newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מעזה עד לוד, ישראל שומרת על חומות הגטאות הפלסטיניים

השם "שומר החומות" שניתן למבצע בעזה משקף את המאמץ הישראלי להעמיק את משטר האפרטהייד בין הירדן לים. "מאי המדמם" הוא במידה רבה ניסיון פלסטיני לשבור את החומות האלה. כדי שהחומות ייפלו, נדרש מהלך דו-לאומי אזרחי

מאת:

אירועי "מאי המדמם" במזרח ירושלים, עזה וערי ישראל היו מטלטלים ומבלבלים. במרחק כמה שבועות אנסה לעשות בהם קצת סדר גאוגרפי-פוליטי, בסיוע לא צפוי מהקופי-רייטר של צה"ל, שהפעם קלע למטרה בכנותו את המבצע  "שומר החומות".

המאבק לשבור את החומות מחבר בין הנקודות השונות של "מאי המדמם", מירושלים עד לוד ועזה. שוטרים ישראלים בשער שכם (צילום: אורן זיו)

המאבק לשבור את החומות מחבר בין הנקודות השונות של "מאי המדמם", מירושלים עד לוד ועזה. שוטרים ישראלים בשער שכם (צילום: אורן זיו)

לא עוד כותרות  מכובסות כמו "שלום הגליל" או "עמוד ענן", אלא הגדרה מדויקת למדי של מטרת המבצע: שמירת חומות הגטאות הפלסטיניים תחת משטר 'האפרטהייד הזוחל' היהודי-ישראלי ההולך ומעמיק בין הירדן לים. סבב האלימות הנוכחי מהווה אם כך שלב נוסף בכינונו של סדר מרחבי אתנוקרטי זה, המבוסס על שמירת מחצית האוכלוסייה במרחב – הפלסטינים – בגטאות מסוגים שונים.

במקביל ניתן להבין את התמרדות הפלסטינים בגדה, בירושלים, בישראל ובעזה, המכונה לעיתים 'הִבַּת אִיאר' ('התקוממות מאי', בערבית) שלוותה בגלי אלימות חסרי תקדים בערים הדו-לאומיות ('המעורבות') בישראל, כניסיון לשבור את חומות הגיטאות, שנכפו עליהם במשך עשרות שנים. יש לגנות את השימוש הפסול וההרסני באלימות וטרור ואת הפגיעה באזרחים למטרות פוליטיות על-ידי החמאס, ישראל וקבוצות נוספות שנטלו חלק באירועים. עם זאת, כדי שנוכל להתקדם ולתקן, יש להבין את זרמי העומק מאחורי ההתפרצות.

'גטו' הוא ריכוז לא רצוני של אוכלוסייה מוחלשת, בעלות זהות הנתפסת כבזויה, זרה או מסוכנת. הגטו הקלאסי הוא מרחבי, אך בולט גם במישורים הכלכליים, התרבותיים, הפוליטיים והתקשורתיים. גבולות הגטו נכפים מבחוץ, ובכך הוא נבדל ממובלעות רצוניות של קהילות, כגון חרדים,  קיבוצים או שכונות שער.

הקשר בין גטאות לקולוניאליזם

כפי שמראים חוקרים ידועים כגון פיטר מרקוזה ולואי ווקאנט, קיומם של גיטאות לאורך ההיסטוריה מקושר למשטרים קולוניאליים או גזעניים, בשילוב עם כלכלה קפיטליסטית, היוצרים הירארכיה ברורה בין הזהויות. הגטו מאופיין בהפרדה, הזנחה, עוני וסטיגמה.  כך נכפו הגיטאות הראשונים במשטרים אנטישמיים באירופה לפני מאות שנים, וכך הם המשיכו בהיסטוריה הקרובה  בריכוזים של שחורים, ילידים, ולאחרונה גם מוסלמים במגוון מדינות כגון ארצות הברית, ברזיל או הודו.

זהו גם המצב בישראל/פלסטין מאז הנכבה, שבה רוב הפלסטינים הוברחו מיישוביהם והפכו פליטים, יישוביהם נהרסו, ושרידי הקהילות נכלאו במרחבים סגורים, כפי שהראו חוקרים כמו ראיף זרייק, יוסף ג'בארין וגאזי פלאח. ספרו המופתי של אליאס ח'ורי 'ילדי הגטו' מתאר בפרוטרוט תהליך התקבצות פליטים פלסטינים ושרידי קהילות בגטו שנוצר בלוד ב-1948, מקרה המדגים את סדר האפרטהייד המרחבי והפוליטי שנוצר בין הירדן לים עד היום.

במקביל, בתהליך קולוניאלי, התפשט בעקביות המרחב היהודי אל תוך המרחבים הערבים-פלסטיניים. מאז 1948 הקימה המדינה למעלה מתשע מאות יישובים יהודיים, וכך המשיכה לנשל ולכווץ את המרחב הפלסטיני, מה שהפך את 'הסומוד' – מלחמה עיקשת על המקום – לאחד ממאפייני המאבק המרכזיים של הפלסטינים באשר הם. בגלי הקולוניזציה האלה, גם יהודים מזרחים נווטו בשנות החמישים לסוג של גיטאות בשכונת שיכונים דלות ובערי הפיתוח, אך חומות הגטאות האלה נפתחו עם השנים באופן הדרגתי וחלקי עם השתלבות המזרחים מהשוליים אל המיינסטרים. לא כך אצל הפלסטינים.

לאחרונה החלה גם התיישבות בעלת אופי חדש: גרעינים תורניים ומכינות קדם צבאיות, חלקם שלוחות של מפעל ההתנחלויות מהשטחים הכבושים, שחדרו בעזרת סיוע ממשלתי נדיב לעשרות יישובים יהודים וערבים בארץ, במטרה ברורה לייהד את המרחב בצלמם.

הערים הדו לאומיות נמצאות על הכוונת. ישיבת ״שירת משה״ ביפו (צילום: אורן זיו)

הערים הדו לאומיות נמצאות על הכוונת. ישיבת ״שירת משה״ ביפו (צילום: אורן זיו)

חוד החנית של פרויקט זה הוא השכונות הערביות בערים הדו-לאומיות, שם הוא  נתפס בעיני המקומים כמתקפה נוספת על הגטו הערבי, ובבשילוב עם ג'נטריפיקציה כלכלית מקשה עוד על שימור המרחב הערבי בערים אלה. כך ממשיכה לנוע 'חזית' המאבק על חומות הגטו, וכך ממשיך לפעול מנגנון ההתיישבות והייהוד שהוא חלק מד-נ-א של חברת המתיישבים הישראלית-יהודית.

היו  גם מספר תנועות בכיוון ההפוך, כגון הקמת יישובים עבור ריכוז שבטים בדווים,  הרחבה איטית (וקמצנית) של אזורי הבנייה של היישובים הערביים בישראל, או הסכמי אוסלו וההתנתקות ב-2005 שבאמצעותם הורחב מעט שטח השליטה הפלסטיני. אך פשרות מקומיות אלה לא שינו את המגמה הכללית, ואף החריפו לעיתים את תהליך הגטואיזציה.

בנגב המצב אף חמור יותר עקב אי ההכרה בהתיישבות ערבית-בדווית בת דורות וביצוע למעלה מ10,000 (!) הריסות בתים בחמש השנים האחרונות – בעשרות מונים יותר מאשר בכול חלקי הארץ. זהו עוד פן של המתקפה על המרחב הערבי, וניסיון לרכז אותו בגטאות בסיוע אמצעים תכנוניים. כיום מצטופפים הערבים בישראל, המהווים כעשרים אחוז מהאוכלוסייה, על כחמישה אחוז  בלבד משטח המדינה. במקביל, האוכלוסייה הפלסטינית בגדה, המהווה יותר מ-80% מכלל תושבי השטח, מוגבלת על-ידי ההתנחלויות והצבא לכשליש משטח הגדה.

מיפו עד אלאקצא, מאבק דומה

המאבק על שמירת/שבירת חומות הגטו 'מחבר את הנקודות' בין האירועים השונים בחודש מאי המדמם.  מה שהחל ביפו כמחאה נגד התפשטות ההתנחלות היהודית המאורגנת בלב עג'מי, המשיך במחאות אזרחיות כנגד פינוי פלסטינים מבתיהם בשייח' ג'ראח,  נגד חסימת שער שכם, מצעדי יום ירושלים, או הגבלות על התפילות באל-אקצא. אך הקמפיין האזרחי הזה, המתנגד להגבהת חומות הגטו, שינה פאזה באופן הרסני עם מתקפת הטילים של חמאס מעזה הנצורה, שהובילה לתגובה ישראלית אלימה ואכזרית של החרבת חלקים מעזה, והעמקת שקיעתה של הרצועה אל מרחב עלום ומנותק מעבר לחומות.

עליית מדרגה זו באלימות הובילה לעימותים קהילתיים אלימים חסרי תקדים בין צעירים בערים הדו-לאומיות בישראל, ולמעצרם של כאלפיים פלסטינים, כביכול כדי 'להחזיר את ההרתעה', כלומר כדי לשמור על חומות הגטאות.

'חיבור הנקודות' בין הירדן לים מעלה שוב את התמונה הברורה של תהליך האפרטהייד שבו מתמסדת עליונות יהודית בין הירדן לים,  בעוד הפלסטינים מפוצלים לגיטאות ומובלעות המתוחמות בשלל גבולות – פיזיים, משפטיים , כלכליים ותרבותיים – ומובלים על-ידי הנהגות פוליטיות כושלות ברמאללה ובעזה.

המאבק על חומות הגטו אינו חד כיווני. בשנים האחרונות החלה תנועה של פלסטינים אזרחי ישראל אל עבר המעמד הבינוני תוך הגירתם כבודדים לאזורים יהודיים עירוניים. במספר ערים כגון נוף הגליל, כרמיאל, נהריה ובאר שבע,  מדובר כבר באלפים רבים של מהגרים ערבים, ואילו חיפה הפכה בכוח ההגירה החדשה המפוזרת בשכונות העיר למרכז תרבותי ערבי-פלסטיני מוביל.

אולם מהלך משמעותי זה נתקל בהתנגדות מחוגים לאומנים בערים וישובים רבים כגון עפולה, כפר תבור וצפת, ובמערך המוסדי של המועצות האזוריות וְועדות הקבלה, המונעות למעשה את זכות המגורים הבסיסית של ערבים ברוב חלקי הארץ.

מול תהליכים אלה,  בערים הדו-לאומיות מחריף בזמן האחרון הצורך לתחם את גבולות הגטו עקב תהליך ההפרטה והג'נטריפיקציה שהם כביכול, אך רק כביכול, עיוורי צבעים,  כפי שהראו חיים יעקובי וארז צפדיה בעבודתם המרתקת על 'החומות השקופות', וכפי שהראו לאחרונה יעל שמריה ודן מונטרסקו אגב הדיון שלהם בתהליך 'החברוניזציה' של יפו, צירוף התהליכים מוביל לכינונם של גבולות חדשים, המשמרים את ההפרדה והפערים.

במקביל לעליית מעמד הבינוני, התבגר גם דור חדש וגדול של צעירים ערבים-פלסטינים, חסרי אופק תעסוקתי או השכלתי, שנותרו בשוליים, חסרי מוביליות או תקווה. דור זה רואה בעיניים כלות את הפערים בין תנאי החיים הקשים בגיטאות לבין יתר החברה בישראל.

זעמם של צעירים אלה פרץ באירועי מאי המדמם לכבישי הארץ (בסיוע כנראה של כנופיות פשע), להשחתת רכוש ציבורי המזוהה עם המדינה, לעיתים בטעות, ולעימותים חסרי תקדים מול תקיפות פעילי הימין. בספרו החשוב 'זעם עירוני' מנתח החוקר התורכי מוסטפא דיקץ' את הגלים החוזרים של אלימות בשולייה של החברה הגלובלית והמודרנית, המגיעים לרוב ממיעוטים מודרים ומוגזעים. הלקח בספרו ברור –  מצבים של 'אפרטהייד אורבני' גורמים להתפרצויות אלימות – מהודו ועד פריז ושיקאגו.

"זעם עירוני" מאפיין מיעוטים מודרים ומוגזעים בכל העולם, לא רק בישראל. ניידת עולה באש בלוד (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

"זעם עירוני" מאפיין מיעוטים מודרים ומוגזעים בכל העולם, לא רק בישראל. ניידת עולה באש בלוד (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

האלימות עלולה להעמיק את חומות הגטו

אולם, וזאת נקודת מפתח, הזעם האלים שפרץ ברחובות, יחד עם מתקפות החמאס, עלולים דווקא להעמיק את חומות הגיטאות הפלסטיניים. זאת עקב הפערים העצומים בכוח בין המדינה היהודית לקהילות הפלסטיניות בכול האזורים. הפנייה לאלימות, מעבר לבעייתיותה המוסרית, גם מעניקה לגיטימציה לכוחות האפרטהייד המבקשים לשמור על הפריבילגיות היהודיות ועל חומות הגטו בשם הביטחון, וה'החוק והסדר', תוך הפחדת והרתעת קהילות השוליים מכניסה למעגלי ההשפעה והעושר.

כל העוסקים ביחסים אתניים יודעים שלא ניתן לבנות חברה יציבה, דמוקרטית ומשגשגת, כל עוד היא בנויה על מערך גיטאות ואי-שוויון עמוק.  אם כך, פירוק (מושכל של) חומות הגיטו הינו צו השעה, בעיקר דרך עבודה פוליטית ותרבותית, בניית מוסדות שיתופיים, ותכנון המקדם חברה דו-לאומית ורב-תרבותית שוויונית ובו-בזמן מתנגד לאלימות.

מהניסיון בעולם מהלכים אלה הם אלה המצליחים לפורר את חומות הגטו. מנהיגים נערצים כגון מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה או ג'רי אדאמס הבינו שהמסע הארוך נגד האפרטהייד עובר בעבודה אזרחית ובניית קואליציות עם גורמים דמוקרטיים בקבוצות הרוב – חיבורים ששוברים את השסע האתני-גזעי, וכך מפוררים את חומות הגטו.

הלקח לאוהבי הארץ הזאת וכול יושביה הוא שיש להתנגד לססמאות של חזרה ל'נורמליות' הקודמת של משטר הפרדה ואפליה ויש להקים קואליציות חדשות – דו-לאומיות ורב-קהילתיות –  בכול זירה אפשרית: בין הגדה, הרצועה וישראל בגליל; בנגב, בערים היהודיות-ערביות, בקמפוסים האקדמיים, בארגוני העובדים ובבתי הספר התיכוניים. אין הכוונה לאשליה הליברלית של היעלמות ההבדלים, אלא להיפתחות של משטר ההפרדה הישראלי תוך הכרה בזהויות הלאומיות והאתניות החזקות במרחב, ומציאת מרחבי שיתוף פעולה למען הדורות הבאים.

כך למשל מציעה תנועת 'ארץ לכולם' מסגרת של קונפדרציה ישראלית-פלסטינית, המושתת על הכרה לאומית הדדית בשתי מדינות, יחד עם חופש תנועה של כל תושבי הארץ בכול חלקיה ומחוז בירה משותף, כעקרונות הבסיס לפיוס היסטורי. בתוך הקו הירוק, ארגוני חברה אזרחית כגון 'עומדים ביחד', 'יד ביד', 'יוזמת אברהם', 'פורום דו-קיום בנגב', 'הקשת בערד', 'קול אחר בגליל', 'קול אחר בעוטף עזה' ועוד רבים אחרים מציעים חיבורים דומים של 'ביחד ולחוד'.  במידה ותקום ממשלה שתכלול מפלגה ערבית, כפי שמסתמן בימים אלה, יהיה זה שלב נוסף בסדיקת חומות הגטו הפוליטי, אם כי מוגבל לתחומי הקו הירוק.

אם כך, לאור אירועי מאי המדמם, ועל בסיס הידע שהצטבר, צו השעה הוא פירוק מושכל, לא אלים, שוויוני ומוסרי של חומות הגטאות . מהלך כזה של קואליציית השלום והשוויון הוא התשובה האמיתית למבצע 'שומר חומות'. זהו מסע דו-לאומי ארוך, מורכב, אך הכרחי.

פרופ' אורן יפתחאל מלמד גאוגרפיה פוליטית ותכנון עירוני באונ' בן-גוריון בבאר שבע. ספרו האחרון 'עוצמה ואדמה:  מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין' פורסם בהוצאת רסלינג, 2021 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf