לתוכנית של ישראל לעזה יש תיאור הולם אחד: מחנה ריכוז

ייתכן שהתוכנית להקים מחנה ריכוז בעזה היא דווקא תוצאה של הכרה בכך ש"פינוי מרצון" הוא לא אופציה ריאלית במצב הנוכחי. מחנה אוהלים לעקורים על חורבות שכונת זייתון במזרח העיר עזה, ב-25 בפברואר 2025 (צילום: ח'ליל כחלות / פלאש90)

"בצה"ל מתכוונים הפעם לפנות את כל תושבי הרצועה לאזור הומניטרי חדש שיוסדר לשהייה ארוכה, יהיה מתוחם, ומי שיכנס אליו, ייבדק קודם שאינו מחבל. צה"ל לא יאפשר הפעם לאוכלוסייה סוררת לא להתפנות. מי שיישאר מחוץ לאזור ההומניטרי, יופלל. התוכנית בגיבוי אמריקני".

את הדברים האלה צייץ ינון מגל לפני כשבוע. באותו יום פרסם שר הביטחון, ישראל כ"ץ, הודעה מוקלטת עם הדברים הבאים: "תושבי עזה, זאת פניית אזהרה אחרונה. הסינוואר הראשון הרס את עזה, והסינוואר השני יחריב אותה לחלוטין. תקיפת חיל האוויר נגד מחבלי החמאס היתה רק הצעד הראשון. ההמשך יהיה קשה בהרבה ואתם תשלמו את מלוא המחיר. בקרוב יתחיל שוב פינוי האוכלוסייה מאזורי הקרבות. אם לא ישוחררו כל החטופים הישראלים והחמאס לא יסולק מעזה – ישראל תפעל בעוצמות שעוד לא הכרתם. קבלו את עצת נשיא ארה"ב. תחזירו את החטופים ותסלקו את החמאס וייפתחו לכם אופציות אחרות – כולל יציאה למקומות אחרים בעולם למי שירצה. האלטרנטיבה היא הרס וחורבן מוחלט".

הדמיון בין שתי ההצהרות הוא גדול, ולא מופרך להניח שגם אם מגל לא שוחח ישירות עם כ"ץ, הוא שמע ממקורות בכירים בצבא מהי תוכנית המלחמה בעזה של כ"ץ ושל הרמטכ"ל אייל זמיר. יואב זיתון הסב במאמר ב-ynet את תשומת הלב לאמירה של תא"ל במילואים ארז וינר, אחרי שהודח בגלל שאיבד מסמכים מסווגים. "עצוב לי שאחרי שנה וחצי של 'דחיפת העגלה' במעלה ההר, כשסוף סוף נראה שהגענו לישורת והלחימה תקבל את התפנית (שנדרש היה לתת לה לפני שנה) הנכונה, אני לא אהיה ליד ההגה", כתב וינר.

וינר, כותב זיתון, הוא לא סתם קצין. הוא היה אחראי על תכנון מהלכי ההתקפה של צה"ל ברצועת עזה (וגם על הדלפות לכאורה לשר האוצר בצלאל סמוטריץ'), ודחף לכונן ממשל צבאי ישראלי ברצועה. אם הוא אומר ש"הלחימה תקבל את התפנית הנכונה", אפשר לנחש באיזו תפנית מדובר.

חיבור כל ההצהרות והרמיזות האלה צריך להוביל אותנו למסקנה ברורה למדי. התוכנית של הצבא ושר הביטחון היא לפנות את כל האוכלוסייה ברצועת עזה, יותר משני מיליון איש, למרחב מצומצם ו"מתוחם", אולי מגודר. כל מי שיימצא מחוץ למרחב הסגור הזה ייהרג, וכל מבנה שיעמוד מחוץ למרחב הזה ייהרס.

זה גם מה שעולה ממה שתואר כתוכנית הצבא לכיבוש הרצועה, שהודלפה כביכול ל"וול סטריט ג'ורנל". במקום להכביר במילים, אפשר לתאר בשתי מילים את המתחם הזה שבו מתכוון הצבא לרכז את תושבי עזה, אחרי שיבריח אותם מהמקומות שהם שוהים בהם כעת באמצעות איומים והפצצות: מחנה ריכוז. זו ההגדרה הכי מדויקת, הכי קולעת, שהכי עוזרת לנו להבין איפה אנחנו עומדים.

באופן קצת עקום, ייתכן שהתוכנית להקים מחנה ריכוז בעזה היא דווקא תוצאה של הכרה בכך ש"פינוי מרצון" הוא לא אופציה ריאלית במצב הנוכחי. גם משום שאין די עזתים שמוכנים לצאת את הרצועה, וכמובן משום שאין מדינה שמוכנה לקלוט כמות כזו של פליטים פלסטינים. פינוי מרצון, מזכיר ד"ר דותן הלוי, חוקר של עזה ומעורכי הספר "עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי" (עם ד"ר עמרי בן יהודה, הוצאת גמא), בנוי על העיקרון של "הכל או לא כלום".

בוא נעשה תרגיל מחשבתי, מציע הלוי, ונשאל את תא"ל במילואים עופר וינטר, שאמור לעמוד בראש מנהלת "הפינוי מרצון" במשרד הביטחון, האם פינוי של 30%, 40% או אפילו 50% של תושבי עזה ייחשב הצלחה? כנראה שלא, אפשר לענות כבר עכשיו. האם לישראל באמת ישנה אם בעזה יחיו מיליון וחצי פלסטינים במקום 2.2 מיליון? האם זה יפתור את הבעיה? האם זה יאפשר את הסיפוח שעליו מדברים בצלאל סמוטריץ' וחבריו? לא ממש.

להגירה בכפייה אין היתכנות מעשית

בספר שערך הלוי הופיע מאמר של ד"ר עמרי שפר רביב, החושף את התוכניות הישראליות להגירה של הפלסטינים החוצה מרצועת עזה אחרי 1967. כותרת המאמר, "רוצה אני לקוות שיסתלקו", היא ציטוט מפיו של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, והמאמר – שהתפרסם בינואר 2023, שנתיים לפני שהנשיא דונלד טראמפ השיק את תוכנית הריביירה בעזה שלו – משקף עד כמה המחשבה על טרנספר של תושבי עזה נטועה עמוק בחשיבה הישראלית.

המאמץ לצמצם ככל האפשר את מספר הפלסטינים בעזה, מסופר במאמר, התחלק לשניים: "פיתוי" פלסטינים לעבור מעזה לגדה המערבית ומשם לירדן, ומאמץ לחפש לפלסטינים מדינות הגירה בדרום אמריקה. המאמץ הראשון זכה להצלחה מסוימת, ועשרות אלפי פלסטינים אכן עברו מעזה לירדן. המאמץ השני כשל לחלוטין.

אבל בסופו של דבר, ישראל – לפי שפר רביב – נכנסה למלכוד. ההצלחה לדחוף פלסטינים להגר לירדן התבססה על הורדה מכוונת של רמת החיים בעזה. אבל למרות ההגירה, בעזה נשארו מספיק פלסטינים, והירידה ברמת החיים יצרה אי שקט והתחלה של התנגדות צבאית.

בתחילת 1969 החליטה ישראל להקל על המצב הכלכלי על יד מתן אישור לעזתים לעבוד בישראל, ובכך למעשה הפתיתה את הלחץ להגר. גם העובדה שירדן החלה לסגור את השערים תרמה כמובן לעצירת ההגירה. באופן אירוני, מסופר במאמר, חלק מהעזתים שהיגרו לירדן השתתפו בקרב כראמה במרץ 1968 – העימות הצבאי הישיר הראשון בין ישראל לאש"ף שרק התחיל להתארגן – וגם זה צינן את ההתלהבות לעידוד הגירה. במערכת הביטחון העדיפו שהפלסטינים יישארו בעזה, שם אפשר לשלוט עליהם, מאשר שיתפזרו בחו"ל.

החשיבה הזו, אומר הלוי, ליוותה למעשה את ישראל עד אוקטובר 2023: ריכוז הפלסטינים בתוך הרצועה היה נוח למערכת הביטחון, כי הוא אפשר שליטה. זו גם הסיבה שישראל לא ממש עודדה הגירה במהלך 17 שנות המצור. היה קשה מאוד לצאת לחו"ל, ורק בעלי אמצעים וקשרים יכלו להגיע לשגרירויות זרות בירושלים או בקהיר כדי לקבל ויזות.

עכשיו החשיבה השתנתה לכאורה. לא עוד שליטה מבחוץ על עזה, אלא שליטה מלאה, גירוש וסיפוח. במאמר של שפר רביב מסופר ששלמה גזית, מי שהיה מתאם הפעולות בשטחים ב-1967, נשאל על התוכניות האלה ב-2005, כמעט 40 שנה אחרי שהיה שותף לעריכתן. התשובה שלו היתה: "צריך לתלות את מי שמדבר על זה". עשרים שנה מאוחר יותר, נראה שהתחושה בממשלת הימין הנוכחית היא שצריך לתלות את מי שלא מדבר על "פינוי מרצון" של תושבי עזה.

אבל המלכוד של ישראל לא השתנה. כדי ש"הפינוי מרצון" יהיה מוצלח, כדי שהוא יאפשר סיפוח וחידוש התנחלויות, צריך לפנות לפחות 70% מתושבי עזה, כלומר יותר ממיליון וחצי בני אדם, מספר דמיוני לחלוטין בהתחשב בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, גם בתוך עזה וגם בעולם הערבי. שלא לדבר על כך, כפי שמציין הלוי, שעצם הדיבור על "פינוי מרצון" עשוי לפתוח את שאלת חופש התנועה מתוך עזה ואליה, שכן אם הפינוי הוא "מרצון", ישראל עשויה להידרש להבטיח שמי שיוצא יוכל גם לשוב. בכתבה ב"מאקו" שבה מסופר על פיילוט שבמסגרתו יצאו בימים אלה 100 עזתים לעבוד בבניין באינדונזיה, מעין הכנה ל"פינוי מרצון", נאמר במפורש כי "לפי הדין הבין-לאומי, כל מי שייצא מרצועת עזה על מנת לעבוד יהיה רשאי לחזור".

אם סמוטריץ', כ"ץ וזמיר קראו את המאמרים של הלוי ושפר רביב ואם לאו, ייתכן מאוד שהם מבינים ש"פינוי מרצון" הוא לא תוכנית לביצוע מיידי. אבל בהנחה שהם אכן מאמינים שהפתרון ל"בעיית עזה" – או לבעיה הפלסטינית בכלל – הוא שלא יהיו בה פלסטינים, הדרך להגיע לשם היא בהדרגה. תחילה לדחוף את כל הפלסטינים למתחם סגור, אחד או יותר, ואז לקוות שהפינוי יבוא מעצמו. הפלסטינים במתחמים הסגורים יראו שהרצועה חרבה לחלוטין, שעריהם נהרסו, יבינו שאין להם הווה וגם אין להם עתיד, והם עצמם ידחפו להגירה, ויאלצו את מדינות ערב לקבל אותם. זה עשוי להיות ההיגיון מאחורי ההצהרות המשולבות של כ"ץ ומגל.

יש עוד הרבה מכשולים בדרך לשם. לא בטוח שהצבא, וגם הממשלה, מוכנים ללכת עד הסוף. הסיבות רבות: החשש – בעצם הוודאות כמעט גמורה – שמהלך כזה עלול להביא למותם של כל החטופים וההשלכות הפוליטיות שעלולות להיות לאסון כזה; ההתנגדות הצפויה של חמאס, שלא איבד את יכולותיו הצבאיות, ועלול להוביל לאבדות כבדות בקרב הצבא, כפי שעשה עד הימים האחרונים לפני הפסקת האש;

העייפות הכללית של צבא המילואים והחשש מסרבנות "אפורה" ולא אפורה; ההפיכה המשטרית וה"מרי האזרחי" שהיא עשויה לעורר אם תתקדם, מרי שישפיע בהכרח על הצבא; ההתנגדות הנחרצת – לפחות כעת – של מצרים וירדן, שעלולה להגיע עד להשעיה או ביטול של הסכמי השלום; והעמדה ההפכפכה של טראמפ, שיום אחד מאיים "לפתוח את שערי גיהנום" על חמאס, וביום השני שולח את שליחיו לדבר עם חמאס ולהסביר שבחמאס יש בסך הכל "בחורים נחמדים".

מציג עמדה הפכפכה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

כרגע ישראל ממשיכה בהפצצות, שהורגות בעיקר מנהיגים אזרחיים בחמאס לצד מאות אזרחים, ביניהם יותר מ-200 ילדים. המטרה המוצהרת של ישראל היא לדחוק את חמאס להאריך את שלב א', כלומר לשחרר חטופים בלי להתחייב לסוף המלחמה. חמאס, שמודע כנראה למגבלות של ישראל שציינתי למעלה, לא זז כרגע מעמדתו הכורכת כל שחרור של חטופים במחויבות לסיים את המלחמה, וזמיר, שאולי אכן חושש שלא יהיה לו צבא כדי לכבוש את עזה, שומר על פרופיל נמוך ולא מספק יותר מדי הצהרות לגבי הכוונות של הצבא.

אבל יש סיכוי שסך כל הלחצים על כל הצדדים – מהאוכלוסייה העזתית שרוצה לשים קץ לסיוט ויוצאת נגד חמאס, ומהחברה הישראלית שהתעייפה מהמלחמה ורוצה את החטופים – לא יביאו להסכם, ואז ישראל תתקדם לעבר הטיהור האתני, שהשלב הראשון שלו הוא ריכוז העזתים במרחב סגור.

בממשלה ובצבא חושבים אולי ש"פינוי מרצון" של אוכלוסיית עזה יעלים את הפשעים שביצעה ישראל עד כה, לכשימצאו להם העזתים עתיד טוב יותר במקום אחר. האמת העצובה היא אמנם שלמבצע הגירה בכפייה כזה אין היתכנות מעשית, אולם הדרכים שבהן תנסה ישראל להוציא אותו לפועל עלולות לגרור פשעים חמורים הרבה יותר – ריכוז במחנות, הרס שיטתי של כל המרחב, ואולי אף השמדה של ממש.