newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ממלכת החיות: בין אלימות המשטרה ברהט לתקיפה הישראלית בצפון

"החיות האלה מתפרעות", זה מה שממשלת הימין רוצה שתחשבו על האירועים ברהט, שבמהלכם נהרגו על ידי המשטרה שני אזרחים. אבל מההתרחשויות בנגב וגם מהתקיפה בצפון עולה ריח חריף של תעמולת בחירות

מאת:

כללי העיתונאות גורסים שאת התגובה מוסיפים בסוף הרשימה. אלא שתגובתה של משטרת ישראל כל כך מביכה, שפשוט הייתי חייב לפתוח איתה ולחזור לספורט החביב עלי – לחבוט במשטרה הנאורה.

וזה מה שהיה למשטרה לומר לשיחה מקומית לאחר ההסתערות הברוטלית והקטלנית שלהם על הלוויתו של סמי אלג׳עאר מרהט, שתוצאתה הייתה הריגתו של סמי זיאדנה, תושב רהט שרק ביקש להשתתף בהלווית בן עירו, ופציעתם של רבים אחרים:

מדובר בניידת משטרה שהייתה בנסיעה על הציר בין בית קמה לאשל הנשיא שהוא ציר נסיעה ראשי בנגב ואשר נקלעה בטעות לאזור ההלוויה. מיד כשהבחינה בטעות, ניסתה לצאת מהמקום אך המונים כיתרו אותם ויידו לעברם אבנים וסלעים ולא אפשרו להם לצאת מהמקום עד שחולצו על ידי כוח משטרתי נוסף .

על מנת לחלץ את השוטרים שהיו בסכנת חיים ממשית נאלצו המחלצים להשתמש באמצעים לפיזור המון (כך במקור. ר.י.) מאחר ומשתתפי ההלוויה לא אפשרו להם לצאת מהמתחם.

> מי שלא מכיר את רהט לא יכול להבין למה זרקו אבנים על המשטרה

אורן זיו/אקטיבסטילס

רימוני גז והלם שנורו לעבר בית הקברות ברהט במהלך הלווייתו של סאמי אל ג'אער. במהלך הלוויה נהרג סאמי זיאדנה תושב רהט, ככל הנראה משאיפת גז מדמיע (אורן זיו/אקטיבסטילס)

"טעות" קטלנית

כדי למנוע את החיכוך וההתגרות בעת מסע הלוויה ראש עיריית רהט ביקש מהמשטרה להימנע מלהגיע לאזור ההלוויה. המשטרה נעתרה ואכן לא הופיעה, פרט לניידת סוררת ומסכנה, שנקלעה לאזור "בטעות".

בואו נצא מנקודת הנחה כי גרסת המשטרה הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, נכונה. אולם גם אם נתאמץ לצייר את המשטרה כהכי הוגנת בעולם, קשה שלא להתעלם ממספר שאלות שעולות מהתנהלותה.

בהינתן פקודה גורפת לשוטרי המחוז לא להפריע למסע ההלוויה, כיצד ייתכן ששוטרי סיור מסוימים לא נשמעו להוראה זו? מה עשתה שם אותה ניידת "בטעות"? האם הם כאלה לא מקצועיים ולא היו מודעים למה שמתרחש באותו יום? וגם אם נניח שהשוטרים היו בסכנת חיים, ממתי זה לגיטימי לירות כדורי גומי וגז (מספר תושבים גם דיווחו על אש חיה – לא אתפלא אם זה נכון) על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת בחלקה הגדול, בהם אף קשישים וילדים, שנפלו על הארץ כמתים בין הקברים בעת הירי לעבר בית הקברות? ואם כן, מדוע חייהם של 8,000 משתתפי ההלוויה פחות חשובים מחייהם של השוטרים ש"בטעות" גרמו לכל התסיסה הזו? מדוע לא הוכרז על חקירת השוטרים והשעייתם – הרי ברור שהם לא מקצועיים ושתפקודם מסכן חיים בעליל – במקום שימשיכו בעבודתם ויסכנו חיי אחרים?

במקרה הטוב, לא זאת בלבד שמעשיה של המשטרה מעלים תהיות קשות, אלא ממש זועקים לחוסר שקיפות והתנהלות חשודה, טייחנית ולא פחות ממסכנת חיים באירוע בו נהרג אדם תמים שרק ביקש להביע צער על בן עירו שנעצר, נשפט והוצא להורג על המקום.

במקרה הרע, מדובר במשהו אחר לגמרי.

> בתמונות: יום הפגנות ברחבי הארץ בעקבות הריגת שני תושבי רהט

מפגינים מתפללים ברהט (צילום: אבי בלכרמן)

מפגינים מתפללים ברהט (צילום: אבי בלכרמן)

משטרת ישראל לא נוהגת להתייחס לפלסטינים אזרחי המדינה כבני אדם שווים. כשמדובר בבדווים בנגב, לעתים קרובות מדי הם יתיחסו אליהם כחיות. לא פחות ולא יותר. ההפגנה בחורה לפני שנה ואירועי רהט האחרונים מוכיחים זאת יפה מאוד. אין עוד דרך עדינה לתאר ירי מאסיבי ומסכן חיים אל עבר אלפי משתתפי הלוויה, חלקם הגדול אפילו לא מפגין, הנצורים ומבועתים בבית קברות חשוך.

קורבנות התעמולה

אירועי רהט, בצמוד לאירועים בצפון, מעלים שאלות אחרות לגמרי. זו כבר עובדה מוגמרת שלפני כל מערכת בחירות המפלגה התורנית בשלטון משתמשת בצבא המוסרי בגלקסיה כדי ללמד את הפלסטינים, החיות האלה, מה זו ציונות ושזו מדינת היהודים. שלושת מעשי הטבח האחרונים בעזה, כולם בסמוך למערכות בחירות, מדברים בעד עצמם.

התקיפה בצפון, שבמהלכה נהרגו פעילי חיזבאללה והגנרל האיראני, מדיפה ריח חריף של תעמולה זולה. בהינתן שכל זה לא מספיק: מה עוד יחזיק את הימין בשלטון, חוץ מהעלאת עוד קורבנות מעבר לגבול (עזה, הגדה, לבנון) על מזבח אסטרגיית ההפחדה? התפרעויות של פלסטינים אזרחי ישראל.

שימו לב לטקטיקת ההפחדה: מעבר לגבול מחוסל גנרל איראני רשע. בתוך הגבולות, ממש כאן ליד הבית, גם הערבים מתנהגים כחיות מסוכנות וצריך לטפל בהם משל היו סכנה ביטחונית. הרי האויב לא יושב למדינת ישראל על הגבולות בלבד וזומם לכלותה, אסור לשכוח שיש עוד סכנה ממש כאן, מבית. החיות האלה שוב מתפרעות. מכאן, עם ישראל יסיק לבד במי עליו לבחור שינהיג אותו, בדמוקרטיה היחידה בפלנטה.

לצערי, כלל לא בטוח איזה משני ההסברים על אירועי רהט הוא הנכון. המשטרה איבדה את אמינותה מזמן. בין אם מדובר בטעות או בחוסר מקצועיות ובין אם מדובר באסטרטגיה מחושבת – המפסידים, כרגיל, הם הפלסטינים. חיות האדם האלה. אינני קובע בוודאות שמשטרת ישראל הנאורה ניסתה להתגרות במישהו או שפעלה לפי "הוראות מלמעלה", חס וחלילה, כן? אבל השאלות צריכות להישאל, וכל אדם רשאי להסיק את מה שהוא רואה לנכון.

בסוואנה הרחוקה באפריקה, להקות צבועים יעדיפו לתקוף עדרי חיות עם חוליות חלשות – פרטים פצועים או ולדים חדשים וקטנים. במידה והלהקה תלמד שעדר מסוים מכיל מספר פרטים כאלה ואינו מצליח להגן עליהם היטב, הצבועים החכמים יתקיפו את אותו עדר שוב. ושוב.

בממלכת החיות, לצבועים כלל לא אכפת אם עדר מסוים שכבר הותקף על ידם, איבד חבר וכעת מתאבל. הם יתקיפו שוב. טראגי ומצער, אך זו דרכם של חיות.

> צעירים אתיופים בקרית מלאכי: באנו לקנות סיגריות והותקפנו קשות בידי שוטרים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf