"לכולם היה כדור בודד לראש, לחזה או לעורק". עדויות רופאות מעזה

מחסור חמור בציוד רפואי ובחומרי חיטוי; ניתוחים ללא חומרי הרדמה במרחבים מזוהמים; התפשטות מחלות זיהומיות וילדים עם פצעים מירי צלפים וכטב"מים: 3 רופאות שהתנדבו בעזה במהלך המלחמה מדברות. "הטראומה תישאר איתי לכל חיי"

מאת:

"פציעות שכמעט ולא משאירות סימן מבחוץ, אבל גורמות לנזק הרסני בתוך הגוף. זה היה מאוד נפוץ כשהייתי שם". תינוק שנפצע במהלך הפצצת מחנה אל-בורייג' בבית החולים אל-אקסא בדיר אל-בלח, 7 בספטמבר 2024 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

ב-2 באוקטובר שלחו 99 אנשי ונשות רפואה שהתנדבו בעזה מכתב לנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ולסגניתו, קאמלה האריס, ובו פירטו את מה שראו שם: הפגיעה בתשתיות הבריאות והפגיעה הנרחבת באזרחים, ובעיקר בילדים. כמה ימים לאחר מכן, שוחחנו בנפרד עם שלוש מהרופאות החתומות על מכתב זה: מימי סייד, ת'אליה פכיאנאקיס ואמאן עודה, ששהו בעזה בתקופות שונות.

לכל אחת מהן תחום התמחות אחר. ד"ר עודה היא רופאת ילדים ששהתה בעזה כשבועיים בסוף מרץ; ד"ר פכיאנאקיס היא רופאת נשים וגניקולוגית, ששהתה בעזה שלושה שבועות ביוני וביולי; וד"ר סייד היא רופאת חירום, ששהתה בעזה כחודש בין אוגוסט לספטמבר.

במאמר קודם התייחסנו להקשר הרחב יותר של קריסת מערכת הבריאות ברצועה, ואילו כאן אנחנו מתמקדים בעדויותיהן של הרופאות, המאירות מקרוב היבטים שונים של קריסת המערכת והשלכותיה, בעיקר על נשים וילדים. ההשפעה המתמשכת של הלחימה על האוכלוסייה האזרחית היא סוגיה קריטית אף יותר בימים אלו, כאשר נראה שהצבא החל בפינוי חלקי לפחות של צפון הרצועה מתושביו, ושלושת בתי החולים שנותרו באזור הותקפו כמה פעמים. אירועים אלה הובילו עשרות ארגוני זכויות אדם ואת משרד זכויות האדם באו"ם להתייחס בבהילות למצב הקטסטרופלי בצפון הרצועה.

שלוש הרופאות הגיעו לעזה דרך משלחת סיוע שאורגנה על ידי ארגוני מתנדבים. הן עברו דרך מצרים או ירדן, וקיבלו הדרכה מאנשי האו"ם וארגון הבריאות הבינלאומי לקראת השהות בעזה. כולן העידו שנאמר להן בפירוש שאין כל ערובה לביטחונן, שאנשי או"ם רבים כבר נהרגו, ושגם במקרה חירום, לא בטוח כלל שאפשר יהיה לחלצן. ד"ר פכיאנאקיס אף סיפרה שהמליצו להן לכתוב צוואה לפני הכניסה לרצועה.

שלושתן תיארו את התנאים הקשים שנאלצו לעבוד בהם. נוכחותן, הן יודעות, היתה טיפה בים. עם מעט מאוד ציוד רפואי, תרופות או חומרי חיטוי, ובהינתן מצב מלחמה מתמשך, הסיוע שיכלו לתת היה מוגבל. חשיבות נוכחותן, אמרה לנו ד"ר סייד, היא במתן העדות על הנעשה ברצועה, שאליה הכניסה לעיתונאים בינלאומיים עדיין אסורה. חלקים גדולים מעדויות אלו, אנחנו מביאים כאן לפניכם.

הראיונות קוצרו ונערכו לצורכי הבהרה.

ת'אליה פכיאנאקיס: "יש רק מכונה אחת, אז תינוקות מתים"

מראיין: לי מרדכי

"את לא יודעת אפילו מה לקחת, מה המצב שם. את לוקחת אוכל כי אמרו שאולי תהיי רעבה ואין אוכל. אז ארזנו אוכל. אני ארזתי חיתולים, תרופות, כולל תרופות נגד שלשולים. שלשלנו כל הזמן שהיינו שם. לא היה לנו מים לשתות. אבל אני מקדימה את המאוחר.

"אני חושבת שהדבר הכי מטורף היה שכשנסענו דרך ירושלים ותל אביב, הכל נראה כמו יוון. בגלל שאבא שלי מיוון, הכל נראה כל כך מוכר. ואז כשאת נכנסת לגבול של עזה, זה כמו איזה סרט, שבו הכל הרוס. זה בלתי נתפס. רק גבול אחד והחיים שונים לגמרי. אנחנו נכנסים למכוניות המשוריינות האלו של האו"ם, ואז – בניינים הרוסים. הפלסטינים בזזו את המשאיות שנכנסו, לדעתי עם קמח ודברים כאלו. אז ברור שיש פשע. זה היה הלם".

ראית משאית לידך, ואנשים שפשוט קפצו עליה ובזזו אותה?

"כן, בזזו. ואחרים מנסים לשמור על הסיוע. היה פלסטיני על המשאית שניסה לבלום את הבוזזים, אז הייתי מבולבלת. הפשע שם נובע מהייאוש. והיה זבל בכל מקום, כי אין שום מקום לזרוק בו זבל. שלוליות מים, זבל בכל מקום, מזוהם. אז הלכנו לבניין האו"ם ואת רואה את הילדים הקטנים בחוץ, את האוהלים, ואז משם הארגון שלנו אסף אותנו.

"למחרת הלכנו למרכז הרפואי נאסר, והכל בחוץ זבל. ניסינו להבין איך אפשר לעזור. היו שם המון רופאים, כי סגרו את בית החולים האמירתי, ורופאים פלסטינים רבים הגיעו משם. אבל אין ציוד, אין חלוקים רפואיים, אין סבון לשטיפת ידיים, ולא היה טיפול טרום לידה למטופלות. בבדיקת אולטרסאונד, למשל, אנחנו שמים ג'ל על המטופלת, והייתי צריכה לנגב אותו עם הידיים שלי כי לא רציתי ללכלך להן את הבגדים, בגלל שאלו הבגדים היחידים שיש להן. לרופאים יש רק חלוק רפואי אחד. כולם חיים באוהלים. אין מקררים, אז כל האוכל מזוהם. אין מים נקיים, אין משככי כאבים ליולדות, מיטות היולדות שבורות, יש רק מתקן חימום אחד ליילודים, וכשהם נולדים שמים את כולם במתקן חימום אחד. יש רק מוניטור אחד ליולדת, אז אם ליילוד יש דופק בעייתי, את לא יכולה לזהות את זה. יש רק מכונה אחת, אז תינוקות מתים.

פלסטינים שנעקרו מביתם שוהים באוהלים בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-1 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"אין מקררים, אז כל האוכל מזוהם. אין מים נקיים, אין משככי כאבים". פלסטינים שנעקרו מביתם שוהים באוהלים בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-1 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"הם חסכו בדלק בבית החולים, ובמתחם בית החולים נאסר הם כיבו את המיזוג. אז ניתחנו ב-40 מעלות, מזיעים, רטובים, והזיעה שלנו טפטפה פנימה. לא יכולנו לעשות כלום, הרופאים ניסו לנגב, אבל הזיעה טפטפה לתוך הפצעים הפתוחים של המטופלת. ותחשבי על המטופלת, בלי משככי כאבים. יהיה לה רק טיילנול, כלומר אצטמינופן, לאחר מכן. או פנדול, אני לא יודעת איך אתם קוראים לזה בישראל".

אקמול.

"אז היה להן רק את זה. ואז, כשהן יוצאות הביתה, הנשים האלו צריכות ללכת. זאת אומרת, גם הרופאים צריכים ללכת שעה לבית החולים. לילדים של הרופא המרדים אין נעליים. כל הרופאים והאחיות האלו, הם לא מקבלים תשלום כבר תשעה חודשים. אז שים את עצמך במקומה של מישהי שרק עברה ניתוח קיסרי. יש לך תינוק, אין לך תמ"ל, את מיובשת, ללא מזון, ותצטרכי לעזוב את בית החולים תוך יום ולנסות לדאוג למשפחה שלך".

הזכרת לפני כן שגם את שלשלת?

"כן, לכולם יש שלשול, זה מאוד נפוץ. אז את מפחדת לשתות מים ומתייבשת. זה מצחיק – אני לקחתי חיתולים כי לא ידעתי אם תהיה לי אפשרות לעשות כביסה. חברה שלי אמרה שבפעם הקודמת שהיתה בעזה בבית החולים האמירתי, היא ישנה במסדרון בשק שינה. אז לקחתי כמה חיתולים. ואני הולכת לשם עם החיתולים שלי, והחברה שלי מתחילה לצחוק עליי שאני בחיתולים. ואז יום אחד היא קוראת לי ושואלת – אני יכולה את אחד החיתולים שלך?

"תראה, אין פרטיות, הבגדים שלך שטופים ותלויים. ויש מסביב גברים. זה ממש מוזר, הכל. היינו גם מאוד חולים. את משלשלת, ואז מבריאה, ואז חולה שוב, ואת מקיאה. פעם אחת הקאתי ושלשלתי באותו הזמן. ברצינות".

ועבדת במשך כל הזמן הזה?

"כן, פשוט אספתי את עצמי בחזרה והלכתי לעבוד".

ואת שותה את המים המזוהמים האלו?

"כן, זה הדבר היחיד שיש לך לשתות".

"לכולם יש שלשול, זה מאוד נפוץ. אז את מפחדת לשתות מים ומתייבשת". פלסטינים סוחבים מי שתייה בדיר אל-בלח, 19 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אמאן עודה: "זה הרגיש כאילו המטרה היא להרוס דור שלם"

מראיינת: ליאת קוזמא

"עבדתי עם ילדים בעזה, אבל בעיקר עם יילודים, וגם הרבה פגים. עבדתי בעיקר ברפיח לפני שסגרו את מעבר הגבול שם, במשך כשבועיים. עבדתי במחלקת טיפול נמרץ יילודים שם עם כמה רופאים בינלאומיים אחרים ועם כמה רופאים מקומיים מעזה.

"היו ימים שבהם לא היו לנו כפפות. ימים בלי תמ"ל. את המים היינו צריכים להרתיח, אבל אלו עדיין מים מלוכלכים, ואת נותנת אותם לפגים. ברפיח יש בימים כתיקונם כ-300 אלף בני אדם, אבל אחרי שכל הפליטים הגיעו מהצפון היו שם בערך מיליון איש. הייתי בבית החולים האמירתי, שהוא בית החולים ליולדות. אז במקום לקבל כמה יולדות ביום, הם קיבלו מספר עצום ולא יכלו לטפל בהן כראוי.

"בפעם הראשונה שהלכתי לבית החולים אחרי שהגעתי לרצועה, הלכנו למחלקת יולדות. זו היתה המטופלת השנייה או השלישית שלי. האם הזו חיכתה לתורה לניתוח קיסרי כי היא הגיעה מדממת, במצב חירום, אבל לא הספיקו להגיע אליה. אז היא חיכתה לתורה. עד שהגיעו אליה וביצעו את הניתוח הקיסרי, התינוק נולד כמעט מת. ניסיתי להחיות אותו מפני שכרופאת ילדים בארה"ב, את תמיד מנסה להתערב איכשהו. את רוצה לעזור, וזה תינוק שזה עתה נולד. אבל אז הרופא שם, ד"ר אחמד, הוא הסתכל עליי ואמר 'אמאן, עזבי, התינוק הזה כמעט מת ויש לנו רק מכונת הנשמה אחת מתפקדת, שהיא הגיבוי לתינוקות האחרים'. אז פשוט היינו צריכים לתת לתינוק ההוא למות כי לא היו לנו מכשירים.

"היינו צריכים לתת לתינוק ההוא למות כי לא היו לנו מכשירים". פלסטינים מקבלים גופות של ילדים שנהרגו בהפצצה ישראלית, בבית החולים אל-נג'אר ברפיח, 1 במאי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"הם פשוט היו שוטפים את המכשירים האלה, למשל הצינורות של מכונת ההנשמה, ומשתמשים בהם שוב לתינוק אחר. הייתי לוקחת נייר דבק או איזה חבל להחזיק אותו במקום. היו כמה מקרים שבהם האזעקה התחילה לפעול והצינורות פשוט נפלו, אז התינוק לא קיבל אוויר.

"לא היה מה שנקרא הזנה תוך ורידית, הזנה באינפוזיה של הפגים האלו שנולדים בשבוע 26, 27, 28 ועוד לא יכולים לאכול. אין מעבדות, בקושי יש מכונת רנטגן, וגם היא לפעמים מקולקלת. הרבה מהתינוקות האלו נמצאים בתת תזונה קיצונית. מצב זה משפיע על המערכת החיסונית שלהם, על מערכת העיכול ועל ההתפתחות המוחית. במלחמות אחרות, תינוקות כאלו מוגנים, אבל לא במלחמה הזו. זה באמת הרגיש כאילו המטרה היא להרוס דור שלם".

מה זאת אומרת?

"רוב האימהות האלו נעקרו פעמים רבות כל כך. לא היתה להן תזונה ראויה ורובן היו חולות, ולא זכו לקבל טיפול רפואי. בקושי יש טיפול טרום לידה. וגם אם הן מקבלות טיפול כזה, הן לא נמצאות במעקב, כי הרבה מהמשפחות נעקרו כבר 5, 6, אפילו 10 פעמים.

"היו לנו שני תינוקות במחלקת טיפול נמרץ יילודים. את אחד מהם אמא שלו השאירה כי התינוק היה חולה והאמא היתה פצועה, ואז כבר לא יכלו למצוא אותה. לא היתה קליטה, אין לה טלפון, היא פשוט נעלמה. אחר כך גילו שהיא נהרגה. אז התינוק הזה נשאר במחלקת טיפול נמרץ יילודים במשך כמה זמן, ואז עבר לבית יתומים, אבל אז גם בית היתומים, שהיה ברפיח, נאלץ לסגור ולעבור לאנשהו. אף אחד כבר לא יודע למי הילדים האלו שייכים.

"יש תינוק אחר שנעקר מבית החולים שיפאא אחרי שהופצץ, הוא פונה עם איש צוות. כשהתינוק היה בן תשעה חודשים הצליחו לאתר את המשפחה שלו בצפון, אבל כשדיברתי עם המשפחות שם, הם סיפרו שהסהר האדום הפלסטיני הצליח למצוא את המשפחה, אבל מכיוון שהמשפחה היתה בצפון והתינוק היה ברפיח בדרום, ואף אחד לא היה יכול להגיע לצפון, התינוק לא יכול להתאחד עם משפחתו. היו לנו כמה תינוקות שהיו מוכנים לשחרור מבית החולים אחרי הלידה, אבל אי אפשר היה לאתר את המשפחות שלהם. מאוד קשה אפילו להתקשר למשפחה ולומר, 'התינוק שלכם יכול להשתחרר, בואו קחו אותו'".

מה לגבי מחלות זיהומיות?

"היה פג במחלקת טיפול נמרץ יילודים שמצבו הידרדר מהר מאוד. ניסינו את האנטיביוטיקות החזקות ביותר, אבל לא הצלחנו להשתלט על הזיהום. אחרי שהתינוק נפטר, הם הצליחו לזהות את סוג החיידק, שעמיד לכמה תרופות, אבל אז למחרת היו עוד תינוקות עם סימפטומים דומים. לא היה לנו חומר לחיטוי ידיים. בבקבוק הסבון היה מעט מאוד סבון ומים ישנים. לא היו לנו כפפות. הזיהומים התפשטו כל כך מהר.

"כשהלכתי לראות את התינוק בבידוד, האינקובטור עצמו היה כל כך מטונף כי אין נייר טישו לנקות, אין מגבונים. חדר כזה אמור להיות הכי סטרילי שאפשר. אז כמה תינוקות מתו תוך יומיים, ואנחנו מאמינים שזה בגלל החיידק ההוא שעמיד לתרופות"

פג הסובל מתת-תזונה ללא אפשרות להזנה תוך ורידית, באינקובטור בבית החולים האמארתי בעזה (צילום: אמאן עודה)

"היה להם חדר בידוד, אבל כשהלכתי לראות את התינוק בבידוד, האינקובטור עצמו היה כל כך מטונף כי אין נייר טישו לנקות, אין מגבונים. אז איך את אמורה להתמודד עם זיהומים בחדר טיפול נמרץ יילודים כזה? חדר כזה אמור להיות הכי סטרילי שאפשר. אז כמה תינוקות מתו תוך יומיים, ואנחנו מאמינים שזה בגלל החיידק ההוא שעמיד לתרופות. לא יכולנו לדעת, כי אז כבר לא היו לנו בקבוקים לתרביות דם. אבל אפילו אם היינו מזהים את החיידק, לא היתה לנו אנטיביוטיקה כדי לטפל בו. לכן תוך כמה ימים מתו מספר תינוקות שנולדו בריאים.

"תינוק חולה מאוד מטופל באמצעות מכונת הנשמה. אחרי שהתינוק מת, מה היינו אמורים לעשות עם המכונה? אין שום דרך לנקות אותה ולהיפטר מהחיידק העמיד ההוא. כשהעברנו את המכונה לשימושו של תינוק אחר, לא היו לנו אפילו צינורות להחלפה, כך שתמיד היה סיכוי גדול מאוד להפצת המחלה. אז או שהתינוק מת כי אין מכונת הנשמה, או שהתינוק מת בגלל הזיהום. האפשרויות שלך היו מוגבלות באופן טרגי.

"זה לא רק עניין של פציעות, ואת זה הרבה אנשים שוכחים. היה לי תינוק, שלמשפחתו היה תינוק אחר שנולד באותה שנה ונפטר מיד. הם לא ידעו בדיוק למה התינוק נפטר, כי קשה מאוד לקבל עזרה בעזה, או להשיג מעבדות שישלחו בדיקות למעבדות מתמחות. הילד הראשון שלהם נפטר כמה ימים אחרי הלידה והם לא הצליחו לגלות מדוע. התינוק השני נולד עם צהבת, ראש גדול, ואמרו למשפחה שנראה שגורלו של התינוק הזה יהיה זהה. והאבא בכה והתחנן ושאל אם אי אפשר פשוט לשמור דגימת דם לפני שהתינוק נפטר, כדי שיוכלו לבדוק את הדם אחרי שהמלחמה תיגמר. הם לא יכלו להיעתר לבקשה, כי לא היו מקררים ולא היו מבחנות. לא היה שום דבר שהם יכלו לעשות, וזה הילד השני שלהם עם אותה הבעיה.

"אחד האבות כתב לי הודעה בשבוע שעבר. לבת שלו יש מחלה מטבולית, גנטית, והיא צריכה תרופות מסוימות כדי לחיות. כבר מת לו ילד אחר. הילדה שלו בת 13, ואם היא לא מקבלת את התרופות, מצבה יתחיל להידרדר. מדובר בתרופות רגילות למדי. בכמה מחלות מטבוליות, את רק צריכה ויטמין פשוט כדי להשלים את מה שהגוף לא יכול לייצר בעצמו. אבל אין דרך להשיג את התוסף, והוא מנסה להשיג אישור לפינוי רפואי כבר המון זמן. הוא רואה את הילדה שלו מתה מול עיניו כי אין מולטי-ויטמין או אוכל טוב זמין. מה את חושבת שאותם אנשים הולכים לעשות אחרי שכל זה יסתיים? הם הולכים להכיר תודה לעולם שעצר את זה? למה אנשים מצפים?

"ראיתי ילדה בת 12 שהגיעה עם ההורים שלה. היה לה שבר בגולגולת מפציעות רסיסים. לא היה להם איבופרופן, לא היו לי מעבדות, לא יכולתי לקבל CT של הראש שלה. והיא בכתה. היא ראתה כפול וסבלה מכאב נוראי. אני לא יכולה לדמיין אפילו כאב כזה, ועדיין לא היה דבר שיכולתי לתת לה.

"היתה אמא שהגיעה עם פציעה מרסיס, עם שני הילדים שלה. היה לה חור בברך מהרסיס. ניסינו רק לנקות את הפצע עם תמיסת מלח. הוא היה עצום. שאלתי את הרופא אם יש לו איזושהי תרופה נגד כאבים לתת לה. הוא הסתכל עליי וחייך. על מה את מדברת? הוא אמר, אין לנו כלום. בגלל כמות המטופלים, הרופאים אומרים פשוט שישאירו את הרסיסים בפנים, או שהם ייצאו לבד או שהם יישארו בגוף שלה. אז היינו שולחים אותם הביתה ככה, אפילו בלי לחטא. אין להם מים נקיים. אין להם שום משחה אנטיביוטית. הם פשוט הולכים הביתה ומקווים שיחלימו לבד".

"הם פשוט הולכים הביתה ומקווים שיחלימו לבד". בית החולים האירופי בח'אן יונס, 2 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ואין לך דרך לעקוב אחריהם כדי להמשיך את הטיפול?

"לא, אין שום מעקב. עבדתי גם בבית החולים חללי אל-אקצא. הייתי שם בערך שלוש שעות וטיפלתי בערך ב-25 מטופלים. היתה שם ילדה בת 8 שהיה לה שיתוק פתאומי, אבל לא יכולנו לבצע בדיקת ניקור מותני. לא היתה לנו מכונת MRI. וזה התקדם כל כך מהר, שחשדנו שמדובר בתסמונת גייאן-בארה, מחלה אוטואימונית של שיתוק מהיר, שאם היא מגיעה לחזה, היא עלולה לגרום להפסקת הנשימה. אבל לא היתה לנו שום דרך לבדוק אותה.

"ואז השיתוק הגיע כמעט עד לגובה הפטמות שלה. בכל מדינה אחרת, אנשים כאלו צריכים להיות על מכונת הנשמה בטיפול נמרץ כדי לנטר את הנשימה שלהם, שעלולה לדעוך במהירות. אבל כשהלכנו לרופא בטיפול נמרץ, המחלקה היתה עמוסה. היו שם מקרים מזעזעים. הם סירבו, כי היא לא היתה במצב קשה מספיק. נאלצנו לחכות. האבא רק החזיק את הבת שלו, והלך מרופא לרופא בבקשה שיעזרו לו, אבל לא יכולנו לעשות למענה דבר. היא צפויה היתה להפסיק לנשום, והעניין עם המחלה הזו הוא שהיא לא משפיעה על המוח שלך. אז את ערה ולא יכולה לנשום. וזו ילדה בת 8".

מימי סייד: "הטראומה תישאר איתי כל חיי"

מראיין: לי מרדכי

מה התנאים בעזה מבחינת נגישות לטיפול רפואי? קראתי את הדו"חות שהתפרסמו, האם הם משקפים את המציאות?

"לחלוטין לא. הם לא משקפים. היית חושב שזו הגזמה, כי התקשורת לרוב מגזימה. כאן זה ההיפך. המצב בשטח הרבה יותר גרוע. מה שחוויתי היה הרס מוחלט של התשתיות האזרחיות שם, מלמטה למעלה. המצב מידרדר, אך לא זוכה לסיקור תקשורתי. זו נעשתה בעיה כרונית, השגרה החדשה".

איך התמודדת עם המתח בין העבודה שלך, לספק סיוע חירום, לבין החוויות הרגשיות שלך?

"זה הציף אותי. באופן אישי – ושמעתי על רופאים ואחיות אחרים שאמרו דברים דומים – קיבלתי כוח מהאנשים בעזה. כי אני הייתי שם רק ארבעה שבועות, וחזרתי לחיי הנוחות שלי. מי אני שאומר שאני בטראומה? זה כלום ביחס למה שהאנשים שם עברו ועוברים. אני כועסת על הכל. אני כל כך כועסת ומרירה ביחס למה שקורה, וכשאתה מדבר עם האנשים שם, יש להם כל כך הרבה אמונה והם לא כועסים. הם מכירי תודה. אני לא יכולה לומר לך כמה אנשים היו עוצרים אותי ומודים לי שהגעתי. מודים לי שעזבתי את המשפחה שלי ואת הביטחון שלי ואת החיים היפים שלי והגעתי לשם והבעתי סולידריות איתם.

"אז כן, אני עדיין בטראומה. היא בטח תישאר איתי במשך כל חיי. אני לא יודעת איך לתאר את זה. הוכשרנו כרופאי חירום להפשיל שרוולים ולהתמודד עם מה שיש בשטח. אף פעם לא היו לי תקופות אמוציונליות כשעבדתי בארה"ב, גם כשעברתי הכשרה בשיקגו, שידועה בכמות נזקי הטראומה שבה, הטראומה החודרת, האלימה. אבל אף פעם לא ראיתי שם את מה שראיתי בעזה.

"היו פעמים בעזה שבהן לא יכולתי שלא להיות אמוציונלית. הייתי חייבת להסתכל הצידה. אף פעם לא חוויתי משהו כזה כרופאת חירום. והעובדים המקומיים שם, הם פשוט ממשיכים ועושים הכל. שאלתי אותם איך אתם מסוגלים לעשות את כל זה בלי לבכות? אני הרגשתי שאני צריכה לבכות כל הזמן כשהייתי שם. והם ענו לי שהם עושים את זה כבר במשך 11 חודשים. הם קהים. אנשים מתפללים רק שיהיה להם מוות שלֵו ושלא יסבלו. יש צעירים בני 20 ומשהו שמדברים ככה, ילדים שמדברים ככה, ילדים בני פחות מ-10 שאומרים שהם רק רוצים למות בשקט. לא רוצים כוויות, לא רוצים להיות נכים. זה מציף".

איך כל החוויה הזו השפיעה על האופן שבו את מבינה את מערכת הבריאות בעולם, ואת האחריות של מומחי רפואה באזור?

"זה משבר הומניטרי שהוא לחלוטין בר מניעה. כשאתה חושב על הסיוע הרפואי שאנחנו מספקים, זה אפילו לא טיפה בים ביחס למה שקורה שם. אז כן, אנחנו מצילים את חייהם של אדם או שניים, אבל באמת המטרה שלנו היא במתן העדות ובשיתוף של מה שראינו עם שאר העולם. האחריות הזו הוטלה עלינו כי אין גורמים ניטרליים אחרים שיכולים להיכנס לרצועה. עיתונאים לא יכולים להיכנס. הם לא יכולים להראות מה קורה. העיתונאים שם סומנו כמטרות ונהרגו. אז האחריות הזו נופלת עלינו, להראות ולתעד ולהעיד.

"פעמים רבות ראינו פגיעות ירי וסוג ספציפי מאוד של רסיס, שהיה בצד שמאל של החזה או הראש, או באחד העורקים". צילום גולגולת של נער בעזה (באדיבות ד"ר מימי סייד)

"ברור שאנחנו עושים לא מעט עם המטופלים שאנחנו רואים, אנחנו מצילים את החיים שלהם. אבל אם ישראל מחליטה להפציץ את המטופל שהרגע הצלתי, ילדה בת ארבע עם כדור בראש, אז העבודה שלי היתה לריק. אנחנו עושים עבודה טובה כרופאים ועובדי רפואה, אנחנו עוזרים לאנשי הרפואה שם שעובדים כבר חודשים רבים כל כך. אבל הפצצה אחת יכולה להרוס את כל מה שעשינו בשנייה. העבודה שתישאר, שאי אפשר לקחת מאיתנו, היא העדות והתיעוד שלנו".

מהמכתב שעליו חתמת היה ניכר שראיתם בעיקר ילדים, עם הרבה פציעות ירי בראש ובחזה.

"כן. הסתכלתי על התמונות שלי אתמול, אלו שצילמתי למטרות הוראה, ואני חושבת שבערך 90% מהן היו של ילדים. לכולם היה כדור בודד לראש, לחזה או לעורקי הירך. אני רק אחת מעובדי הרפואה שהלכו לשם וכולנו ראינו את אותו הדבר".

אני זוכר שראיתי את זה באביב, וחשבתי שאולי הרופאים שאמרו שראו את זה היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אבל המכתב שלכם אומר שזה הרבה יותר נפוץ.

"אה, בשבילי זה היה כמה פעמים ביום. היו לנו אירועים מרובי נפגעים יותר מפעם ביום, והייתי שם במשך ארבעה שבועות".

הרושם שלי היה שהאירועים האלו הם תוצאות של הפצצות.

"לא, לא תמיד. אירוע רב נפגעים זה פשוט יותר ממטופל אחד, או מעט מטופלים שמגיעים יחד. רוב הזמן הנפגעים היו ילדים, וההורים או המשפחה שהיו באזור אמרו שזה רחפן, כטב"ם.

"רוב המטופלים שלי היו מגיל חצי שנה עד שנות ה-20 המוקדמות. רובם היו בחלק התחתון של הטווח הזה. היה יום שבו ממש כל המטופלים נפגעו מכדורים בראש, שלדברי עדים נורו מרחפנים. ולא היה מה לעשות עבור רובם. הם היו בטיפול פליאטיבי, מכיוון שהפציעות שלהם היו חמורות עד כדי כך, שלא נותר לנו אלא לתת להם למות. באותו יום, היו בטח שמונה מטופלים במחלקת הטראומה שלנו.

"היו כמה מחלקות טראומה. בהינתן המשאבים הזמינים שם, חלק מהמטופלים נשלחו למחלקת טראומה בדרגת חירום נמוכה יותר, בעוד כאן בארה"ב הם היו נשלחים למחלקה ברמת חומרה גבוהה מאוד. אני עבדתי במחלקת טיפול נמרץ טראומה בדרגת החירום הגבוהה ביותר, והיה יום שבו שני החדרים שהיו לנו, היו מלאים באנשים עם כדורים בראש. אני זוכרת זוג בני דודים בני 16 שביקרו אחד את השני ממש ליד בית החולים, והיה רחפן מעל האוהל שלהם שירה בשניהם בראש. שניהם הגיעו באותו הזמן. הם מתו קצת אחרי שהגיעו. זה משקף איך דברים פעלו שם. כשאדם אחד היה מגיע עם כדור בראש, היו מגיעים אחריו עוד אחרים. כולם עם כדורים בראש. היו גם פציעות מכוויות או מפיצוצים, אבל אירועים מרובי נפגעים ממש לא היו רק אירועי הפצצות".

לפי מה שאת אומרת, נראה שהרחפנים היו יותר נפוצים מצלפים.

"תראה, אין לי מושג אם היה צלף, כל מה שאני יודעת זה מה שהמשפחה אומרת לי, והמשפחה בכל פעם היתה אומרת שזה רחפן או כטב"ם. הילד היה אומר שזה כטב"ם. אז כאן אני מדברת בשם עצמי. זה מה שראינו: פציעות מהתפוצצות, קטיעות עם טראומה פיזית, אבל פעמים רבות ראינו פגיעות ירי וסוג ספציפי מאוד של רסיס, שהיה בצד שמאל של החזה או הראש, או באחד העורקים. וזה רסיס שנראה ממש כמו קוביה. זה מסוג הפציעות שכמעט ולא משאירות סימן מבחוץ, אבל גורמות לנזק הרסני בתוך הגוף. וזה היה מאוד נפוץ כשהייתי שם. ראינו לא מעט מאלו".

הרושם שלי, לפני שדיברתי איתך, היה שאירועים מרובי נפגעים, וכך גם רוב התמותה והפציעות, הם תוצאה של הפצצות. ידעתי שהיו צלפים, וידעתי שהיו רחפנים שיורים, אבל את אומרת שזה ממש נפוץ.

"כן, אתה יכול לשאול כל מי שמגיע לשם. זה קורה כל הזמן. אתה רואה פציעות ירי מרחפן כל הזמן. אני זוכרת את זה, כי זה קרה ביום ההולדת שלי. זה היה אחד המקרים הגרועים ביותר שראיתי, שילוב של פציעות מפיצוצים ופציעות מרחפנים שהגיעו ממש אחד אחרי השני. באותו יום לא היה חשמל, אז לא היה לנו CT. הם הפציצו ממש מחוץ לשער בית החולים, הפצצה של רכב ממש מחוץ לשער. זו היתה הפצצה באמצע ניתוח חירום שעשיתי, כמו סצנה בסרט גרוע ומזעזע".

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון והאסלאם וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

מדוברות הצבא נמסר בתגובה:

"החל מפרוץ הלחימה פועל צה״ל בתיאום עם מדינות וארגוני הסיוע הבינלאומיים בכדי לאפשר ולהגדיל את הכנסת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה, ובפרט כדי לשפר את המענה הרפואי ברצועה.

"כפי שנחשף על ידי צה"ל, ההיטמעות והשימוש של חמאס בסביבה האזרחית הם בהיקף נרחב וחסר תקדים, כאשר חמאס מנצל אף אתרים רגישים, מחסות, ואזורים הומניטריים לפעולות טרור נגד כוחות צה"ל ומדינת ישראל.

"צה״ל יפעל להשמדת יכולותיו הצבאיות של החמאס, על פי הדין הבין-לאומי, תוך צמצום הפגיעה בבלתי מעורבים ככל שניתן. במקרים אשר עולה כי יש חשד להפרה של ההוראות נבדקים לעומקם.

"במקרים המתאימים, יועברו המקרים לבדיקה של מנגנון התחקור המטכ״לי שהוא גוף עצמאי שאמון על בדיקת אירועים חריגים בלחימה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחמוד (מימין) ואחמד מונא במעצר בית, לאחר הפשיטה על חנות הספרים The Educational Bookshop (צילום: אורן זיו)

מחמוד (מימין) ואחמד מונא במעצר בית, לאחר הפשיטה על חנות הספרים The Educational Bookshop (צילום: אורן זיו)

"מכירת ספרים היא האור, היא לא פשע בשום דרך וצורה"

מחמוד ואחמד מונא, שנעצרו השבוע בחשד כי מכרו "תכנים מסיתים", מספרים על הפשיטה המפתיעה על חנות הספרים והחיפוש, על המעצר ועל התמיכה שקיבלו בישראל ובעולם. "אנחנו דור שלישי למוכרי ספרים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים". ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf