מה שניתן ללמוד מהפער בין שתי עתירות נגד חוק רדיפת המורים

ערבים שלא מוכנים לקבל את הבלעדיות והעליונות של הלאומיות היהודית הם "אויבי המדינה". כיתה במזרח ירושלים (צילום: אוראל כהן / פלאש90)

בשבוע שעבר הגישו מרכז עדאלה וכמה מארגוני החברה הערבית בישראל עתירה לבג"ץ נגד חוק הרדיפה על התבטאויות מורות ומורים. לפני כחודש, הגישה קבוצה של 55 נשות ואנשי חינוך, רובם ככולם יהודים, עתירה משלהם נגד החוק.

שתי העתירות חשובות וראויות, ורוב הטענות בהן משותפות. החוק החדש מאפשר לפגוע במורים ובבתי הספר משיקולים פוליטיים, מבלי שהשר מחויב להסביר את החלטתו או להגן עליה. בתוך כך, החוק פוגע בזכויות הפרט, בחופש הביטוי, בזכויות העובדים, ובזכות התלמידים לחינוך.

>> מנגנון ההלשנה על מורים ומרצים כבר מוכן

אבל דווקא הטיעון המרכזי בעתירה של ארגוני החברה הערבית אינו מופיע בעתירה של אנשי החינוך היהודים: החוק נוסח כך שהוא ממוקד בעבירות שרק ערבים יכולים לעבור בישראל, ונמנע מלהתייחס לעבירות דומות, שגם יהודים חוטאים בהן. מכאן שהחוק הוא קודם כל חוק גזעני, שנועד לרדוף ולדכא את גילויי הזהות הלאומית העצמאית של הערבים בישראל.

הפער בין העתירות מדגים עד כמה רחוקים היהודים מהבנת נקודת המבט של הערבים, אפילו הנאורים, הליברלים והאקטיביסטים ביותר מבין אנשי החינוך היהודים.

החוק לא נועד לסייע למאבק בטרור

העתירות מתייחסות לחוק איסור העסקת עובדי הוראה ושלילית תקציב עקב הזדהות עם מעשה טרור או ארגון טרור, שהתקבל בכנסת בראשית נובמבר. אלא שברור לכולם שהחוק לא נועד לסייע במאבק נגד הטרור. לשם כך קיים בישראל חוק המאבק בטרור, המספק את כל התשתית המשפטית הדרושה על מנת להתמודד עם חשודים במעשה טרור או בהזדהות עם טרור.

כפי שמוצג בעתירה, היועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת אמרה במפורש במהלך הדיונים, כי לא הוצגה אף דוגמה של מקרה שבו הרשויות זיהו תופעה של הזדהות עם טרור שלא ניתן לטפל בה בעזרת החוק הקיים. היא אף הוסיפה: "כשביקשנו ממשרד החינוך לתת דוגמה למקרה כזה שבו מורה הביע הזדהות עם טרור ולא היה ניתן לטפל בו, או לפטר אותו, לא קיבלנו דוגמה אחת".

מכאן עולה השאלה, על איזה צורך עונה החוק אם לא המאבק נגד טרור? מהי מטרתו הסמויה? בעניין זה מייצגות שתי העתירות גישות נבדלות, בהתאם לנקודת המבט של הגורמים העותרים.

בעתירה של נשות ואנשי החינוך היהודים נכתב: "מטרתו של החוק בבירור היא להלך אימים על ציבור המורים, להרתיעם מפני הבעת עמדה (לעיתים גם עמדה מחקרית), שאינה עולה בקנה אחד עם העמדה הפוליטית של שר החינוך ולהשתיקם".

בעתירה של ארגוני החברה הערבית נכתב: "חוק זה מכוון נגד עובדי הוראה ערבים ונגד בתי ספר ערביים, וזאת גם מטרתו המוצהרת […]. התכלית היא לפגוע בסוג של ביטוי שעלול להיות אך ורק במערכת החינוך הערבית. לכן תכלית החוק היא גזענית באופן מובהק".

כלומר, אנשי החינוך היהודים העלו נגד החוק טיעון ליברלי כללי – חשש מהשתקה של כלל המורות והמורים מהבעת עמדותיהם בחופשיות. לעומתם, ארגוני החברה הערבית העלו נגד החוק טיעון גזעני ספציפי – רדיפה ודיכוי המכוונים באופן ייחודי נגד החינוך הערבי בישראל.

חוק נגד ערבים שלא מקבלים את עליונות הלאום היהודי

שני נימוקים מחזקים את טענת ארגוני החברה הערבית. ראשית, העמדות הגזעניות של יוזם החוק, ח"כ עמית הלוי. באחד מדיוני ועדת החינוך של הכנסת, הסביר הלוי שהחוק נועד למנוע "השפעה של רשע ושל דה-לגיטימציה של המדינה במערכת החינוך". הוא גם פירט היכן מתקיים הרשע: אצל המיעוט הערבי.

בפני המיעוט הערבי, לפי הלוי, ניצבות שתי אפשריות: "או שהוא אזרח הגון במדינת לאום, גם אם זה של לאום אחר, או שהוא הופך להיות עוין, אויב של המדינה". ומכאן – שאותם ערבים שלא מוכנים לבטל את הכרתם הלאומית העצמאית, ולא מוכנים לקבל את הבלעדיות והעליונות של הלאומיות היהודית, הם "אויבי המדינה", והם "הרשע" שהחוק נלחם בו.

בדברי ההסבר להצעת החוק בקריאה ראשונה נכתבו הדברים מפורשות: התופעה של גילויי הזהות של עובדי הוראה עם טרור "מתקיימת על פי רוב בבתי ספר במזרח ירושלים, ויש בה משום הסתה של קטינים נגד מדינת ישראל".

חוק שנמנע מעיסוק בגזענות של יהודים

הטיעון השני הוא שהחוק מתייחס לעבירות שרק ערבים יכולים לעבור. כאמור, החוק מתייחס להתבטאויות שיתפרשו כ"גילוי הזדהות עם מעשה טרור או עם ארגון טרור" כאל עבירות. במהלך הדיונים על נוסח החוק, הועלתה השאלה מדוע שלא להרחיב את החוק כך שיתייחס גם לעבירות התבטאות נוספות, שהן רלוונטיות לעולם החינוך, ובהן הסתה לגזענות, הסתה לאלימות או הסתה לרצח עם?

שאלה זאת הועלתה לא רק על ידי המתנגדים לחוק, אלא גם על ידי נציגת הייעוץ המשפטי של הכנסת. על כך השיב יוזם החוק, ח"כ הלוי: "בניגוד לעבירות האחרות שאת אומרת […] הסיבה שאנחנו עוסקים פה רק בטרור היא כי אני קיוויתי ועדיין מקווה שזה קונצנזוס במדינת ישראל".

החוק נועד למנוע "השפעה של רשע ושל דה-לגיטימציה של המדינה במערכת החינוך". יוזם חוק הרדיפה, ח"כ עמית הלוי (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

הנה לכם גזענות שחור על גבי לבן: התבטאות שהיא הסתה לגזענות (נגד ערבים) או הסתה לאלימות (נגד ערבים), אינן מוזכרות בחוק משום שאין קונצנזוס (בקרב היהודים) שהן אסורות. מכאן שהחוק מנקה למפרע עבירות שמורות ומורים יהודים עשויים לעבור. החוק מתייחס רק למה שקיים לגביו קונצנזוס בקרב היהודים שהוא עבירה, כלומר התבטאות של ערבים נגד מדיניות הממשלה.

טיעון זה מוזכר בשולי העתירה של אנשי החינוך היהודים, בסעיף המתאר כשלים שונים שעלו במהלך הליך החקיקה. מוזכר שם שנציגת משרד המשפטים ציינה בישיבה, שהחוק "אינו מאוזן", שכן הוא מתמקד בביטויי טרור, ואינו מתייחס "להסדרה מקבילה נדרשת ביחס לביטויי גזענות".

העברת סמכויות שיפוט לזרוע המבצעת

הנימוקים האחרים נגד חוקיותו של החוק מוזכרים בשתי העתירות. הטענה המרכזית היא שהחוק מעביר סמכויות חקירה ושיפוט מהזרוע השיפוטית לשר החינוך (הזרוע המבצעת). על פי החוק, מספיק ש"הוכח להנחת דעתו" של שר החינוך שנעברה עבירת התבטאות, על מנת להפעיל את הסנקציות הדרקוניות של פיטורים ושלילת תקציבי חינוך.

בהליך המשפטי לפי חוק המאבק בטרור יש לאסוף עדויות, להציגן ולהגן עליהן בבית משפט, ולקבל את הכרעת הדין של השופט. ואילו על פי החוק החדש, די ב"הנחת דעתו" של השר, שהיא כמובן הנחה פוליטית. שר החינוך הוא השוטר, התובע והשופט.

לא רק שהסמכויות עוברות לשר הפוליטי, אלא שזה נעשה בניגוד לחוקי היסוד הקיימים. על פי חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אסור לפגוע בזכויות של אדם בישראל, אלא אם הדבר נעשה לתכלית ראויה ובאופן מידתי. הדברים מוסברים בהרחבה במאמר על "פסקת ההגבלה".

לאור זאת, טוענים העותרים, הפגיעה בזכויות המגולמת בחוק החדש אינה לתכלית ראויה, שהרי ברור שאין צורך בחוק נוסף לטובת המאבק בטרור (כפי שהוסבר לעיל). כמו כן, הפגיעה היא לא מידתית, שכן אין בחוק החדש אמות מידה להפעלת שיקול הדעת של השר. אין הגדרה של דרגות החומרה של עבירות ההתבטאות, אין מבחן של היקף הפגיעה שהתרחשה לנוכח ההתבטאות, ואין לרשות השר כל כלי, מלבד "הנחת דעתו" השרירותית, לברר את הדברים.

כן, הדמוקרטיה בסכנה

בפסיקות קודמות של בית המשפט הגבוה לצדק נקבע העיקרון לפיו "היקף ההגנה על דעות המנוגדות לקונצנזוס הפוליטי הוא אבן הבוחן למידת ההגנה של משטר דמוקרטי על מימוש זכות חופש הביטוי הפוליטי" (ציטוט מתוך העתירה).

מכאן, שהחוק – שנועד לצמצם את חופש הביטוי של מורות ומורים – מדגים את הקריסה המתמשכת של המשטר הדמוקרטי בישראל. החוק הזה מדגים כיצד גורמים גזעניים ואנטי דמוקרטיים משתמשים במנגנונים של הדמוקרטיה, על מנת לחסלה מבפנים.

– – –

* העתירה הוגשה בשם: ועדת המעקב העליונה לענייני הציבור הערבי בישראל, ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, ועד ההורים הארצי בחברה הערבית בישראל, סיעת חד"ש בהסתדרות המורים, חבר ועדת החינוך של הכנסת ח"כ יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל), ועדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.