newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלקח מטנטורה: אי אפשר לכתוב היסטוריה בלי קולם של הקורבנות

הסרט "טנטורה" של אלון שוורץ עשה עבודה היסטורית חשובה מאוד. אבל הוא גם חמק משאלת לקיחת האחריות על הטבח ונתן מעט מדי מקום לקורבנות הפלסטינים. השיח על הנכבה לא יכול להישאר פנים יהודי. הערות של היסטוריון שסייע למחקר בסרט

מאת:
לפלסטינים הגילויים על הטבח אינם חדשים. ספינה מעמיסה פירות בנמל העונתי של טנטורה בשנות ה-20' או ה-30'

לפלסטינים הגילויים על הטבח אינם חדשים. ספינה מעמיסה פירות בנמל העונתי של טנטורה בשנות ה-20' או ה-30' (צילום: ויקימדיה)

סרטו החשוב של אלון שוורץ "טנטורה" הוא אבן דרך בהיסטוריה של הטבח בטנטורה ובהיסטוריה של הזיכרון והשיכחה שלו בתרבות של היהודים בישראל. שני דברים חשובים עשה שוורץ בסרטו: הוא קיבל מטדי כץ את קלטות העדויות של החיילים, העביר אותן דיגיטציה, וחשוב מכל, הקשיב להן; והוא התייעץ אם מומחי תצלומי אוויר ובעזרתם קבע את מקומו המדויק וגודלו של קבר האחים, שכבר ממסמכי צה"ל היה ידוע על קיומו.

אלה שהאמת ההיסטורית היא נר לרגליהם חבים תודה לשוורץ על מחקרו והתמדתו. הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות כבר לפני 20 שנה, וזכות עומדת לו על שניקה את שמו של טדי כץ, שעשה את עבודתו ההיסטורית ביושר ונאמנות. עזרתי לשוורץ במחקרו, ומסקנותיו על הטבח עולות בקנה אחד עם המחקר שלי בשנים האחרונות על טנטורה (מחקרי על הטבח עדיין לא פורסם; התפרסמו מאמרים על הגירוש מטנטורה, קישור למאמר באנגלית כאן, ועל בניית נחשולים על חורבות הכפר וזיכרונו).

מעבר לגילוי האמת על הטבח ועל השתקתו, יש לסרט חשיבות נוספת, שכן הוא מסמן, מבלי משים אולי, את גבולות ומגבלות הזיכרון היהודי של 1948, בשני מובנים. האחד הוא שאף שיש בסרט חתירה לגילוי האמת על שקרה בטנטורה, אין בצידה חתירה נוקבת ללקיחת אחריות (accountability) של הלוחמים. בשלב מסוים של הסרט, לאחר ששוורץ הצליח לגלות את האמת, חסר אולי עימות של הלוחמים עם פשע המלחמה ועם השקרים שלהם, שהרי חלק מהמרואיינים היו אלו שעמדו בראש החץ של התביעה המשפטית נגד טדי כץ.

פשע ללא שם

הפשע נשאר ללא שם, חוץ משמו של אחד החיילים שמתואר כאכזרי במיוחד, מוישה ברבלט, שמצטייר כמפלט נוח בשביל הלוחמים להאשימו במעשי הרצח. בכך שהם מציינים את שמו, הם מסתירים את שמות האחרים. קרוב לוודאי שהלוחמים לא היו מגלים לשוורץ דברים נוספים או לוקחים אחריות, אבל עצם העימות עם האמת הוא משמעותי.

אפשר היה גם לחשוב על אחריות קולקטיבית, לא במובן של אחריות אישית של יהודים בישראל בהווה למעשה הטבח, שהרי אין אחריות כזאת, אלא אחריות שנובעת מזהות ומזיכרון משותפים של 1948. אולי היה צריך לראיין את נכדיהם ונכדותיהם של הלוחמים ולשאול אותם איך הם מרגישים לאור העובדה שמתברר שסבא ביצע מעשי זוועה בטנטורה? האם יש קשר בין שתיקת הלוחמים לגבי הטבח, ובאופן רחב יותר לגבי הנכבה, והשתיקה של רוב הציבור הישראלי לגבי משטר האפרטהייד שהקימה ישראל, בין הנכבה לאפרטהייד? האם יש חיבור בין קשר השתיקה, שאיחד את לוחמי אלכסנדרוני, לבין ההתנגדות בחברה היהודית בישראל היום לאירגון "שוברים שתיקה"?

חיילי אלכסנדרוני ידעו את הסוד. פליטים עוזבים את טנטורה (צילום: בנו רוטנברג)

חיילי אלכסנדרוני ידעו את הסוד. פליטים עוזבים את טנטורה (צילום: בנו רוטנברג)

ברור לי שאי אפשר לעשות הכל בסרט אחד, ושוורץ כבר עשה הרבה מאוד. הוא פתח דיון על האחריות ההיסטורית לגבי טנטורה ו-1948, גם אם הוא אינו מטפל בכך באופן ישיר. אך נראה לי שאין זה מקרה שנושא האחריות האישית והקולקטיבית אינו נידון בסרט באופן ישיר. זה נושא מאוד רגיש בחברה היהודית: אני תוהה אם לא פעל פה איזה קוד נסתר של החברה היהודית בישראל, שבו לכנות חייל צה"ל, או סבא של מישהו, שיכול להיות הסבא שלך או של השכן שלך, "פושע מלחמה", נתפס כמבט ישיר מדי אל עבר, כמעשה אלים הנמצא מחוץ לשיח המקובל.

סופו של הסרט חזק. אך נשארה לי גם תחושת אי-נוחות. נזכרתי בדבריה של חנה ארנדט: היכן שאין אחריות, אין גם אשמה; והיכן שאין אשמה, אין גם פשע; והיכן שאין פשע, אין גם קורבן.

המרכזיות של קולם של הקורבנות

המגבלה השנייה שהסרט מצביע עליה, אולי שבלא במתכוון, קשורה לקורבנות. הלקח הראשי מהסרט הוא דווקא מה שאין בו: אין בו את קולות הקורבנות (חוץ ממקרים בודדים). הלקח הראשי שאני מפיק מהפרשה הזו הוא שעל היהודים בישראל להקשיב לקולות הקורבנות של טנטורה, בפרט, ולקולות הקורבנות של מלחמת 1948, בכלל, כלומר לקולה של האוכלוסייה האזרחית הערבית שגורשה ושרכושה נבזז.

הן בפרשת טנטורה והן בפרשות אחרות הקשורות ל-1948, כמו מאמריו האחרונים של אדם רז, היהודים מנהלים שיחות בינם לבין עצמם: היה או לא היה? ואם אכן היה, עד כמה זה נורא? המונולוגים האלו מפיקים קול של מחיאת כף אחת. הקורבנות לא נכללים בשיחה הזאת.

והרי במחקר על מעשי אלימות המונית, כמו הנכבה, ובתרבות הפופולרית הקשורה למעשים אלו, קול הקורבנות הוא מרכזי בדורות האחרונים. השואה, במידה רבה, היתה מורת דרך למרכזיות קול הקורבן במחקר ובתרבות. אבל היהודים בישראל מנהלים את הדיונים הללו בינם לבין עצמם וללא קול הקורבנות. אם היו מקשיבים לקורבנות, היו יודעים מזמן שהיה טבח בטנטורה. פלסטינים לא נופלים מהכסא בתדהמה לשמע "הגילוי" הזה.

הלוחמים ידעו שהשקר שלהם יגבר בקלות על כל קול פלסטיני שיעיד על האמת. וכך אמנם היה

לוחמי אלכסנדרוני תבעו את טדי כץ למשפט: היה זה אקט של עזות מצח מאחר שהם ידעו שטבח של חפים מפשע התקיים בין רחובות הכפר ועל חוף הים. הם ידעו שהחברה היהודית בישראל לא תטיל ספק בדברי החיילים, ולעומת זאת תהיה אטומה לעדויות הפלסטינים שכץ אסף. זהו אחד הלקחים המרכזיים בפרשת טנטורה: הסגירה ההרמטית של הזיכרון היהודי של 1948 לכל קול פלסטיני, עד כדי כך שהלוחמים ידעו שהשקר שלהם יגבר בקלות על כל קול פלסטיני שיעיד על האמת. וכך אמנם היה.

חלק מההיסטוריונים ששללו את קיומו של טבח, כמו יואב גלבר, או שהטילו בו ספק, כמו בני מוריס, שוללים לחלוטין ראיות של היסטוריה שבעל פה למלחמת 1948, למרות שגישה היסטורית זו, שנעשית תוך שמירה על כללי מחקר קפדניים, מקובלת. זו גישה חשובה לחלץ לא רק את קול הקורבנות במקרים של אלימות המונית, אלא גם חלקים מן האמת, שהמעוולים מסתירים ומכחישים בכוונת מכוון.

השלילה של היסטוריה שבעל פה איננה תמימה: היא מעלימה את הקול הפלסטיני מהמחקר על 1948, אותו קול שמספר על הגירוש, הפחד, ומעשי טבח. אין זה מקרה שספריהם של גלבר ומוריס על 1948 אינם מנכיחים את הקול והחוויה הפלסטיניים. ספרו המעולה של עאדל מנאע "נכבה והישרדות: סיפורם של הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל, 1948-1950" הוא מודל לכתיבה היסטורית שמנכיחה את החוויה והפעולה הפלסטינית והיהודית כאחד, כמו גם ספרו של הלל כהן על תרפ"ט. זהו שדה המחקר החדש והפורה על 1948.

אין זה משנה אם הפלסטינים גורשו באלימות, כמו בלוד, רמלה, ומקומות רבים אחרים, או שהם נסו על נפשם מפחד הכוחות היהודים. שתי התופעות הללו אינן מנוגדות: הפלסטינים (כמו אזרחים לא לוחמים במלחמות אחרות) ברחו במלחמה על מנת להינצל, זו היתה פעולה הישרדותית, מפחד הכוחות היהודיים שהראו דפוס התנהגות של הריגת אזרחים, פיצוץ בתים, וביזה. אפשר לברוח ולהיות מגורש בעת ובעונה אחת. דיר יאסין וטנטורה לא היו מקרים יוצאי דופן.

יגאל אלון הוא חלק מההכחשה

הכחיש את גירוש הערבים מלוד ורמלה. יגאל אלון (צילום: הוגו מנדלסון / לע"מ)

הכחיש את גירוש הערבים מלוד ורמלה. יגאל אלון (צילום: הוגו מנדלסון / לע"מ)

במקום לנהל ויכוח פנימי בין יהודים על 1948, מה שנחוץ הוא להקשיב גם לקול ההיסטורי הפלסטיני. לא על מנת לקבל אותו כתורה מסיני, אלא על מנת להכיל ראיות היסטוריות שנדחות באופן רפלקסיבי. החוויה הפלסטינית של 1948 תיתן פרספקטיבה, גוון, וטון אחר לדיונים על המלחמה, שנשענים רק על הקולות היהודיים. אין סתירה בין חיים במדינה לביקורת על עברה. להיפך, חיים שלמים יותר פרושם הודאה בעוולות העבר ופעולות לתיקונן.

אולי המקום להתחיל בו הוא עם העדויות של הפלסטינים מטנטורה שאסף טדי כץ: להעביר אותם דיגיטציה, לתרגם אותן לעברית ואנגלית, להוסיף אפרט מדעי, ולהעלות אותם לאתר אינטרנט. ישמע ויקרא כל אחד ויחליט בעצמו.

אפשר לטעון שעדיף היה לסרט להתעלם מדיון נוקב בשאלת האחריות והקורבנות, מאחר שללא דיון זה, ליהודים קל יותר לעכל את המסר שלו. זה נכון, קרוב לוודאי. אבל ראוי גם לציין שההכחשה של נושאים אלו היא עצמה חלק מהבעיה. זוהי הכחשה שמקורה ביחסי כוח שקובעים למי מותר ולמי אסור לספר את סיפור 1948 בישראל. יש טעם להזכיר זאת משום שדיון אמיתי על 1948 אפשרי רק עם היהודים יצאו מאזורי נוחות שסיגלו לעצמם בשיח על המלחמה.

זה בא לידי ביטוי במוטו של הסרט, שנפתח בדבריו של יגאל אלון על החשיבות של ידיעת העבר. אלון אינו הדובר המתאים לסרט שמגלה את האמת על טנטורה, על תרבות ההכחשה וההסתרה של פשעים שנעשו ב-1948, ובאופן רחב יותר, על הנכבה. כמפקד הפלמ"ח, אלון היה מראשי המגרשים של פלסטינים ב-1948. הביוגרפית האוהדת שלו, אניטה שפירא, מציינת שאלון היה בעד ענישה קולקטיבית של האוכלוסיה האזרחית. לא היו לו שום היסוסים לגבי גירוש הפלסטינים.

ירחמיאל כהנוביץ', חייל פלמ"ח, סיפר לפרויקט תיעוד שבעל פה של ארגון "זוכרות" על הפשיטה על בלאד אל-שייח ב-31 בדצמבר 1947: "שמה זה היה ממש רצחני," מספר כהנוביץ', "[יגאל] אלון אמר: תלכו לשם בגרזינים, שיסתלקו משם [הפלסטינים], שלא תשאירו שם זכר."

כבר בספר הפלמ"ח, לפי שפירא, השמיט אלון עובדות לא נעימות. לימים אלון הכחיש בעזות מצח את גירוש ערביי לוד ורמלה. ב-1979 פרסם יצחק רבין את זכרונותיו, בהם כתב על הגירוש. אלון פרסם מאמר  בעיתון "דבר" תחת הכותרת "ערביי לוד לא גורשו". לפי אלון,  הערבים בלוד ברחו, וכשערביי רמלה ראו מה קורה, הם ביקשו מהיהודים לעזור להם להתפנות. "התניתי את צאתם בהסכמת הליגיון [הירדני] לקבל אותם כראוי," הוא כותב. יגאל אלון אינו הפתרון לסיפור טנטורה – למה שקרה ברחבי הכפר ולהכחשה לאורך השנים – הוא חלק מהבעיה, הוא חלק מהיסטוריה של אלימות והכחשה שעל יהודים בישראל להתמודד עימה.

הכרה בעבר היא תהליך מורכב, לא לינארי, שבו צעד קדימה לעיתים משתלב עם צעד אחורה: "טנטורה" הוא סרט חשוב ביותר הן על מה שהוא אומר לנו על העבר והן על מה שהוא אומר לנו על מגבלות הזיכרון היהודי בהווה, ואיך יש לחשוב קדימה על 1948.

פרופ' אלון קונפינו מלמד היסטוריה באוניברסיטת מסצ'וסטס שבאמהרסט. הוא כותב ספר על 1948, שבמרכזו הנכבה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf