לקרוא את ג'יימס בולדווין בתל אביב, בין עזה לטהראן

מיקם את עצמו בלב המאבק נגד העליונות הלבנה. ג'יימס בולדווין ב-1969 (צילום: אלן וורן, ויקימדיה)

כאשר הנחו אותנו להכין תיק לממ"ד, לא הוצאתי דרכון מהמגירה וגם לא כסף מהכספומט. ניגשתי לערימת הספרים שמחכה לי, ובחרתי בספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין "בפעם הבאה שריפה". הספר, שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת אסיה בתרגום אפרת אפל, כולל שתי מסות – "הצינוק שלי רעד: מכתב לאחייני במלאת מאה שנה לאמנציפציה" ו"למרגלות הצלב: מכתב מאי שם במוחי" – שנכתבו ב-1962. לשתי המסות מצורף מאמר שכתבה טוני מוריסון, כלת פרס נובל וידידתו של בולדווין, אחרי מותו ב-1987. גם המסות וגם קריאתה העמוקה של מוריסון בעבודתו של בולדווין הדהדו ומהדהדים בראשי, בממ"ד ומחוצה לו.

>> כיליד עזה אני מביט בכם ותוהה: האם אלה היהודים שהכרנו פעם?

ג'יימס בולדווין, יליד 1924, כתב כל חייו על האנשים שהכיר, אך כתיבתו נגעה תמיד גם באוניברסלי. הוא כתב על שכונת הולדתו הארלם, על צרפת, על אירופה, על ישראל-פלסטין, ותמיד גם על האנושות ככלל. הוא היה דמות מרכזית בתנועה לזכויות האזרח ומיקם את עצמו בלב המאבק כנגד העליונות הלבנה, אבל הבין באופן עמוק גם את השנאה העצמית של המקרבן. הכתיבה שלו מושתתת על הומניזם עמוק, מול הדה-הומניזציה כלפיו וכלפי אנשים כמוהו.

לכאורה אין הרבה במשותף בין התקופה שבולדווין כתב בה ובין התקופה שבה אני קוראת אותו. עם זאת, אני מרגישה שבולדווין, שפרויקט חייו היה פירוק העליונות הלבנה, מדבר ישירות לרגע הזה. זאת מפני שהחוט המקשר בין רצח העם המתמשך בעזה ובין התקיפות הישראליות באיראן יחד עם ארה"ב, הוא תפיסת העליונות היהודית והניסיון לשלוט במרחב דרך כוח בלבד. אני מוצאת את עצמי שבה למסות של בולדווין דרך עיניה של מוריסון, שמודה לחברה "ג'ימי" על המתנות שנתן לה: השפה שלו, האומץ שלו והרכות שלו. ויחד עם מוריסון, אבל גם מתוך המקום הכל כך שונה שלי – מהצד המקרבן שמשעתק כוח ואלימות עד אין קץ, אני מוצאת שבולדווין נותן לי נקודת מבט חדשה על החברה שלי, כמו גם על בני האדם שהחברה שלי מתאמצת מאוד להסתיר ממני.

מוריסון מודה לבולדווין שנתן לה את מתנת השפה לשכון בה, "אמת חפה מכל קישוט". היכולת להסתכל על המציאות מתוך התבוננות ישירה בעוול היא מהמתנות המשמעותיות ביותר בכתיבתו של בולדווין. הוא אינו מפחד לבקר שנאה עצמית בקרב שחורים, שנוצרת כאשר הם מטמיעים את מערכת הדיכוי שבתוכה הם חיים. על עברו כמטיף צעיר הוא כותב: "אני באמת מתכוון לכך שלא היתה אהבה בכנסייה. זה היה מסווה לשנאה עצמית וייאוש".

שותף של לותר קינג. מרטין לותר קינג במצעד זכויות האדם בוושינגטון (צילום: רולנד שרמן, ויקימדיה)

אך הביקורת החריפה ביותר שלו, כמובן, היא כלפי המדכאים, המזינים בשנאה את המערכת שהם כביכול שולטים בה וניזונים ממנה, אך היא למעשה שולטת בהם: "משהו רע, זדוני, קורה לאנשים כשהם מתחילים להטיל ספק בעצמם ולאבד את שמחת החיים, כפי שקורה כאן. הספק העצמי בקרב נשים וגברים לבנים באמריקה, אי-יכולתם להתחדש במעיין חייהם שלהם, הופכים כל דיון, קל וחומר כל ליבון וביאור, בכל סוגייה סבוכה – כלומר בכל מציאות – לבלתי אפשרי". והמילים חודרות הישר לליבי בתל אביב, בין עזה לטהראן, מודעת לספק העצמי שנוטע בנו השלטון האוטוריטרי והדכאני שלנו.

בולדווין גדל בסמיכות לקהילות יהודיות ועם רגישות רבה לדומה, אך גם לשונה, ביחס של הנצרות הלבנה למיעוטים שונים בארה"ב. ב"הצינוק שלי רעד" הוא כותב על החרדה שאוחזת בו כשהוא חושב על כך שחבריו היהודים הקרובים היו יכולים להישרף בכבשן בשואה. במסה "בפעם הבאה שריפה" מתייחס בולדווין למדינת ישראל הצעירה, ובפועל מזהה את הפוטנציאל של הדיסטופיה שאנחנו חיים בה כעת. הוא מבין מראשיתה את הצביעות שבאמצעותה יתייחס המערב לישראל ולכל אקט אגרסיבי ומיליטנטי של המדינה הציונית. הוא מצטט את מלקולם אקס, ואומר שהוא צודק כשטען ש"איש לא הזדעק וקרא 'אלימות' כשהישראלים למשל נלחמו כדי לזכות מחדש בישראל", כלומר במלחמת 1948.

בולדווין כתב את המסות הללו לאחר שביקר בישראל ב-1961. בסוף ספטמבר הוא הגיע לתל אביב כאורח של ממשלת ישראל, ובילה שבועיים במדינה הצעירה. ההתרשמות שלו בביקור הזה היתה תחילה חיובית: "ישראל ואני אוהבים האחת את השני", כתב ביומנו. אך הרושם הזה השתנה. ב-1979 בולדווין שב למרחב בין הירדן לים וכתב על החוויה בטון שונה לחלוטין. הוא הבין שישראל אינהרנטית קשורה לאירופה, כרעיון אך גם כישות פוליטית. "מדינת ישראל לא נוצרה לצורך ישועת היהודים; היא נוצרה לישועת האינטרסים המערביים", כתב "… הפלסטינים שילמו על מדיניות בריטית קולוניאלית של הפרד ומשול ועל המצפון הנוצרי האשם של אירופה במשך יותר משלושים שנים".

מילותיו של בולדווין מדויקות ומדייקות כאילו נכתבו היום: "אין שום – אני חוזר שום – תקווה לכונן שלום במה שאירופה מכנה ביהירות כזו המזרח התיכון (איך היתה יכולה אירופה לדעת? מאחר וכשלה באופן כה מוחלט למצוא דרך להודו) בלי להתמודד עם הפלסטינים". בימים שבהם נתניהו וטראמפ מספרים לנו שמלחמה היא דרך להשיג שלום ושאפשר להשיג שלום עם כולם במזרח התיכון, למעט הפלסטינים, בולדווין מציע אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. הוא אינו נביא: הוא מתאר את מה שמולו מבלי להפנות את המבט.

רוב היהודים תומכים בגירוש. פלסטינים מגיעים לקבל סיוע הומניטרי בצפון רצועת עזה, ב-23 ביוני 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מתנתו השנייה של בולדווין למוריסון היא האומץ. האומץ שמתווה בולדווין הוא הבחירה בחיים יחד, מתוך כבוד הדדי, תוך הסתכלות כנה בהיסטוריה והצבת אופק אחר. הוא לא רצה לראות את השחורים בארה"ב מקבלים את תנאי המשחק שהציבו להם הלבנים. במסה "הפעם הבאה שריפה" הוא מתאר ביקור אצל אימאם, שבעיניו הפתרון לגזענות האמריקאית הוא ליצור אומה שחורה נפרדת. בולדווין טוען מולו כי ניתוק בין שחורים ולבנים בארצות הברית הוא בלתי אפשרי וגם לא מטרה שיש לשאוף אליה, אבל מאידך אסור לקבל את המצב הנוכחי כנתון. הוא כותב לאחיינו שאם ל"אינטגרציה יש משמעות, פירושה הוא שאנחנו, באהבתנו, נאלץ את אחינו לראות את עצמם כפי שהם, נאלץ אותם להפסיק לברוח מהמציאות – ולהתחיל לשנותה".

בישראל, שרוב גדול של היהודים בה אומרים כי הם מעדיפים לגרש את הפלסטינים מעזה; שהטיהור האתני שהיא מחוללת בגדה המערבית מתקדם במהירות מבהילה; שאף במקלטים שבה, כביכול "מרחב בטוח", היו דיווחים שיהודים מונעים מפלסטינים אזרחי ישראל לתפוס מחסה ולברוח מאימת הטילים; האומץ להגיד שאין אף פיתרון מלבד חיים משותפים המבוססים על כבוד הדדי הוא מצרך נדיר. כאשר ישראל מורידה את עצמה אל השאול בפנטזיות על "החלפת השלטון באיראן", קריאה בבולדווין היא תזכורת שהדרך היחידה לחיות כאן אינה מתוך עליונות, אלא מתוך הבנה כי המערכות שאותן כלכלנו ושעיצבו אותנו הן האשמות במצב העגום שבו אנחנו נתונים.

מהלך יוצא דופן שעושה בולדווין הוא הנגדה של הכוח – שעליו מושתתת העליונות הלבנה – לאהבה, "כמצב קיומי, או מצב של חסד". אין זו הושטת הלחי השנייה, אלא בחירה מוסרית בהתנתקות משנאה, במקום לשאוף להפוך את הקורבן למקרבן. בספרו "יום אחד כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה" (שעליו כתב כאן אמיר רותם), עומר אל-עקאד מציע גם הוא את הבחירה באהבה כבחירה המוסרית ביחס לרצח העם בעזה. אל-עקאד אומר כי בתגובה לתהיות הריקות על התנגדות בלתי אלימה ועל "מרטין לותר קינג הפלסטיני" (בולדווין וקינג שניהם פעלו במקביל, ולעיתים יחד, בתנועה לזכויות האזרח האמריקאית), ניתן לראות את התגלמות האהבה באיש המנשק כף הרגל של בנו ההרוג בעזה, האיבר היחיד ששרד מגופתו לאחר ההפצצה הישראלית.

המסוגלות לבחור באהבה ולא ליפול לתוך התנאים שהוצבו לנו דורשת אומץ גדול, במיוחד כשהיא באה מהצד שסופג אלימות בלתי פוסקת. אבל זהו גם לקח חשוב לצד המקרבן, המדכא. ישראל של 2025 היא אומה שיודעת רק כוח ומתנהלת בשיכרון כוח שנדמה שאין לו סוף. בין הפצצות שנועדו ל"החלפת המשטר" בטהראן לבין ירי על אנשים שעומדים בתור לחלוקת מזון בעזה, כל עולם המושגים שלנו מושתת על אלימות. האהבה שאנחנו, כחלק מהכוח המשחית יכולים לבחור בה, היא היכולת להתמרד נגד המיליטריזם, נגד הכוחנות ששובה אותנו שוב ושוב במעגל אימה. וכדי לעשות כן, אפשר לפנות למתנה השלישית שמוריסון מודה עליה לבולדווין: רכות.

המתנה מתמדת להתראה הבאה. זירת נפילת טיל איראני בבת ים (צילום: אורן זיו)

בישראל של 2025 אין הרבה רכות. אנחנו מקשיחים את לבנו, מפנים מבט, איננו מסוגלים להרפות מהמיליטריזם. כפי שכתבה כאן אורלי נוי, "עם שכל קיומו מסתמך רק על כוח הזרוע יגיע בהכרח למחוזות הנוראיים ביותר של השמדה, בסופו של דבר גם לתבוסה". המחיר שאנחנו משלמים על השריפות שאנחנו מציתים בזו אחרי זו, במרחב שבו אנחנו חיים, הוא הניוון החושי שלנו עצמנו.

אחד החושים שהכי מושפע ממצב החירום המתמשך הזה הוא השמיעה. החל מאותה אזעקה ביום שישי 13 ביוני לפנות בוקר, אז דיווחו לנו שישראל תקפה באיראן ויש צפי לתגובה, וכעת כשאנחנו מסתגלים להפסקת האש השברירית שהגיעה באותה פתאומיות, אנחנו חיים את חיינו באוזן כרויה לאזעקה הבאה. לעולם לא רחוקים מהטלפון, מאותה התראה ארורה שתבשר לנו על השריפה הבאה. הלב לעולם אינו חוזר לקצב רגוע, תמיד עובר ממצב חירום אחד למשנהו.

הקריאה ביצירה של בולדווין היא חוויה דומה להקשבה למוזיקת ג'אז. אחד הסיפורים הקצרים הידועים של בולדווין מ-1957, "הבלוז של סוני", (מתוך "הולכים לפגוש את האיש", תרגם יואב רוזן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019) מתאר יחסים בין אח נגן ג'אז לאח שבחר בחיים בורגניים יותר כמורה. כאשר בולדווין מתאר את המפגש ביניהם בבר שבו האח מנגן, הכתיבה והמוזיקה מתמזגות, והקוראת מבינה עד כמה ג'אז חשוב לבולדווין, לא רק כאסתטיקה אלא כמנעד אתי ופוליטי שבו אפרו-אמריקאים לא עשו את מה שציפו מהם, יצרו אומנות שכל כולה בהפתעת המאזין, אמנות החופש.

השימוש של בולדווין בשפה הוא מקוטע, מלא בדגשים, השהיות וקפיצות אסימטריות. אני קוראת את בולדווין, ואת הכתיבה שלו על ג'אז, כשהאזניים שלי כרויות להתראות ולאזעקות. האלטרנטיבה שמציע בולדווין דרך הכתיבה, שהיא למעשה מוזיקה כשלעצמה, היא ויתור על הפחד לטובת חירות, אפילו אם רק לכמה רגעים.

המסה השנייה בקובץ נחתמת בציטוט מתוך גוספל המתייחס לנח, שקילל את חם, בנו, שיהיה "עבד עבדים לאחיו" משום שחשף ערוותו. "אלוהים נתן לנח את אות הקשת בענן, לא עוד מבול; בפעם הבאה – שריפה!", כותב בולדווין. אנחנו חיים בתקופה של שריפות בלתי נגמרות, אחת באה אחרי השנייה, ואת השריפות האלה אנחנו עצמנו מציתים. אנחנו נעים בין שפל מוסרי ופוליטי אחד למשנהו.

קולו של בולדווין מהדהד בישראל-פלסטין של 2025, אל מול תמונות הריסות בתים במרחב סביבנו, בין עזה לטהראן; אך גם הרס מוסרי שאי אפשר לראות, בעיי החורבות של הנפש שלנו. הוא מזכיר לנו שאנחנו יכולים לבחור במתנות שהשאיר לנו בולדווין, ולהפסיק להצית שריפות.