newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מימון תרבות ביקורתית: כשמפסיקים להבחין בין השלטון למדינה

כתב ידיעות אחרונות עמיחי אתאלי, אח שכול, כתב בטוויטר שכל אזרח צריך לראות את הסרט "נאילה והאינתיפאדה", אבל אסור להציגו במוסד שהמדינה מממנת. גישה כזו מניחה שמי מתנגד למדיניות הממשלה הוא לא חלק מה"אנחנו". זו גישה אנטי דמוקרטית

מאת:

ביום שישי האחרון פרסם העיתונאי עמיחי אתאלי ב"ידיעות אחרונות" ידיעה על ההקרנה הצפויה של הסרט "נאילה והאינתיפאדה" ביום חמישי הקרוב בתיאטרון סראיא ביפו באירוע שמארגן אתר "שיחה מקומית". הסרט, שהופק על ידי ארגון "ג'סט ויז'ן" ויהיה זמין לצפייה החל מסוף השבוע באתר, מספר את סיפורן של הנשים שהנהיגו את האינתיפאדה הראשונה כאשר הגברים נכלאו, גורשו או נהרגו. ספציפית הסרט מתמקד בדמותה של נאילה עאיש, אישה יוצאת דופן שקשרה את חייה למאבק השחרור הלאומי של עמה ושילמה על כך מחיר כבד.

donate

במונחים של התקשורת הישראלית, הידיעה של אתאלי היתה מתונה מאוד: לא נעשה בה שימוש במילה "מחבל/ת" על הטיותיה, וניכר שנעשה מאמץ להיות אינפורמטיבי וענייני. עם זאת, העובדה שהידיעה התפרסמה בעמודי החדשות של העיתון ולא, כפי שהיה הגיוני אולי לצפות, במדור התרבות, איננה מקרית. מה הופך ידיעה על הקרנת סרט למידע חדשותי? את זאת אנחנו לומדים מכותרת המשנה שלה, המדגישה את העובדה שהסרט יוקרן במוסד הממומן על ידי משרד החינוך ועיריית תל-אביב. כך, באבחה, הדיון עובר שוב לזירת התרבות-נאמנות האהוב כל כך על רגב ודומיה. ידיעות אחרונות גם מקדיש היום את השאלה היומית – "בעד ונגד" – לסיפור הזה.

מתוך "נאילה והאינתיפאדה". באדיבות just vision

מתוך "נאילה והאינתיפאדה". באדיבות just vision

אחד הדיונים המעניינים סביב הקרנת הסרט התנהל בטוויטר בין עמיחי אתאלי לבין העיתונאית חן ליברמן, שבניגוד אליו תומכת בהקרנת הסרט בתיאטרון סראיא. בניגוד לוויכוחים וירטואליים מהסוג הזה, הדיון בין השניים התנהל בצורה עניינית ומכבדת. מחילופי הדברים ביניהם למדתי שאחיו של אתאלי נרצח במהלך האינתיפאדה הראשונה. היכולת שלו לנהל דיון כל כך מכובד על אף ההיסטוריה האישית הטרגית מעוררת הערכה עמוקה. "הצפייה בסרט פותחת את המחשבה", הוא כותב שם. "על חלק מהסצינות חזרתי כמה פעמים. כדאי שכל ישראלי יצפה בו והלוואי שנגיע למצב שבו גם מי שחטף קשות, יוכל להביט גם בצער של הצד השני". באווירה הציבורית השוררת כיום בישראל, מילים כאלה מפי אח שכול הן לא פחות ממדהימות.

אלא שלמרות שאתאלי כותב במפורש שמדובר בסרט שכל ישראלי צריך לראות, הוא מיד מסייג "אבל לא מוכן שכל הדבר הזה יתרחש במוסד ציבורי כזה או אחר שממומן בידי הציבור". על כך משיגה ליברמן: "במציאות של עולם התרבות הישראלי, אין כמעט מקומות שלא ממומנים חלקית על ידי גוף ציבורי כלשהו, ולכן אם אתה חושב שאנשים צריכים לראות את הסרט הזה, זה לא רעיון טוב להציב על הכוונת את המקום היחיד שגם מעוניין להקרין אותו". ומשיב אתאלי: "מבחינתי צריך לעודד תרבות ולאפשר מגוון קולות. אפילו כאלה שמגדפים אותנו, אבל אותם לא נממן וגם לא נארח במוסדות שאנחנו מתקצבים. בדיוק כמו שאפשר להפגין נגדי על כל דבר, אבל אני לא שולח צ'ק למפגינים ולא מכניס את ההפגנה אלי לסלון".

בעוד הטיעון של ליברמן הוא טכני במהותו – אם חשוב שיראו את הסרט איפה בדיוק יקרינו אותו אם כמעט כל מוסד תרבות מקבל תמיכה ציבורית כזו או אחרת – המשפט האחרון של אתאלי מעלה שאלה מהותית בהרבה: מי הוא אותו קולקטיב שנכלל במושג "אנחנו". בלי קשר לשאלה האם התיאטרון שיציג את הסרט נהנה ממימון ישיר או עקיף מהמדינה, ההשוואה בין האדם הפרטי, שכביכול מתבקש להכניס לסלון ביתו את המפגינים נגדו, לבין מדינה, שמתבקשת לממן הצגה שמותחת ביקורת על המדיניות של שלטונה, משמעה זיהוי מוחלט בין המדינה ובין השלטון, וזה דבר מסוכן מאוד מאוד. היא מניחה, שגבולות ה"אנחנו" כוללים רק את אלה שתומכים ומזדהים עם המדיניות הישראלית, תפיסה שעומדת ביסוד רעיון הנאמנות של מירי רגב. אין לי ספק שלא לכך כיוון אתאלי, אבל ההיגיון הגלום בדבריו למעשה מוציא את מתנגדי השלטון בישראל מהגדרת ה"אנחנו" ובכך מסמן אותם כחיצונים לו, כבוגדים.

זהו רעיון אנטי-דמוקרטי באופן עמוק ביותר, שבו ההשתייכות שלנו לקולקטיב תלויה בעמדותינו ולא במניות שאנחנו מחזיקים במסגרת הזו שנקראת מדינה מעצם האזרחות שלנו. זאת הגדרה שמפקיעה לא רק את זכותם של האזרחים הפלסטינים לייצוג ולקבלת חלקם הצודק בעוגה המדינתית ומשאביה, אלא של מחנה פוליטי שלם. השלכות הזיהוי בין המדינה לשלטון חורגות הרבה מעבר לשאלת מימון אירוע תרבותי כזה או אחר; הן נוגעות בשאלת היסוד לגבי מי נחשב לחלק לגיטימי מהשיח הציבורי, ורשאי לקדם את תפיסותיו לגבי דמותה של המדינה בדרכים דמוקרטיות.

אחד הביטויים החמורים להצלחת המגמה הזו הוא הסתה נגד כל חזון אלטרנטיבי לציונות כניסיון "לחסל את המדינה". ובכן, לא. החתירה להחליף את האתנוקרטיה היהודית בשוויון אזרחי מלא, שלא מבוסס על פריבילגיות מובנות, איננה חתירה לחיסול המדינה, והניסיון לעמת את הציבור הישראלי עם תוצאות המדיניות ההרסנית והפושעת של מנהיגיו לאורך השנים איננו בשום אופן יציאה מהקולקטיב. היכולת להביע שאט נפש עמוקה מהמדיניות של רגב, נתניהו ודומיהם היא זכותנו המלאה, והמדינה חייבת להקצות לנו את החלק שלנו במשאבים הציבוריים כדי לאפשר לנו להביע זאת. למורת רוחם של נתניהו ושל רגב, גם אנחנו חלק מה"אנחנו". גם אנחנו חלק מהמדינה. כל עוד המדינה לא נרשמה בטאבו על שמם של אלה, כלומר.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf