מערך שיעור: ישראל מואשמת בפשעים נגד האנושות
אי אפשר להתעלם מהצבת ישראל על דוכן הנאשמים, לצד המשטרים הרצחניים ביותר של העשורים האחרונים. בורות, הנשענת על עיוורון והכחשה, אינה אופציה. בשל כך, מוצעת כאן דרך לספק לתלמידים מידע, שיאפשר להם לצרוך באופן נבון וביקורתי את הפרסומים בנושא
מדיניות מערכת החינוך – להימנע, ואף למנוע, כל דיון עם תלמידים הנוגע למציאות חיינו המורכבת, היא טעות. בית הדין הפלילי הבין לאומי בהאג (צילום: האומות המאוחדות)
הצבת ישראל על דוכן הנאשמים בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, לצד המשטרים הרצחניים ביותר של העשורים האחרונים, אינה יכולה לעבור ללא התייחסות. בורות, הנשענת על התעלמות, עיוורון והכחשה, אינה אופציה.
מדיניות מערכת החינוך – להימנע, ואף למנוע, כל דיון עם תלמידים הנוגע למציאות חיינו המורכבת, היא טעות. בנות ובני הנוער בישראל, תלמידי החטיבה העליונה, עומדים לקראת הצטרפות לחברה הבוגרת, ובתוך כך קבלת זכות בחירה וגיוס לשירות צבאי ואזרחי. זכותם לדעת, וחובתנו ליידע אותם, בסוגיות הנוגעות לדמותה של המדינה והחברה.
השיעור נועד לספק מידע בסיסי על בית הדין הפלילי הבינלאומי, ועל יחסה של ישראל לבית הדין בפרט ולמוסדות הבינלאומיים בכלל. ידע והבנה בסוגיות אלה יאפשרו לתלמידינו לצרוך באופן נבון, ואולי מעט ביקורתי, את המידע המתפרסם.
מבחינה מתודולוגית, מוצעים שמונה נושאים לדיון בכיתה. בכל נושא מובאים קישורים למקורות מידע ראשוניים בעברית. אפשר שכל צוות תלמידים ילמד את אחת הסוגיות בעזרת המקורות, ויציגם במליאת הכיתה.
את כל הצוותים כדאי להפנות תחילה למסמך בעברית שפרסם בית הדין בעצמו: "להבין את בית הדין הפלילי הבינלאומי". המסמך מציג בשפה קלה, ובתבנית של שאלות ותשובות, את טיבו ואת סדריו של בית הדין.
1. מחוקת נירנברג לחוקת רומא
הצורך בבית דין פלילי בינלאומי התעורר לאחר מלחמת העולם הראשונה. פושעי מלחמה גרמנים נשפטו אז בבתי משפט מקומיים בגרמניה, ורובם זוכו. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו שני בתי דין פליליים – בנירנברג (גרמניה) ובטוקיו (יפן) – שבהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים ויפנים. בתי דין אלה פוזרו עם סיום המשפטים.
פשעי מלחמה שבוצעו במלחמות ביוגוסלביה וברואנדה, בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, עוררו שוב את הצורך בבית דין פלילי בינלאומי. ב-1998 הגיעו מרבית מדינות העולם להסכמה בעניין זה, וחוקת בית הדין נחתמה בוועידה בינלאומית ברומא.
בית הדין פוזר עם תום המשפט. ספסל הנאשמים במשפטי נירנברג, בנובמבר 1945 (צילום: Raymond D’Addario)
פירוט תולדות בית הדין הפלילי הבינלאומי מופיע במאמר מאת שביט מטיאס ומירי שרון (כתב העת "משפט", עמודים 25 למטה עד 28), ובקצרה גם בחוברת מאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (עמודים 11–12). אפשר להיעזר במערך שיעור של מפמ"ר אזרחות על מקומם של משפטי נירנברג ומשפט אייכמן בהקשר של המשפט הבינלאומי הפלילי (מסמך Word).
2. סמכויות השיפוט של בית הדין הפלילי
חוקת רומא מגדירה את נוהלי העבודה של בית הדין הפלילי הבינלאומי. בסעיף הראשון מוגדרת מטרת בית הדין: "להפעיל את סמכות שיפוטו על בני אדם עבור הפשעים החמורים ביותר המעוררים דאגה בין לאומית".
פרק 2 בחוקה מגדיר מהן סמכויות השיפוט, כלומר מפרט מה הם אותם "פשעים חמורים" שבית הדין מוסמך לחקור ולשפוט. הפשעים מוגדרים בארבע קטגוריות, ובכל אחת מספר האשמות משנה.
השמדת עם, כלומר "כוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית". ובתוך כך: הריגת חברים בקבוצה או הטלת "תנאי מחייה שמחושבים להביא לידי השמדה".
פשעים נגד האנושות, "כאשר הם מבוצעים כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית". בהם: רצח, שיעבוד, הגליה, העלמה ועוד.
פשעי מלחמה, שהם הפרות חמורות של אמנת ז'נבה. האמנה נועדה להגן על אזרחים המצויים בשטח מלחמה או סכסוך מזוין. בהם: הריגה בזדון, עינוי, הרס והפקעת רכוש ועוד.
פשעי תוקפנות, כלומר שימוש בכוח מזוין של מדינה נגד ריבונות מדינה אחרת, כגון: פלישה, הפצצה, סגר ועוד.
הדברים מפורטים בתרגום לעברית של "חוקת בית המשפט הפלילי הבינלאומי" (חוקת רומא), באתר עמותת עלמ"ה. תרגום לעברית של אמנת ז'נבה מופיע באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל.
3. חשיבות בית הדין – האדם במרכז ולא המדינה
הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי נחשבת מהפכנית מנקודת המבט של הפוליטיקה הבינלאומית. עד הקמת בית הדין, הנושא של המשפט הבינלאומי היה "המדינה הריבונית", מתוך כוונה להסדיר את היחסים בין המדינות, בעיתות שלום ומלחמה.
מאז הקמת בית הדין, נקודת הכובד של המשפט הבינלאומי אינה עוד "האינטרס של המדינה הריבונית במימוש זכותה להגדרה עצמית, אלא זכויות אדם (ובעיקר, זכויות קבוצות מיעוט)". מדובר במעבר מתפיסת "ביטחון לאומי" לתפיסת "ביטחון אנושי".
תפקידו של בית הדין הפלילי להגן על בני האדם. כפי שאמר וויליאם פּייס, שעמד בראש ארגוני החברה האזרחית שדחפו להקמת בית הדין: "זהו בית המשפט של שנית-לא-יקרה. לא במובן שהוא יכול להבטיח שפשעים כאלו לא יקרו שוב, אלא משום שלעולם לא יהיה עוד אפשרי להיטלר, פול פוט, אידי אמין או אוגוסטו פינושה לבצע פשעים כאלו מבלי להיענש. חוק וצדק יכולים למנוע פשעים, כך שבית המשפט הזה יציל מיליונים במאה הזו, אם נצליח להשלים את הקמתו במהירות".
הציטוטים והרחבה בעניין זה בחוברת על בית המשפט הפלילי הבינלאומי, מאת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (עמודים 8–11), והספר: "המשפט הבינלאומי" מאת ארנה בן-נפתלי ויובל שני (הוצאת רמות, עמודים 16–19, זמין באתר כותר).
4. עמדת ישראל בעד ונגד בית הדין הפלילי
מדינת ישראל תמכה תחילה בהקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי. משלחת ישראל, בראשות אליקים רובינשטיין (אז היועץ המשפטי לממשלה, ולימים שופט עליון), השתתפה בוועידה ברומא ב-1998.
אף שרובינשטיין הביע בוועידה תמיכה בעיקרון המוסרי שבייסוד בית הדין, הוא הזהיר: "העובדה שתלונות יוגשו על ידי מדינות יוצרת את האפשרות שהליך החקירה ינוצל לרעה למטרות פוליטיות". עמדתו נגד הצטרפות ישראל לבית הדין לא התקבלה, ובדצמבר 2000 החליטה ממשלת ישראל (בראשות אהוד ברק) לחתום על חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי.
ישראל הצהירה אז כי "ממשלתה של מדינת ישראל גאה להביע את הכרתה בחשיבות, ויותר מכך – ההכרחיות, של בית דין יעיל לאכיפת שלטון החוק ומניעה של התחמקות מעונש". ישראל הדגישה שעמדה זאת היא ציווי היסטורי, לנוכח זיכרון השואה והפשעים שבוצעו נגד העם היהודי.
אלא שב-2002 חזרה בה ממשלת ישראל (בראשות אריאל שרון), והחליטה שלא להצטרף לבית הדין. רובינשטיין חזר אז על עמדתו: "בית הדין הזה הוא נעלם גדול בשבילנו. איננו יודעים מי יהיו השופטים והתובעים, ומה תהיה המשמעות שלו לגבי ההתיישבות היהודית ביש"ע ובשכונות בירושלים. ייתכן שכל בנייה חדשה בהן תיחשב לפשע מלחמה".
לפי דברים אלה, ישראל התנגדה לבית הדין כיוון שחששה שהוא יפעיל את סמכותו, וידון בחוקיות ההתנחלויות שהקימה ישראל בגדה המערבית. זאת לפי סעיף ב-8 ברשימת פשעי המלחמה המפורטים בחוקת רומא: "העברה על ידי המעצמה הכובשת של חלקים מאוכלוסייתה האזרחית אל תוך השטח שהיא כובשת".
ציטוט עמדת ישראל (בעד), במאמר מאת מנשה בן מאיר במגזין "זו הדרך". ציטוט עמדת רובינשטיין (נגד), במאמר מאת דוד חזוני בכתב העת "תכלת". סקירה כללית השינוי בעמדת ישראל במאמר מאת שביט מטיאס ומירי שרון (כתב העת "משפט", עמודים 47–48).
5. היתרונות בהצטרפות לבית הדין
אף כי עמדת ישראל נגד בית הדין לא השתנתה, נשמעו מפעם לפעם קולות התומכים בהצטרפות ישראל לחוקת רומא. פרופ' אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, טען ב-2010 כי הוא מבין את שיקולי הממשלה, אבל מניח שעמדת ישראל תשמע ביתר שאת אם היא תהיה חברה בבית הדין.
ברק הדגיש את העקרון שלפיו "ישראל היא חלק מהקהילה הבינלאומית והיא חייבת לנהוג על פי הפרשנות של החוק הבינלאומי". במאמר מערכת עיתון "הארץ" ניסחו רעיון זה כך:
"מדינה שמאמינה במוסריות של פעולותיה ושל חייליה לא צריכה לנהוג כחשודה תמידית ולהחרים את מוסדות המשפט הבינלאומי, אלא להיפך, להיאבק בתוכם על עמדותיה ועל צדקתה. הצטרפות לבית הדין בהאג תציב את ישראל בצד האומות הנאורות, ותתרום לריסון פעולות כוחניות ומזיקות".
עו"ד סיגל הורוביץ הציגה נימוקים נוספים להצטרפות לאמנת רומא, בראשם האפשרות למנוע הליכים נגד ישראלים בבית הדין הבינלאומי, אם ישראל תחקור בעצמה את הטענות נגדה. כמו כן, ישראל תוכל להציע מועמדים לתפקידים בכירים בבית הדין, להציע שינויים באמנה, ולהשפיע על תקצוב וניהול בית המשפט. ישראל אף תוכל להעמיד למשפט (בבית הדין הבינלאומי) את מי שביצעו פשעים נגדה. מאמרה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
6. עמדת ישראל כלפי מוסדות האו"ם – או"ם שמום
עמדת ישראל נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי מהווה מקרה פרטי של יחסה המורכב למוסדות הבינלאומיים. המתח הוא בין הרצון של ישראל לזכות בהכרה בינלאומית, לבין המחיר של התערבות העולם במדיניות שנוקטת ישראל. הדברים מודגמים בפרשה הבאה:
במרץ 1955, לאחר פיגוע ירי של מסתננים מעזה במושב פטיש, הציע שר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, לכבוש את הרצועה מידי מצרים. ראש הממשלה, משה שרת, התנגד לכך. בישיבת הממשלה טען שרת כי מהלך צבאי יפגע ביחסינו עם המעצמות, ירחיק מעלינו את אהדת העולם, יוביל לסגר ימי ואולי אף לפלישה אמריקאית ובריטית לנגב, יעצור את הסיוע הכספי שישראל מקבלת מארה"ב, ויביא לניתוק קשרי מסחר עם מדינות אחרות.
מתח בין הרצון של ישראל לזכות בהכרה בינלאומית, לבין המחיר של התערבות העולם במדיניות שנוקטת ישראל. משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק, לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ב-29 בנובמבר 1947 (צילום לע"מ)
עוד טען כי אין תכלית בהתקפה צבאית, שכן גירוש הפליטים הפלסטינים מרצועת עזה לא יעלים את קיומם. "הפליטים שקצתם יזוזו לסיני, קצתם ינוסו לירדן וקצתם יישארו במקומם, יהוו בכל אתר אותה הצרה והסכנה, כל שכן לאחר ששנאתם אלינו תתלקח שבעתיים".
לבסוף, שרת הזכיר את מחויבות ישראל למוסדות הבינלאומיים, שכן "אלמלא החלטת האו"ם ב-1947 לא היתה קמה המדינה ב-1948". הוא התכוון להחלטת כ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ לשתי מדינות.
על עמדה זאת הגיב בן גוריון: "לא ולא. רק העזת היהודים הקימה המדינה ולא החלטת או"ם-שמום". הממשלה דחתה את עמדת שר הביטחון, ולא יצאה אז למלחמה. ראוי להזכיר שבן גוריון, לצד העמדה החריפה והמתנשאת, ידע להעריך את החלטות האו"ם. למשל, במגילת העצמאות (שאותה ניסח בן גוריון), מוזכרת החלטת כ"ט בנובמבר כאחד הנימוקים להקמת המדינה: "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה".
ציטוט מלא של דברי שרת ובן גוריון מישיבת הממשלה, ביומנו של משה שרת (פסקה המתחילה ב"בדברי פתחתי במסירת האני מאמין שלי"). תיאור מלא של הפרשה בכתבה מאת מרים זקהיים במגזין הספרייה הלאומית. על הקשר בין הפרשה ההיסטורית לכתב האשמה הנוכחי או במאמר מאת מירון רפופורט ב"שיחה מקומית".
7. פשעי מלחמה שנחקרו בבית הדין הפלילי הבינלאומי
מאז תחילת פעולתו ב-2006, נחקרו בבית הדין מעשיהם של 67 מנהיגים ומפקדי כוחות צבא מ-17 אזורי סכסוך ברחבי העולם. עשרה מהם הורשעו.
ראשון המורשעים היה תומאס לובנגה דיילו, שעמד בראש מיליציה עצמאית בשם "איחוד הפטריוטים של קונגו". מ-1998 ועד 2003 התנהלה בקונגו מלחמה בין הממשלה לבין מיליציות של פלגים אתניים שונים. לובנגה הואשם "בפשע מלחמה של גיוס ילדים מתחת לגיל 15 ושימוש בהם להשתתפות פעילה במעשי איבה".
אפשר לבחור מקרה אחד או יותר, ולתארם בכיתה. ניתן למצוא מידע רב ברשת לפי שמות המורשעים או המדינות שבהן פעלו. לשם התחלה, ראו טבלה מרכזת של החקירות בית הדין (מעודכנת ל-2022), בחוברת מאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (עמוד 55). מפת החקירות בעולם, ומידע עדכני באנגלית, מופיעים באתר בית הדין הפלילי הבינלאומי.
8. צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט
בית הדין חקר את פעולותיהם של ראשי חמאס ושל ראשי מדינת ישראל, בתקופה שמתחילת המלחמה ועד מאי 2024. ראשי חמאס נהרגו במלחמה, כך שהחקירה בעניינם נעצרה. בסיום החקירה הוחלט על הוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון, על מנת להביאם למשפט.
צווי המעצר נותרו חסויים על מנת להגן על העדים. על פי התמצית שפורסמה, נתניהו וגלנט "נושאים באחריות פלילית לפשעים הבאים: פשע מלחמה של הרעבה כשיטת לחימה, ופשעים נגד האנושות של רצח, רדיפה ומעשים לא אנושיים אחרים".
"קיים יסוד סביר להניח שהשניים, בידיעה ובכוונה, מנעו מהאוכלוסייה האזרחית בעזה משאבים הכרחיים להישרדותם". פלסטינים ממתינים בתור לקבלת מי שתייה בדיר אל בלח, במרכז רצועת עזה, ב-19 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
עוד נטען כי "קיים יסוד סביר להניח שהשניים, בידיעה ובכוונה, מנעו מהאוכלוסייה האזרחית בעזה משאבים הכרחיים להישרדותם, לרבות מזון, מים, תרופות וציוד רפואי, כמו גם דלק וחשמל". עוד נמצא כי "התנהלותם הובילה לשיבוש יכולתם של ארגונים הומניטריים לספק מזון ומוצרים חיוניים לאוכלוסייה הנזקקת בעזה".
להרחבה ראו מאמרים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה: כיצד הגענו לשם?, על צווי המעצר, המשמעות של צווי המעצר: וידאו 1, וידאו 2, וכיצד מומלץ לישראל להגיב.
על פי העמדה הרשמית של ישראל, ההאשמות הן מופרכות. מורות ומורים שרוצים בכל זאת להתייחס לסוגיית פשעי המלחמה, יכולים להיעזר בכתבה של יובל אברהם, שבה הפניות לכמה תחקירים שפורסמו ב"שיחה מקומית", לדיווחים של עיתונאים מעזה שפורסמו ב"שיחה מקומית", ולעדויות של רופאות שהתנדבו בעזה בזמן המלחמה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
