newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחנה רל"ב רוצה ללמוד ערבית דווקא מליברמן

בתום שנה למלחמת השמד בעזה ובמציאות האסונית ביותר של המדינה מאז הקמתה, נמצאה הישועה בדמותו של אביגדור ליברמן, אחד הפוליטיקאים הקיצוניים בישראל. מדובר לא רק בכשל מוסרי מביש, אלא גם בטמטום פוליטי יוצא דופן

מאת:
יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, בישיבת סיעה בכנסת, ב-8 ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כמיהה למנהיג סמכותני. יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, בישיבת סיעה בכנסת, ב-8 ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

קראתי את כתבתו של רן שמעוני על ההצלחה המסחררת של הכנס שקיים אביגדור ליברמן בתל אביב, ועל הנוכחות הבולטת של אנשי המחנה הליברלי בו, בתדהמה לא מבוטלת. ייאוש יהיה הגדרה קולעת יותר, אולי. משל יותם כמו מתגלם לנגד עינינו בגרסתו הגרוטסקית ביותר.

המיאוס בשלטונו הנצחי של נתניהו כבר הביא לאורך השנים את מחנה רל"ב (רק לא ביבי) למחוזות מופרכים, אבל הנהייה אחר ליברמן, שעל פי הסקרים צפוי להכפיל את כוחו בבחירות הבאות ואף למעלה מכך, היא אולי העדות המובהקת ביותר לאותם "תהליכים" שעליהם דיבר יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, אך לא השכיל לראות את חלקו שלו בהעמקתם המתמשכת.

הקונסטלציה הפוליטית הישראלית יוצאת הדופן, שהתגבשה במידה רבה סביב תומכי ומתנגדי נתניהו, יצרה אנומליות רבות. אחת המופרכות שבהן היא הכללתו של ליברמן – מהפוליטיקאים הקיצוניים ביותר שידעה ישראל, האיש שכינה את בצלם ושוברים שתיקה "בוגדים" – במחנה המרכז-שמאל הליברלי. אבל התחזקותו המשמעותית כל כך דווקא עכשיו, בתום שנה למלחמת השמד בעזה ובמציאות האסונית ביותר של המדינה מאז הקמתה, מעידה על שתי תופעות אחרות, שמבהירות לאילו מעמקים שוקעת החברה הישראלית.

הראשונה היא התחזקות הכמיהה למנהיג סמכותני, שיבוא ו"יעשה סדר" בתוך הכאוס המדמם של חיינו. שנה לתוך המלחמה, מושג הדמוקרטיה כערך, ולו כמס שפתיים בלבד, הולך ומאבד אחיזה בקרב הציבור הישראלי. בעוד החזון האפוקליפטי של הימין מקודם על ידי פוליטיקאים משיחיים, המגייסים לצידם את אלוהי הצבאות של עם ישראל, ליברמן מציע למחנה הליברלי את יד הברזל החילונית, שלא מגיעה עם כיפה וציציות ועל כן נתפסת כ"רציונלית" יותר.

במאמר מבריק ניתח לאחרונה פרופ' יגיל לוי, החוקר את יחסי החברה-צבא בישראל, את מלחמת עזה ככזו הנשלטת על ידי המיליטריזם החילוני והרציונלי, לא זה המשיחי. התחזקות מעמדו של ליברמן בקרב המחנה הליברלי משקפת את הכמיהה להעתיק את המודל הזה משדה הקרב בחזרה לשדה הפוליטי. במילים אחרות, רצח העם שישראל מחוללת בעזה לא הביא את המחנה הזה להסתייג מהרציונל האלים והעוין ביחס למרחב הגיאו-פוליטי שבתוכו ישראל מתקיימת, ולהעדיף על פניו חלופות דמוקרטיות ומדיניות. הוא רק מעדיף שמי שיקדם את מדיניות הברזל הזו יהיה חילוני, שמלחמתו בציבור החרדי היא אחד מהדגלים שהוא נושא.

לא במקרה אחד מתומכיו הנלהבים של ליברמן כיום הוא שמעון שבס, האיש שהיה במשך שנים יד ימינו של יצחק רבין. ייתכן שהוא מזהה בו את אותו פוטנציאל "רביני" – לא הרבין של הסכמי אוסלו, כמובן, אלא את רבין של "לשבור להם את הידיים והרגליים", את רבין של "בלי בג"ץ ובלי בצלם". "מכל האנשים שיש היום במדינה, הוא מבוגר אחראי. אני רואה בו מועמד נכון להנהיג את המדינה", אמר שבס על ליברמן. "מבוגר אחראי", זה מה שהמחנה הליברלי מחפש עכשיו. אחד שלא יבלבל לנו את השכל עם זכויות אדם, דמוקרטיה או מוסר. ושלא יהיה נתניהו, ולא יגיע עם כיפה. ליברמן מסמן וי על כל המשבצות.

מחיקה מוחלטת של האזרחים הפלסטינים

אבל הדבר המסוכן יותר שמסמנת ההתחזקות של ליברמן בקרב מחנה רל"ב הוא המחיקה המוחלטת של האזרחים הפלסטינים משדה הראייה של חבריו. גם זו איננה תופעה חדשה, כמובן. מחנה רק-לא-ביבי מעולם לא שאל את עצמו היכן היו האזרחים הערבים לאורך החודשים הארוכים של הפגנות בלפור, והוא לא שאל זאת גם לאורך החודשים הארוכים של הפגנות קפלן – כאילו שלאזרחים הפלסטינים אין כל אינטרס במיגור שלטון מושחת, או בעצירת ההפיכה המשפטית שהם היו מנפגעיה המרכזיים. אבל הנהייה אחר ליברמן היא כבר לא רק התעלמות מהאזרחים הפלסטינים, אלא תמיכה אקטיבית באחד האנשים המזוהים ביותר עם רדיפתם.

צריך אולי להזכיר: ליברמן איננו עוד פוליטיקאי יהודי שדוגל בעליונות יהודית ובהכפפת הזכויות של הפלסטינים לפריבילגיות היהודיות – כל הקשת הפוליטית הציונית נמצאת בנקודות שונות על הרצף הזה. ליברמן הוא הפרוטוטיפ של בן גביר, מי שביסס את הקריירה הפוליטית שלו על דימוי "זולל הערבים", האיש שאמר שיש "להוריד גרזן" על ראש האזרחים הערבים שהם "נגדנו"; שקרא לשפוט את חברי הכנסת הפלסטינים "כמו בנירנברג"; שקידם חרם על בתי עסק של אזרחים ערבים; וכמובן, האיש שחתום על תוכנית "חילופי השטחים", לשון מכובסת לתוכנית טרנספר ושלילת אזרחות המונית מהציבור הפלסטיני בישראל.

התמיכה בליברמן היא יותר מאשר יריקה בפני כ-20% מאזרחי המדינה הערבים – היא הצטרפות אקטיבית לרדיפה של הציבור, שבלעדיו אין למדינה הזו כל עתיד אזרחי דמוקרטי בר קיימא. אחרי 7 באוקטובר 2023 ניתן להבין אולי את ההתכנסות היהודית לתוך האבל והשכול השבטי (אף שבין קורבנות הטבח והחטופים ישנם גם ערבים), אבל אי אפשר להבין – ודאי שלא להצדיק – את העיוורון לרדיפה הממסדית האלימה שמתנהלת כאן נגד האזרחים הערבים בשנה האחרונה. זה לא רק בן גביר ומשטרת המיליציות שלו – זאת גם אבירת ההגנה על הדמוקרטיה היהודית, היועמ"שית גלי בהרב מיארה, שכפי שאמר כאן מנכ"ל עדאלה עו"ד חסן ג'בארין, עבור האזרחים הערבים הפכה לבן גביר על מלא.

יש משהו כמעט אירוני בעובדה שאל מול אסכולת אליהו יוסיאן, הדוחק בישראל להעמיק את פשעי המלחמה בעזה כי "זאת השפה של המזרח התיכון", רבים במחנה הליברלי נוהים אחרי האיש שסיסמת הבחירות שלו היתה "רק ליברמן מבין ערבית", כאשר הערבית – שפת המזרח התיכון – מזוהה בראייה הקולוניאלית כשפה של אלימות וחורבן. אך בעוד יוסיאן הפך למושא ללעג ומוצג – ובצדק – כאיש הזוי ומסוכן, ליברמן, אבי תוכנית הטרנספר זוכה למעמד יקיר המחנה ונתפס כפרגמטיסט שקול.

מדובר לא רק בכשל מוסרי מביש, אלא גם בטמטום פוליטי יוצא דופן. הסקרים האחרונים מראים על התאוששות בכוחו של נתניהו, ולא מן הנמנע שעד הבחירות הבאות, מאזן הכוחות בין מחנה נתניהו למחנה רל"ב ישוב על כנו, וישלח אותנו שוב לסחרור פוליטי ללא יכולת הכרעה. זה, ככל הנראה, יהיה הרגע שבו ייזכרו פתאום מתנגדי נתניהו בקיומם של האזרחים הערבים, ושוב יבקשו מהם לבוא ולהציל אותם מעצמם. אולי ליברמן יוכל לתרגם להם בבוא היום את תשובתם של האזרחים הפלסטינים. אחרי הכל, הוא התלמיד המצטיין של המחנה בלימודי ערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הנשיא דונלד טראמפ מדבר בוועידת איפא"ק בוושינגטון הבירה, ב-21 במרץ 2016 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

הנשיא דונלד טראמפ מדבר בוועידת איפא"ק בוושינגטון הבירה, ב-21 במרץ 2016 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

הפלסטינים לא יכולים לחכות עד הבחירות הבאות בארה"ב

מעבר להפסד המוחץ של האריס, כמה קמפיינים – במיוחד למושבים בבית הנבחרים – הצביעו על דעיכת התמיכה בישראל. אך נראה שפוליטיקה אלקטורלית אינה מספיקה, וכדאי להסתכל מעבר לטקטיקות של השנה החולפת ולגבש תובנות לגבי כישלונן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf