מ"לעולם לא עוד" ל"עוד ועוד"

השואה הפכה ל"עבר המכונן" של המערב. מוזיאן השואה בוושינגטון (צילום: תומס הוק CC BY-NC 2.0)

ב-27 ביוני 2024, בדיוק לפני שנה, נפטר אלון קונפינו, מחשובי ההיסטוריונים של הזיכרון  וחוקרי ההיסטוריה התרבותית, שעסק רבות בשואה וזכרה ובתולדות הנכבה וזכרה.

אלון היה היסטוריון חשוב ומוערך מאוד, והייתי מוסיף שהוא גם היה היסטוריון גאה. הוא אהב מאוד את מקצוע ההיסטוריון ואת מלאכת כתיבת ההיסטוריה. היסטוריונים בדרך כלל מזוהים עם שחזור אמין של העבר. גם אלון סבר שזהו אכן תפקיד ההיסטוריון – לשחזר את המציאות שהיתה בדיוק ובתום לב ככל הניתן מתוך ידיעה שכל שחזור הוא חלקי, מוגבל ונתון לשינויים.

>> כן, זה רצח עם

אבל אלון גם היה איש של מילים. הוא חי בתוך מילים ולמילים שבחר הוא ובחרו אחרים היתה חשיבות רבה בעיניו. הוא הקדיש תשומת לב רבה למונחים שהשתמש בהם. כשכתב על הנכבה, למשל, התלבט בין הביטוי הניטרלי יותר, "הגירה כפויה", לבין הביטוי האלים יותר, "טיהור אתני". תחילה השתמש בראשון, אך במהלך השנים שינה את דעתו ולבסוף החליט על השני ונימק זאת באריכות.

גם בפעילותו הציבורית התעקש אלון מאוד על המילים הנכונות. הוא היה מיוזמי וממנסחי הצהרת ירושלים על אנטישמיות. זהו מסמך שבא כתגובה למסמך הבעייתי המכונה הגדרת האנטישמיות של "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה" – IHRA, שמזהה אנטי ציונות וביקורת על מדינת ישראל כאנטישמית. "הצהרת ירושלים" מפרידה בין הללו באופן קטגורי, הגם שהיא מבחינה שבמקרים מסוימים יכולה להיות חפיפה ביניהם.

במהלך העבודה הארוכה על "הצהרת ירושלים" התעקש אלון שההצהרה תתייחס באופן מפורש למטבעות לשון, שישראל ותומכיה מזהים כ"אנטישמיים" כמו "קולוניאליזם התיישבותי" ו"אפרטהייד" ותשלול את היותם אנטישמיים כשלעצמם. כך קרה. כיום חתומים על "הצהרת ירושלים" כ- 370 חוקרות וחוקרים מתחומים רלוונטיים.

גם לעת הזו עלינו לדייק במילים. ועכשיו, כשהמילה המתאימה למה שישראל מבצעת בשותפות פעילה מצד ארה"ב, ובתמיכה במעשה ובמחדל מצד רבות ממדינות ערב והמערב, היא ג'נוסייד, עלינו להשתמש במילה זו ללא מורא. שורת החוקרים, הגופים והארגונים שהגיעו למסקנה הזו היא ארוכה מאוד וכבר קשה מאוד להתכחש לקיומה. ישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים של רצועת עזה, וייתכן שהוא יורחב בהדרגה גם לגדה המערבית ואולי אף מעבר לכך. השימוש במושג הזה חשוב מאוד משום שהוא מבטא את אופי הפשע שחורג מההרג וההרס שישראל מבצעת ומגיע לכלל השמדה מכוונת של קבוצה שלמה. זהו ניסיון להשמיד קולקטיב.

חיפש את המילים הנכונות. פרופ' אלון קונפינו

השואה כסמל מוסרי

על רקע זה, השאלה שאני רוצה להתמודד איתה כאן היא מה המשמעות של העיסוק המחקרי והציבורי בשואה במציאות שבה ישראל' בתמיכת רוב מדינות המערב – המדינות שהפכו את זיכרון השואה למרכיב כל כך מרכזי בזהותן ולציווי מוסרי עבור כל העולם – מבצעת ג'נוסייד?

אני מקווה שאצליח ללכת בדרכו של אלון: גם למצוא את הטון הנכון, אך גם לדייק במלים ולהגיד את הדברים כהווייתם.

בספרו Foundational Pasts (עברים מכוננים) שיצא לאור בשנת 2011, טען אלון שהשואה משמשת כ"עבר מכונן" עבור המערב ואולי אף מעבר לו. במונח "עבר מכונן'" הסביר אלון שהוא מתכוון לאירוע מהעבר, שמשמש אמת מידה לשיפוט של ההיסטוריה, של ערכי המוסר, ושל ההתנהגות האנושית באופן כללי. ואכן מאז שנות ה-80, ובוודאי מאז שנות ה-90, משמשת השואה עבור המערב כסמל מוסרי והיסטורי רב עוצמה למה שהמערב טען שהוא מייצג: דמוקרטיה ליברלית וזכויות אדם. בתוך ההקשר הזה צמחו גם מה שאנו מכנים היום "לימודי השואה" (Holocaust Studies) – דהיינו תחום אקדמי שעוסק בשואה וזכרה ממגוון נקודות מבט ודיסציפלינות.

נהוג לציין את תחילת תהליך הפופולריזציה (או האמריקניזציה) של השואה במערב בשידורה של הסדרה "שואה" ב-1978. זו היתה מיני סדרה בת ארבעה פרקים – בעלת אופי קיטשי למדי – שעסקה במשפחה יהודית מגרמניה שעברה את השואה. הסדרה ריתקה מיליונים רבים של צופים ברחבי העולם המערבי והפכה בתוך כמה חודשים את השואה לנושא שעל סדר היום הציבורי והתרבותי.

אין ספק שיש בכך אמת, אולם התהליכים האלה התחילו עוד בראשית שנות ה-70. בשנים ההן נקלעה ישראל למצוקה דיפלומטית הולכת וגוברת אחרי מלחמות 1967 ובעיקר אחרי מלחמת 1973. כתוצאה מכך היא הפכה את השואה למרכיב יותר ויותר דומיננטי בדיפלומטיה הרכה והמוצלחת שלה.

מכל מקום, נכון הוא שהשנים המשמעותיות ביותר לגיבושו, לעיצובו ובעיקר למיסודו של זיכרון השואה, ובתוכו גם לתחום של "לימודי השואה", היו שני העשורים שבין 1985 ל-2005. בשנים אלה התבססו רוב המוסדות ונוצרו היצירות המשמעותיות של התחום. ביניהם אפשר למנות את הסרט "שואה" של קלוד לנצמן משנת 1985; את השקתו של כתב העת Holocaust and Genocide Studies ב-1986; את פתיחת מוזיאון השואה בוושינגטון ב-1993, ובאותה שנה גם את יציאתו לאקרנים של הסרט "רשימת שינדלר"; את הקמת מרכז שטרסלר לחקר השואה ורצח עם באוניברסיטת קלרק ב-1998 בהובלתה של פרופ' דבורה דוורק שהכשיר עשרות רבות של חוקרים בתחום; ובאותה שנה, את השקת International Task Force for Cooperation on Holocaust Education, Remembrance and Research (ITF), גוף שקוּבָּע בהצהרת סטוקהולם בשנת 2000 ולאחר מכן הפך ל-IHRA; ואת האנדרטה לזכר נספי השואה שנחנכה בברלין ב-2005, באותה שנה שבה נפתח גם מוזיאון יד ושם החדש. בסוף אותה שנה קבע האו"ם את 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

המערב חיפש סיפור מארגן חדש. חיילים ביד ושם מאי 2024 (צילום: ינתן זינדל / פלאש90)

סוף המלחמה הקרה

גורמים רבים תרמו להתגבשותם ולהשתרשותם של שיח השואה ושל לימודי השואה בשנים הללו. סוף המלחמה הקרה והתחזקותו של האיחוד האירופאי היו חלק מהם. המערב, משני צידי האוקיינוס, חיפש סיפור מארגן חדש, שיחליף את סיפור המלחמה הקרה כמאבק בין העולם החופשי והדיקטטורה שמעבר למסך הברזל. רעיון זכויות האדם והדמוקרטיה הליברלית תפס את מקומו, והשואה, כסיפור קולקטיבי, הפכה לעוגן של נרטיב חדש של עליונות מערבית מוסרית.

בשנים אלה – בעיקר בשנות ה-90 – התגבש גם סדר יום אינטלקטואלי שכונה "פוסט סטרוקטורליסטי" או "פוסט מודרני", ובמרכזו, כהכללה רחבה, עמד האתגר של "האחר". ה"אחר" הוא אותו יסוד בכל מערכת מבנית או בשיטה פוליטית שאינו מתאים לכללים – דהיינו הוא היוצא מן הכלל. הוא כל הזמן משבש ומאתגר אותן, ולפיכך הוא גם תמיד אובייקט של אלימות. השואה והיהודים שימשו כסמלים מרכזיים, אם לא המרכזיים ביותר, בשיח זה. היהודי נתפס כ"אחר" האולטימטיבי של אירופה, מי שהציב אתגר גדול לסדר הפוליטי והתרבותי המודרני מאז המהפכה הצרפתית והאמנציפציה של היהודים ועם צמיחת הלאומיות המודרנית. השואה נתפסה כניסיון אלים "לפתור" באופן סופי את בעיית ה"אחר". ככזו, הפכה השואה עצמה ל"אחר" הטראומטי של ההיסטוריה.

בתוך השיח האינטלקטואלי הזה, עבר ה"יהודי" פעמים רבות הפשטה ורומנטיזציה והפך לסמל שהתרחק מאוד מהיהודים האמיתיים וההיסטוריים של אירופה בראשית המאה ה-20, ובוודאי מהיהודים שהקימו לאחר השואה בארץ ישראל את מדינתם במחיר אסונם של הפלסטינים, והמשיכו לקיימה תוך כדי כיבושם ודיכויים. בשנים אלו, אם כן, ה"יהודים" לא רק רכשו את מעמד הקורבן האולטימטיבי של השואה, אלא גם את מעמד "האחר" האולטימטיבי, שמחייב את אירופה לחשוב מחדש את עצמה באופן מכיל ופלורליסטי.

זיכרון השואה במערב הוטען מראשיתו, ובוודאי במהלך שנות התשעים, בשני סנטימנטים שונים: הראשון הוא סנטימנט שהייתי מכנה "דמוקרטי" או "מוכוון זכויות אדם". השני הוא אמפתיה כלפי היהודים כקורבנות העיקריים של הנאציזם, ותפיסתם כ"אחר" האולטימטיבי של אירופה. שני סנטימנטים אלה הטעינו את זיכרון השואה, וגם את התחום האקדמי של "לימודי השואה", בליבידו המוסרי שלו, העניקו לו משמעות וחשיבות ומשכו אליו חוקרים מצוינים.

בין שני הסנטימנטים הללו שרר מהרגע הראשון מתח מסוים. שהרי הראשון הצטייר כאוניברסלי, והשני, למרות כל ההפשטות, נותר פרטיקולרי מאוד – מרוכז ביהודים. מהרגע הראשון נדרש התחום של "לימודי השואה" לפשר בין שני סנטימנטים אלה.

הצהרותיו הפרוגרמטיות של כתב העת Holocaust and Genocide Studies בגיליונו הראשון שיצא לאור ב-1986 מדגימות היטב כמה היבטים של המתח הזה. להצהרות אלו יש חשיבות, שכן השקת כתב עת הוא שלב הכרחי בביסוסו של כל תחום מחקר אקדמי.

Holocaust and Genocide Studies היה יוזמה של כמה חוקרים שעסקו בתחום עוד משנות השבעים ובראשם פרופ' יהודה באואר, שגם היה העורך הראשי הראשון שלו. מה שחשוב לענייננו הוא ההיררכיה שיוצר באואר בהקדמה לגיליון הראשון בין חקר השואה היהודית כעניין מרכזי, לחקר הג'נוסייד באופן כללי כעניין משני.

להיות רגיש לסבל היהודי פירושו להיות רגיש לכל סבל. אלי ויזל באירוע במוזיאון ישראל בירושלים, 2011 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

באואר טען שהשואה היא צורה חמורה וייחודית ביחס לשאר מקרי הג'נוסייד. ואכן, מבין תשעת המאמרים בגיליון הראשון, שמונה עוסקים בשואה ואחד עוסק בגירוש והשמדת אומת הצ'וקטאו על ידי ארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19. אם השואה היא אכן כל כך ייחודית ואין מה להשוות אליה שום ג'נוסייד אחר, מובלעת בכך ההנחה שמעמד "הקורבנות האולטימטיביים" דבק ביהודים ונפתחה בכך הדרך לעמדה שמאפיינת מאז חלקים ניכרים מהמערב, ולפיה היהודים, כולל היהודים במדינת ישראל, אינם מסוגלים לבצע פשעים בסדר גודל כזה משום שהם בצד של ה"קורבנות" ולא של ה"מבצעים".

בגיליון הראשון התפרסם ראיון ארוך עם הסופר וניצול השואה אלי ויזל. ויזל מתמקד בראיון בממד ה"אוניברסלי" של השואה ומבכה את העובדה שלקחי השואה לא נלמדו בקמבודיה, באתיופיה ובמקומות רחוקים אחרים שבהם מתרחשת אלימות המונית מול עיני העולם השותק. בני האדם רגישים לסבל של קבוצה מסוימות, אומר ויזל, אך לא לזה של קבוצות אחרות, אף שאמצעי התקשורת מאפשרים לכולנו לצפות באופן ישיר בזוועות שמתרחשות במקומות רחוקים.

כראיה לדברים אלה אומר ויזל כי "כשישראל סובלת, נותרים אנשים חסרי רגישות לסבלה". אולם "להיות רגיש לסבל היהודי משמעו להיות רגיש לכל סבל: מרכז אמריקה, מרכז אסיה, אפריקה או מתנגדי משטר ברוסיה". לסבל היהודי במדינת ישראל, אם כן, יש ערך אוניברסלי, לפי ויזל. מעמדה של ישראל, אומר ויזל, אינו רק מוסרי אלא תיאולוגי, שכן לפי דעתו, התגובה היחידה הראויה של האל לשואה היתה צריכה להיות בואו של המשיח. אך מרגע שהמשיח לא בא, מדינת ישראל היא מעין תחליף, מה שמטיל עליה עול כבד מאוד.

מעניין להשוות את דבריו של ויזל לדבריו הפשוטים והנוקבים של פרימו לוי ב-1982 ביחס למלחמת לבנון: "האדם", טען לוי, "אינו אלים מדי אלא ממושמע מדי. הוא מציית וממלא את הפקודות כפי שעשו הנאצים… כפי שעשו זאת קצת פחות… האמריקנים בוויאטנם וכפי שעושים זאת היום [1982] הישראלים בלבנון". כך בפשטות, בלי להסתבך עם הסברים תיאולוגיים ושאלות של היררכיה וייחודיות.

התנגשות עם השיח הפוסט קולוניאלי

סוג כזה של ביקורת הלך ונעלם עם התבססות זיכרון השואה כזיכרון מערבי הגמוני ועם התבססותם של "לימודי השואה" כתחום אקדמי סמוך ותומך. במסגרת שיח השואה החדש ו"הגלובלי" (שהוא למעשה מערבי), סנטימנט זכויות האדם הופנה רק לעיתים רחוקות מאוד כנגד ישראל, שנתפסה לא כמדינה ריבונית העשויה לחולל פשעים, אלא כמדינת היהודים שורדי השואה, הקורבנות האולטימטיביים של ההיסטוריה (האירופית), וה"אחרים" של אירופה, הראויים לאמפתיה והבנה. יש להוסיף ששנות ה-90 – אז התגבשו כאמור המוסדות והנחות היסוד של אותו זיכרון – היו "שנות אוסלו" וישראל נתפסה כמדינה שוחרת שלום. על 1948 ועל הנכבה עוד כמעט אף אחד בעולם המערבי לא דיבר. הסתירה, אם כן, היתה נסבלת באותם שנים. הקרע הגיע בתחילת שנות ה-2000.

ארצות הברית התחילה להיתפס כמי שהכחידה את האוכלוסייה הילידית. מוזיאון האמריקאים הילידים באריזונה (CC BY-SA 2.0)

לצד שיח השואה הדומיננטי במדינות המערב, החל לחדור לתוך האקדמיה והתרבות המערבית בדיוק באותן שנים שיח נוסף – השיח הפוסט קולוניאלי שצמח ב"דרום הגלובלי" והיגר לתוך האוניברסיטאות האמריקאיות. שיח זה חולל מהפכה באופן שבו חלקים במערב החלו לתפוס את עצמם, את תרבותם ואת ההיסטוריה שלהם. מתפישת ה"מערב" ככזה הצועד לקראת נאורות, קדמה וצדק – למרות מהמורות כאלה ואחרות, שהשואה בתוכם – ל"מערב" שמגלה יותר ויותר את פשעיו הנוראיים שלו עצמו, כולל מעשי ג'נוסייד ואלימות המונית זוועתית שבוצעו במסגרת הקולוניאליזם המערבי, גם בידי מדינות דמוקרטיות או ליברליות.

בתוך השיח הזה, ארה"ב לא נתפסה, למשל, כמגינת העולם החופשי וכבעלת החוקה הדמוקרטית ביותר, אלא כזו שבראש ובראשונה השמידה קבוצות ילידיות רבות ומבוססת על תפיסות גזע עמוקות שהעבדות היתה ביטוי להן, ושלא נעלמו גם אחרי ביטולה הרשמי ואף אחרי מהפכת זכויות האזרח של שנות ה-60.

בין שיח השואה לבין השיח הפוסט קולוניאלי ואנטי קולוניאלי, שהתפתח וחדר בעוצמה לחלקים גדולים מהאקדמיה בארה"ב ובעולם בדיוק באותן שנים, ובין שיח זיכרון השואה נוצר מתח בלתי פתור, בעיקר על משאבים חומריים וסימבוליים. אולם הוא התנגש באופן חזיתי בנושא פלסטין/ישראל. כי בעוד שלישראל כמדינת היהודים ניצולי השואה נשמר, כפי שראינו, מקום כמעט תיאולוגי בשיח השואה, הרי שהשיח האנטי קולוניאלי הצביע על המרכיבים הקולוניאליים של הציונות ומדינת ישראל, בעיקר באמצעות מושג הקולוניאליזם ההתיישבותי. הוא הצביע על כך שיהודים אירופאים בתמיכת המעצמות – תחילה בריטניה, ולאחר מכן צרפת ולבסוף ארה"ב – גזלו ונישלו את האוכלוסייה הפלסטינית הילידית של המקום, מ-1948 דרך 1967 ועד ימינו אלה. בתוך השיח הזה, ישראל לא נתפסה כפתרון המוסרי לבעיית האנטישמיות ולשואה, אלא כסימפטום חריף במיוחד לגזענות האירופאית הרצחנית והמנשלת.

חשוב לציין שהטענה שהציונות היא תופעה אימפריאלית וקולוניאלית התגבשה בקרב אינטלקטואלים פלסטינים כבר בראשית המאה ה-20, בוודאי לאחר הצהרת בלפור, והיא ליוותה את התנועה הלאומית הפלסטינית מאז עד היום. היא גם היתה נחלתם של הוגים מרקסיסטים במהלך המלחמה הקרה. אך בראשית שנות ה-2000, בעקבות האינתיפאדה השנייה, היא נדדה ללב האקדמיה האמריקנית ולאחר מכן המערבית, והתחילה להשתרש גם בפורומים בינלאומיים.

נקודת ציון קריטית בהקשר הזה היתה ועידת האו"ם נגד הגזענות שהתקיימה בספטמבר 2001 בדרבן שבדרום אפריקה. בוועידה זו, שהתכנסה כשנה לתוך האינתיפאדה השנייה, הצליחה אומנם ישראל למנוע, בעזרת ארה"ב וכמה מדינות מערביות, החלטות רשמיות חריפות נגדה. אולם בפורום בינלאומי מקביל וחשוב של ארגוני זכויות אדם שהתקיים במסגרת הוועידה, ישראל זכתה לביקורת חריפה וחסרת תקדים.

בפורום הזה שלט השיח האנטי קולוניאלי והפוסט קולוניאלי של "הדרום הגלובלי", מבלי שיוגבל בידי מדינות חזקות. בהצהרת הסיכום גונתה ישראל כמדינת אפרטהייד פושעת והוצבה בין המדינות הכובשות ומפרות זכויות אדם. היא הואשמה בטיהור אתני, מעשי רצח עם, ביצוע פשעים גזעניים נגד האנושות, הפרת אמנות ז'נבה והחלטות האו"ם. היא נתבעה לאפשר את חזרתם של הפליטים הפלסטינים מ-1948, להחזיר את רכושם ולפצות אותם. סירובה של ישראל לעשות זאת פוגע ביציבות האזור והעולם כולו, נאמר בהצהרה, שקראה לחרם מקיף ומוחלט על ישראל, בדומה לחרם שהוטל על דרום אפריקה.

נתפסה כהוכחה לקשר בין הציונות לקולוניאליזם. הצהרת בלפור

תגובתה של ישראל לתהליכים אלה היתה להעצים עוד יותר את שיח השואה הבינלאומי הקשור לזכויות אדם. החלטת האו"ם להכריז על 27 בינואר כיום השואה הבינלאומי היא דוגמה לכך.

ההחלטה היתה יוזמה של משרד החוץ הישראלי, כפי שציין לימים במפורש רון אדם, ששירת במשלחת ישראל באו"ם והיה למעשה יוזם ההחלטה, במטרה ברורה לספק אלטרנטיבה לנרטיב הפלסטיני שהיה דומיננטי במוסדות האו"ם.

להחלטה עצמה אופי אוניברסלי מאוד. השואה היא "רצח שליש מהעם היהודי ושל מיעוטים רבים אחרים". היא מזכירה יהודים רק פעם אחת ואינה מתייחסת כלל למדינת ישראל. לעומת זאת, המילה "זכויות" (זכויות אדם) מופיעה בה עשר פעמים ויש בה התייחסות נרחבת לסעיפים שונים בהצהרת זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 ובאמנת האו"ם בדבר מניעה וענישה של פשע רצח עם, שאומצה גם היא באותה שנה.

על פניה, ההכרזה אינה משרתת את הנרטיב המקשר את השואה למדינת ישראל. כמעט ההפך: היא משרתת את רעיון זכויות וחירויות האדם האוניברסליות, שבגינן ישראל ספגה וסופגת היום ביקורת חריפה. אולם המשלחת הישראלית התפשרה במודע על ניסוחים אלה כדי לזכות בתמיכה גורפת מחברי עצרת האו"ם. הם ידעו היטב שבסופו של דבר, הפרטים הקטנים פחות חשובים. מה שייקבע בתודעה העולמית הוא שיום הזיכרון הבינלאומי לשואה קשור באופן אוטומטי לטרגדיה של היהודים. אין ספק שהם צדקו.

מהלך נוסף היה יוזמה של ישראל ותומכיה לתייג ביקורת חריפה על ישראל או התנגדות לציונות כאנטישמיות, תהליך שהגיע לשיאו ב-2016 עם פרסום הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזכרון השואה (IHRA) ואימוצה על ידי רבות ממדינות המערב ואף מעבר להן. הגדרה זו למעשה הופכת את השיח האנטי קולוניאלי – שנמצא בלב תנועת השחרור הפלסטינית ושרואה בציונות גזענות – לביטוי של אנטישמיות. כך, לדוגמא הכחשת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, וכן הטענה שישראל היא ישות גזענית, מתויגות כאנטישמיות. כל זאת כאשר מדיניות ישראל הרשמית היא לשלול את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.

על פי הגדרה זו, "מתיחת השוואות בין המדיניות הישראלית העכשווית ובין המדיניות הנאצית" נחשבת לאנטישמיות, בעוד בשיח הישראלי השוואת הפלסטינים כולם או מנהיגיהם לנאצים היא דומיננטית מאוד מאז הקמת המדינה. וזאת אף שויזל עצמו כתב שהשוואת השואה לקטסטרופות אחרות בעולם היא היסוד להפיכתה למודל מוסרי אוניברסלי.

כך הפכו זיכרון השואה ולימודי השואה, כפי שמארגנים אותם מדינות ומוסדות חזקים, לכאלו שמגינים על ישראל והציונות מפני ביקורת, מאפשרים את הכיבוש ומונעים כל דיון משמעותי על הציונות ועל הנכבה.

זיכרון השואה ולימודי השואה הפכו לכאלו שמגינים על ישראל והציונות מפני ביקורת. מצעד החיים באושוויץ, אפריל 2025 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

הצדקה לג'נוסייד

ואז הגיע טבח 7 באוקטובר והג'נוסיייד שבא בעקבותיו, והקרע שבין המרכיב שנתפס כאוניברסלי לזה הפרטיקולרי-יהודי הפך לתהום של ממש: הסנטימנט ה"פרו-יהודי", שהתגלגל לתמיכה בלתי מסויגת בישראל, נקרע לגמרי מהסנטימנט האוניברסלי של זכויות אדם. זיכרון השואה, ובאופן עקיף (ולעיתים אף ישיר) גם לימודי השואה, לא רק שלא ביססו ביקורת על ישראל, הם הפכו להצדקה לג'נוסייד שישראל מבצעת.

7 באוקטובר נתפס כשואה שנייה, וישראל – אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם – נתפסה שוב כקורבן האולטימטיבי, יהודים שעומדים חסרי אונים מול הנאצים החדשים. ומכיוון שהמלחמה היא בנאצים ונועדה למנוע שואה שנייה, הציווי הנאיבי והמעט צבוע, "לעולם לא עוד" (שואה), הופך לציווי אכזרי של "עוד ועוד!", דווקא בגלל השואה. הציווי "לא תרצח" הופך ל"תרצח!", דווקא בגלל השואה. רצח עם, טיהור אתני, דה-הומניזציה וגזענות מוצדקים ומנורמלים כלקח עיקרי של השואה; וה"המאבק באנטישמיות" – כלקח מרכזי שנלמד מהשואה – משמש כתירוץ לריסוק ביקורת אפקטיבית על רצח העם וכאמצעי עבור ממשלות לדכא מוסדות דמוקרטיים בסיסיים – בראש ובראשונה אוניברסיטאות – תוך כדי גלישה איטית או מהירה לעבר משטר סמכותני ואולי אף גרוע מכך. נדמה היום כי הפרשנות הפוליטית המרכזית בישראל ובחלקים בעולם המערבי של "לעולם לא עוד", דומה יותר מכול ל"לעולם לא עוד" של הרב מאיר כהנא, כותרת ספרו שיצא ב-1971.

הבה נחזור לדבריו של ויזל מ-1986. "יש אנשים הרגישים יותר לקטגוריה מסוימת של קורבנות ולא לאחרים. זה מוטעה… תארו לעצמכם, אנחנו יכולים לראות שידורים חיים מאתיופיה. אנחנו יכולים לראות שידורים חיים מקמבודיה. בשעה שהתנהלה מלחמת וייטנאם, המלחמה הגיעה לסלונים שלנו. ילד אומר: 'כשאני סובל, האם אינני בוכה, אינני שותת דם?'. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר הוא 'מדוע אינכם רגישים לסבלי'. אנשים אינם רגישים לסבל שלנו".

האם יש דרישה מוסרית יותר רלוונטית מזו שדיבר עליה ויזל לנעשה היום בעזה? אך האם יעז מישהו המזוהה עם לימודי השואה או עם זיכרון השואה המיינסטרימי במוסדות זיכרון שואה כמו "יד ושם", מוזיאון השואה בוושינגטון, אתר ההנצחה של אושוויץ ומוסדות ההנצחה בגרמניה, להגיד דברים אלה ברבים? והרי גם ויזל עצמו החריג מראש את המקרה הפלסטיני. "הדימיון המוסרי של אלי ויזל מעולם לא הגיע לפלסטין וההומניטריות שלו לא ידעה גבולות – עד שנתקלה בלאומיות שלו", כתב החוקר חוסיין היביש.

דוגמא מצוינת לפער הענק הזה היא הופעתו של מזכיר המדינה בממשל ביידן אנתוני בלינקן בפברואר 2022, דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון, שם הכריז שארה"ב מכירה במתקפה של מיאנמר על הרוהינגה במחוז ראקין כרצח עם. בלינקן הדגיש שהכריז את הדברים דווקא במוזיאון השואה, משום שזיכרון השואה מטיל על כולנו אחריות מוסרית אקטואלית. הוא גם הזכיר את הזיקה האישית שלו לשואה, שכן אביו החורג היה ניצול בעצמו.

הרצח שנעשה בבני הרוהינגה נופל בהרבה ממה שקורה בעזה. פליטים מבני הרוהינגה, 2012 (צילום: משרד החוץ הבריטי, ויקימדיה)

הראיות לג'נוסייד במיאנמר, כמו גם מידת ההרס והרצח שם, מחווירות לעומת המתרחש בעזה. אולם האם יעלה מישהו על דעתו שבלינקן או כל אחד אחר יגיע למוזיאון השואה בוושינגטון בכדי להצהיר, מתוך מחויבות לזיכרון השואה, שישראל מבצעת רצח עם בעזה? ההפך הוא הנכון: מוזיאון השואה בוושינגטון הנפיק כמה הצהרות תמיכה בישראל בנוגע ל-7 באוקטובר, אך שומר על שתיקה לגבי הג'נוסייד בעזה.

לימודי השואה וזיכרון השואה המיינסטרימיים הפכו, אם כן, לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפתרון שלה. הם הפכו למה שמכונה במחקר "גורמים מאפשרים (ואולי אף מעודדים)" של ג'נוסייד ולא לגורמים מונעים, המסייעים לפתח רגישות מוסרית ומודעות פוליטית שתסייע להיאבק נגד ג'נוסייד ואלימות המונית.

"כמו האוויר שנושמים"

לסיום נחזור לאלון קונפינו, שתפישתו ההיסטורית היתה שונה לגמרי. מי שיקרא את ספרו "חוף טנטורה", שעוסק בגורלו של הכפר הפלסטיני טנטורה שהתרחש בו טבח ותושביו גורשו

במאי 1948 ובאופן כללי בנכבה הפלסטינית, לצד ספרו על השואה, "עולם ללא יהודים", יגלה שאלו ספרים שבבסיסם אותן הנחות יסוד היסטוריוגרפיות, למרות ההבדלים הגדולים שבין שני האירועים, כתמונת ראי האחד של השני.

אלון היה קנאי ל"קונטינגנטיות" של ההיסטוריה, דהיינו לכך שיש לה ממד אקראי ובלתי צפוי. גם אם ההתרחשויות אינן לגמרי מקריות, שכן יש להן סיבות וכיוון מסוים, הן אינן בלתי נמנעות. הוא האמין בכך בכל ליבו, ובכתיבתו על שני הנושאים הקדיש לכך לא מעט מחשבה. הוא התעקש שהן ה"פתרון הסופי", הן הנכבה, לא היו מחויבי מציאות, אף שלא היו גם כמובן מקריים. בכך התווכח אלון עם שתי גישות קיצון. במקרה של הפתרון הסופי, התרחק אלון מהדטרמניזם של הגישה שראתה בו כצומח באופן כמעט בלתי נמנע מהאידיאולוגיה האנטישמית הנאצית, כמו גם מהדטרמיניזם של הגישה לפיה הפתרון הסופי היה תוצאה בלתי נמנעת של המכונה הביורוקרטית הנאצית.

בה בעת אלון גם דחה הסברים שראו את הפתרון הסופי כתוצאה כמעט מקרית של הצטברות של נסיבות מקומיות בשלבי השיא של המלחמה. במקום זאת הציע אלון פתרון שקשור להיסטוריה תרבותית: הוא טען שהדמיון הפוליטי שהתגבש תחת המשטר הנאצי מראשיתו היה של "עולם ללא יהודים". הדמיון הפוליטי הזה היה כל כך מובן מאליו לכולם, כולל אלו שחלקו עליו, "כמו האוויר שנושמים". כיצד זה בדיוק יקרה? כיצד ייווצר אותו עולם ללא יהודים? בהגירה? בהגירה כפויה? בגירוש? או ברצח חלקי או מלא? את זה הדמיון הפוליטי של "עולם ללא יהודים" לא קבע מראש. הדמיון הזה נתן כיוון ברור למהלכים הפוליטיים, אך לא חייב אותם.

הכין את הקרקע ל"עולם ללא יהודים". בית כנסת שהוצת בברלין בליל הבדולח (ויקימדיה)

בדיוק באותו אופן הסביר אלון גם את הנכבה. גם כאן הוא שלל את עמדתו של אילן פפה, למשל, שראה בטיהור האתני תוצאה בלתי נמנעת של פקודה ותכנון שבאו מלמעלה – למשל בצורת תוכנית ד' הידועה ממרץ 1948. באותה מידה שלל גם את עמדתם של היסטוריונים כמו אניטה שפירא, שטענו שהנכבה התרחשה במקרה כתוצאה ממהלכי המלחמה, לא באשמת הצד היהודי אלא בעיקר באשמת הצד הערבי.

גם לגבי הנכבה טען אלון שהיא לא התרחשה לגמרי במקרה וגם לא כתוצאה של תכנון קפדני והוראה מלמעלה. גם כאן הוא פנה לדמיון הפוליטי של התקופה, שהתגבש מאז שנות ה-30 של "ישראל ללא ערבים או עם הרבה פחות ערבים" כפי שהוא ניסח זאת. הציונות זנחה לגמרי בשלב זה דגמים פדרטיביים או דו-לאומיים למולדת ליהודים בארץ ישראל והעדיפה מדינת לאום אקסקלוסיבית. ומכיוון ש-45% מהתושבים בשטח שהאו"ם הועיד למדינת ישראל בהחלטת החלוקה ב-1947 היו ערבים, היה ברור שהם או חלקם יצטרכו להיעלם. דמיון פוליטי זה הפך, בדיוק כמו במקרה של גרמניה הנאצית, לשקוף ומובן מאליו לציונים. "כמו האוויר שנושמים", כותב אלון גם כאן.

בשני המקרים מדגיש אלון בעיקר תבנית תרבותית רחבה, שמזינה את הדמיון הפוליטי, אך אינה מחייבת את התוצאה הקטסטרופלית. במקרה של הפתרון הסופי הוא הדגיש את האנטישמיות הנאצית החריפה בעלת השורשים הדתיים והחילוניים העמוקים. ובמקרה של הנכבה הוא ראה בציונות, גם אם באופן חלקי, צורה של קולוניאליזם התיישבותי, שכפי שטען פטריק וולף, שאותו הוא מצטט, הוא מבנה ולא אירוע, דהיינו סיטואציה שבה מתיישבים באים להחליף אוכלוסייה ילידית קיימת. ואף על פי כן, בשני המקרים התעקש אלון במפורש שחוקיות זו אינה מחייבת את התוצאה הקטסטרופלית משום שמשהו בהיסטוריה תמיד נשאר אקראי, בלתי צפוי ופתוח לאפשרויות שונות. הוא נהג לתת את הדוגמה של נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989, שאיש לא צפה אותה מראש.

יחד עם זאת, אוסיף שאמונתו הכמעט קנאית של אלון ב"פתיחות" של ההיסטוריה הלכה ונחלשה בשנים האחרונות, כשראה כיצד המבנה של קולוניאליזם התיישבותי אכן מדרדר באופן בלתי נמנע ומתוך דינמיקה פנימית כמעט בלתי נשלטת את ישראל למשטר לא דמוקרטי ולמרחץ דמים בעזה ובגדה המערבית.

סיפר את הנכבה מפי העדים שלה. פליטים עוזבים את טנטורה ב-1948 (צילום: בנו רוטנברג)

חשיבות הדימיון הפוליטי

מכל מקום, מכיוון שאת ההסבר לאלימות פוליטית קיצונית כמו השואה והנכבה רואה אלון בתרבות, הוא הקדיש מקום נרחב בשני המקרים למה שרפאל למקין, המשפטן היהודי פולני שטבע את מושג הג'נוסייד, כינה "ג'נוסיייד תרבותי", אך מבלי להשתמש במושג הזה ובלי להתייחס ללמקין. אלון טען בתוקף ש"עולם ללא יהודים" משמעו גם עולם ללא יהדות, ומשום כך התמקד בתיאור ליל הבדולח גם באלימות כלפי ספרי הקודש היהודים. גם בהקשר של הנכבה התעקש אלון, שהאלימות התרבותית היא חלק משלילת הקיום הקולקטיבית של המגורשים, והקדיש פרק שלם לביזה של הישראלים את הרכוש הפלסטיני ב-1948. כאן מדגיש אלון לא רק את ההיבט החומרי שהיה מאוד דומיננטי, אלא גם את ההיבט הסמלי: מי שרכושו נבזז יודע שאין לו לאן לחזור. זה המסר של הבוזזים.

לבסוף, אלון האמין בעדויות הקורבנות כמקור חשוב מבחינה היסטורית ומחייב מבחינה אתית. את זה, הוא טען, למדנו בחקר השואה. את הלקח המתודולוגי הזה הוא יישם גם בספרו על טנטורה ואף הקדיש כמה עמודים לנמק זאת. וכך כתב: "אני חוקר את האלימות ההמונית ואת השואה זה זמן רב, ומכאן שאני שותף לשאיפתם המקצועית והאתית של עמיתי לשלב את קולותיהם של הקורבנות בזרם המרכזי של הכתיבה ההיסטורית על אירועים אלה. קיימת חובה מוסרית להביא את קולותיהם של קורבנות מלחמת 1948, האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, לקדמת הבמה, ולדרוש עבורם צדק (בכל צורה שיילבש, במונחי הכרה היסטורית, תשלום פיצויים כספיים, או הסדרים פוליטיים)".

דבריו אלו של אלון צריכים להדהד חזק מאוד היום במדינת ישראל, שבה אין כמעט מקום לעדותם של קורבנות הג'נוסייד בעזה – לא בערוצי התקשורת המרכזיים אך גם לא בליבותיהם של הרוב המוחלט של היהודים. תהליכי הכחשה, שלילה ודה-הומניזציה קיצוניים השתלטו על מרבית הישראלים, ובוודאי על אותם חיילים הלוחמים בעזה ומעלים ללא בושה סרטונים ברוח זו, ללא כל תגובה מצד הצבא.

אולם משמעותית עוד יותר במשנתו ההיסטוריוגרפית של אלון היא החשיבות של הדמיון הפוליטי הפופולרי בהתגבשותם של פשעים נוראיים כמו השואה והנכבה. שכן מאז 7 באוקטובר התגבש דמיון פוליטי, ששורשיו הלכו והתעבו במשך עשורים קודם לכן, של "עזה ללא פלסטינים". בין 60 ליותר מ-80 אחוז (תלוי באיזה סקר ובתשובה לאיזה שאלון) מהיהודים בישראל תומכים בתוכנית טראמפ, דהיינו בטיהור אתני של הרצועה. קצת יותר מ-10 אחוזים מתנגדים לה.

נתונים אלה מעידים על הדמיון הפוליטי שמנחה את התנהגות הציבור היהודי בישראל ומשמשים אינדיקציה לשיח המשמידני האלים שהשתלט על כלי התקשורת והמדיה הדיגיטלית. כפי שלימד אותנו אלון, דמיון פוליטי כזה – שמשותף להנהגה ולציבור ושנטוע עמוק בתוך מסורות דתיות, פוליטיות, אידיאולוגיות ותרבותיות – סופו להתגשם, אלא אם עוצרים אותו.

כדי לעצור את הקטסטרופה הנוכחית ואת אלו שיבואו בעתיד הקרוב והרחוק, יש צורך דחוף לשנות את כל תפיסת השואה בישראל ובמערב מיסודה.

לחבר בין לימודי השואה להתנגדות לרצח העם בעזה. תושבים בח'אן יונס, 5 במאי 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

באפריל 2024 פרסמתי בשיחה מקומית מאמר שכותרתו "כן, זה רצח עם", ובו התחלתי להסביר מדוע לדעתי מה שמתרחש בעזה הוא רצח עם של ממש. בתגובה שלח לי קולגה מייל עם כמה הסתייגויות. אולם כעבור כמה חודשים שלח אותו קולגה מייל נוסף והפעם אמר, שלאחר ההרעבה השיטתית של ישראל את הרצועה הוא הגיע למסקנה שאכן מדובר בג'נוסייד.

אותו קולגה חבר בצוות של הקמת מוזיאון שואה באחת הערים הגדולות בארה"ב. והוא ניסח לי את הדילמה שלו כך: מצד אחד, מעתה כל מוזיאון שואה יצטרך לעסוק גם בג'נוסייד בעזה כפי שהוא עוסק בג'נוסייד ברואנדה, בקמבודיה, במיאנמר או בבוסניה. אולם מצד שני, אם יעסוק בכך, הוא עלול לאבד את קהל מבקריו ואת תורמיו. בעיניי זה האתגר העומד לפתחו של התחום מחקרי שואה וג'נוסייד ושל זיכרון השואה בכלל.

לסיום אבקש לסייג מעט את דבריי. אמנם המיינסטרים של חקר השואה ושל מוסדות זיכרון השואה נוטה לשתף פעולה ואף לאפשר את הג'נוסייד בעזה, אך בה בעת התחום הזה אפשר לכמה מחוקריו כמו רז סגל, עומר ברטוב ואחרים לנסח חלק מהביקורת החריפה והמדויקת ביותר על מעשיה של ישראל בעזה ולזהותם כג'נוסייד אף בשלבים מוקדמים. האתגר של התחום הוא להפוך באמת ובתמים לתחום כללי ורחב, שבו ההיסטוריה הפלסטינית היא חלק אינטגרלי: להיות מסוגלים לכלול גם את הנכבה ואת הג'נוסייד בעזה כחלק מהתחום המחקרי וכחלק מהזיכרון של השואה ושל ג'נוסיידים אחרים. זוהי בעיני מורשתו החשובה ביותר של אלון קונפינו.

תודה לד"ר שמוליק לדרמן ולפרופ' רז סגל על הערותיהם המועילות

.

..