פנים מהקהילה הלהט"בית. כולם צבועים היום בצבעי גאווה מחד, ומאידך בועטים במי שהביא לראשונה את הערכים האלה לסדר היום וממשיכים להתכחש לכך שמימוש הזכות להיעדר אפליה על רקע נטייה מינית הוא מאבני היסוד של התפיסה הליברלית שמאלנית.

רשימת ההפרטות האידאולוגיות שמרצ חוותה ארוכה: ההבנה שיש להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים (היוש שרון ונתניהו), תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת (לפיד, העבודה וליברמן), סדר יום חברתי שהיה לב מסע הבחירות של מרצ ב-2009 תחת חיים אורון הופץ לכל עבר והיום הוא דגל שמפלגות רבות מתגאות בו מבלי להביט אחורה ולהסתכל לעקרון השמאלניות בעיניים.

אבל אסור להתבלבל, מאבקים עקרוניים על חזונה של מדינת ישראל, שהיו עבור מרצ חלק מתפיסת עולם ליברלית קוהרנטית, לפיה יש להילחם על הדמוקרטיה, השלום וזכויות האדם, נחטפו על ידי מפלגות שונות שחלקן הימני משתמש בהם כדי להחביא תפיסות עולם גזעניות המשולבות בשנאת חרדים, לאומניות והתכחשות לכל מה שנעשה בשטחים. מי שנאבק היום על שיוויון ללהט"בים מימין לא עושה זאת כי הוא התפקח והפך להיות שמאלני, הוא פשוט זאב בעור של ליברל.

הפחד של מנהיגים רבים להביט בתהליך אימוץ מאבקי מרצ עם השנים ולאמץ יחד איתם גם את החלק הפלסטיני באגנ'דה הזו, גרם להפרדה מלאכותית הקיימת עד היום בין עמדות ליברליות ומתונות מדינית לבין דימוי השמאלן. דימוי השמאלן קובע שכל מה שבשטחים הוא שמאל וכל הסוגיות שבתוך הקו הירוק כמו זכויות להט"ב הן כבר מרכז או אפילו ימין מתון.

ההפרדה הזו מייצרת מציאות כלאיים שבה ניתן לתמוך בסדר יום אזרחי, להיות בעד שתי מדינות, לחפור על חשיבות המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהסביר שבגלל זה חייבים להיפרד מהפלסטינים, להתנגד לחוק ההסדרה, להכריז לפני בחירות שיש לשבת עם הרשימה המשותפת בקואליציה מבלי להודות שכל אלו הם חלק מתפיסת עולם שמאלית.

מרצ חייבת להיות חלק מהכנסת הבאה כי היא נביאה בעירה וזיהתה את מה שרבים מדקלמים היום בעל פה. הדרישה האינסופית ממרצ להמציא את עצמה מחדש ולהתעדכן אידאולוגית מגוחכת

מחיר היכולת המוזרה של מפלגות מימינה של מרצ לאמץ מאבקי דגל שלה מבלי להודות שמחנה השמאל ניצח בקרב על דעת הקהל, הוא שבבחירות הקרובות תתמודד מרצ כשהיא דומה לעץ הנדיב: ריקה מכל רכושה וזקנה. כולם כבר לקחו ממנה כמעט הכל, בין אם זה המאבק לאי הפללת משתמשי קנאביס ובין אם זו הטענה שרק הצבעה עבורה היא קול בטוח נגד נתניהו כי היא לא תשב עם נתניהו.

עניין הקול הבטוח לנתניהו הוא עניין מרתק: בשנת 2013 רצה מרצ תחת הנהגתה של זהבה גלאון עם הסלוגן "מרצ – קול בטוח נגד נתניהו". קפיצה לשנת 2021 מגלה שאת אותו מסר בדיוק מרצ נאלצת לחלוק, הפעם צפוף צפוף עם סער, לפיד, ליברמן, מרב מיכאלי ואימן עודה. כולם מצהירים שלא ישבו עם נתניהו בכל מחיר, אבל על שמאלנות אין מה לדבר. מרוקנת ממאבקים, הדבר היחיד שנותר למרצ הוא התווית השמאלנית שכל כך משוקצת בשיח הציבורי וגורמת לה להיראות לא רק כאויבת העם, אלא כגורם לא רלוונטי אפילו בעיני מצביעיה שלה.

"קול בטוח נגד נתניהו" המקוריים. ניצן הורוביץ ויאיר גולן בהפגנה נגד נתניהו, כיכר הבימה, 30 בינואר 2021 (מרים אלסטר / פלאש 90)

"קול בטוח נגד נתניהו" המקוריים. ניצן הורוביץ ויאיר גולן בהפגנה נגד נתניהו, כיכר הבימה, 30 בינואר 2021 (מרים אלסטר / פלאש 90)

בוחרי מרצ הכועסים עיוורים לתמונה הטרגית האמיתית: מרצ לא נכשלה ולא הפסידה, היא פשוט ניצחה יותר מדי. רוב מאבקיה נמצאים כיום בידיים נוספות וזוכים לרוב יציב בציבור. הכשל של מרצ הוא לא בהפצת האידאולוגיה שלה, אלא בהיעדר היכולת לתרגם את הניצחונות הערכיים שלה בדעת הקהל להישגים אלקטורליים שיובילו להכרעת המערכה כולה.

כשרוב האזרחים במדינת ישראל תומכים בפתרון שתי המדינות לשני עמים, בנישואים אזרחיים וחד מיניים ומתנגדים לכפייה דתית, כשיותר ויותר חיילים חוזרים מהשטחים ומספרים מה עברו ומה עוברת אוכלוסייה פלסטינית תלת כיבוש, כשבית הדין בהאג פותח בחקירה נגד ישראל ממש כפי שמרצ הזהירה וכשהמאבק בהטרדות המיניות מרים ראש גאה הודות ללוחמות כמו שולמית אלוני, יעל דיין וזהבה גלאון, זה מקרה קלאסי ועצוב של הניתוח הצליח אבל החולה עומד למות.

מרצ חייבת להיות חלק מהכנסת הבאה כי היא נביאה בעירה וזיהתה את מה שרבים מדקלמים היום בעל פה. הדרישה האינסופית ממרצ להמציא את עצמה מחדש ולהתעדכן אידאולוגית מגוחכת. מי שהקדימה את זמנה ב-92 היא היום המפלגה היחידה שמסונכרנת לערכים ההולמים את 2021.

למרות כל האמור למעלה, אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי להגיד שיש כתובת על הקיר ומה שהיה לא יוכל להיות מה שיהיה. אחרי שעברה את אחוז החסימה, ב-24.3 מרצ המיוזעת תהיה חייבת לעבור שינוי ייצוגי דרמטי ולשלב עוד ועוד מגזרים מהחברה הישראלית בשדרה הפרלמנטרית שלה. נכון, מאבקיה נתמכים על ידי חלקים רבים בציבור, אבל נטל ההוכחה שפיה ושוויונה של מרצ שווים עדיין מוטל עליה.

רון קסלר הוא מנהל קמפיינים פוליטיים וחברתיים בדיגיטל

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf