אי אפשר להישאר נייטרליים מול רכבת הגירוש

הנתון הפוליטי החשוב ביותר, והוא שצריך לעורר את הזעקה: היעדר התנגדות מובהקת לטיהור אתני בחברה הישראלית. ישראלית משקיפה על עזה מגבעה בשדרות, נובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

המאמר שפרסמנו על תמיכה רחבה בגירוש ובהשמדה בקרב הציבור היהודי הישראלי ספג קיתונות של רותחין במדיה החברתית ובעיתון "הארץ". המבקרים הצביעו על סקרים אחרים שהציגו תמונה מתונה יותר של רמת התמיכה בטיהור אתני וטענו כי סיבה עיקרית להבדלים היא שהסקר שלנו נשען על מדגם לא מייצג. מדובר בטענה שגויה. כמקובל בניתוח סקרים, קבוצות בעלות ייצוג יתר במדגם שלנו קיבלו משקל נמוך יותר בחישוב התוצאות ולהפך.

>> עזה: טרנספר, וגרוע מטרנספר

המדגם ותהליך השקלול שלו עברו את כל המבחנים הסטטיסטיים האובייקטיביים המקובלים למדידת ייצוגיות, כולל אפקט התכנון. כראיה, סקרים נוספים שנערכו בחודשים האחרונים מצביעים על מגמה דומה, כולל סקר של מכון מחקר ישראלי מוביל שנערך בעקבות מאמרנו ושיחזר במדויק את נוסח השאלות שלנו. בסקר זה 74% מכלל האוכלוסייה היהודית, ו-62% ממצביעי יש עתיד והמחנה הממלכתי תמכו בגירוש אלים של הפלסטינים מרצועת עזה.

הפער בין ממצאי הסקר שלנו לבין אלו של הסקרים ה"מתונים" נובע בעיקר מעניין עקרוני: כיצד נכון לפנות לנשאלים כאשר מבקשים לברר את עמדותיהם בנושאים רגישים כמו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. עורך הסקר שלנו בחר במודע שלא לכלול אפשרות של תשובה נייטרלית, והמשיבים התבקשו לבחור בין ארבע תשובות: שתי דרגות של תמיכה ושתי דרגות של התנגדות – כלומר, הם נדרשו להביע עמדה ברורה.

גישה זו מסבירה את ההבדל בין תוצאות הסקר שלנו, שבו 82% תמכו בגירוש פלסטינים מעזה ו-18% התנגדו, לבין סקר אוניברסיטת תל אביב, שבו 53% הביעו תמיכה בטרנספר, אך לא ניתנה אפשרות להביע התנגדות "רכה" או תמיכה "רכה". סביר להניח שאילו היו מציגים אפשרות לתמיכה מתונה ומבקשים מהנשאלים להכריע האם הם בעד או נגד, שיעור המצדדים בגירוש היה גבוה יותר.

גם בסקר שערך מכון אקורד, ששיתף אותנו בנתונים הגולמיים, נמצא כי 60% תמכו בגירוש, 14% התנגדו ו-26% בחרו באופציה נייטרלית – מה שמעיד על כך שהאפשרות להימנע מהבעת עמדה חד-משמעית משכה את שיעור התמיכה בשתי האופציות כלפי מטה.

העם עם הטרנספר. הפגנת ימין בתל אביב מרץ 2023 (צילום: אורן זיו)

כהערת אגב ראוי להזכיר, כי בפעמיים הקודמות שבהן נבדקה עמדת הציבור כלפי טרנספר – ב-2002 וב-2003 – לא ניתנה אפשרות לתשובה נייטרלית. לכן, לצורך השוואה היסטורית תקפה, חשוב לשמר מבנה שאלה דומה גם כיום.

כשמדובר בשאלה כה רגישה וכבדה – כמו תמיכה בטיהור אתני – האפשרות להישאר "נייטרלי", במיוחד כשלא מאפשרים דרגות שונות של תמיכה או התנגדות, עלולה להסתיר יותר משהיא מגלה. אנשים שנשאלים שאלה כזו מתמודדים לא רק עם עמדתם האישית, אלא גם עם קולות מצנזרים שמלווים אותם – בני משפחה, חברים, ולעיתים גם רשויות החוק. האפשרות לבחור ב"נייטרליות" מעניקה להם דרך להימנע מהכרעה, גם אם ליבם נוטה לכיוון מסוים.

דוגמה חדה לכך ניכרת בתוצאות הסקר של מכון אקורד בקרב הציבור הערבי: 26% מהנשאלים הערבים בחרו באופציה הנייטרלית ביחס לגירוש תושבי עזה. מעטים כנראה יעזו לטעון שהפלסטינים אזרחי ישראל "נייטרליים" לגבי גירוש בני עמם מרצועת עזה. מכאן שסביר להניח שלא מדובר בנייטרליות רגשית ("טרם החלטתי"), אלא בהקשבה לקול הפנימי שאומר: "התרחקו מפוליטיקה, זה מסוכן".

בדומה לכך, בקרב הציבור היהודי, מרבית ה"נייטרליים" בסקר של אקורד מגיעים מהמרכז הפוליטי – מהמחנה שבו תמיכה בגירוש עלולה להתפרש כהזדהות עם ה"ימין". בקרב מצביעי "יש עתיד", "המחנה הממלכתי" ומפלגת העבודה, שיעור ה"נייטרליים" נע בין 35% ל-39% – גבוה יותר משיעור התומכים או המתנגדים. לעומת זאת, במחנה נתניהו רק כ-17% בחרו באופציה הנייטרלית.

הטענה שהועלתה כנגד הסקר שלנו כי לא סביר ש-30% מבוחרי העבודה תמכו בהרג כל תושבי עיר שצה"ל כבש, צריכה להיבחן גם על רקע הסקר של מכון אקורד בו רק 30% מבוחרי העבודה התנגדו לטיהור אתני בעזה. סקר אחר של מכון אקורד מחודש מאי הצביע על כך, ששני שליש מהמגדירים את עצמם "מרכז" מאמינים כי אין חפים מפשע בעזה, כמו גם 30% מהמגדירים עצמם "שמאל". או במילים אחרות: המרכז הפוליטי בישראל הוא חלק אינטגרלי מהסחף לעבר הנורמליזציה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, כפי שמראה סקר אחר סקר.

הסקרים של אקורד ושלנו אינם סותרים זה את זה. הם מציגים תמונות משלימות. נקודת ההשקה הברורה ביניהם היא הנתון המדאיג באמת: שיעור המתנגדים לטיהור אתני. בסקר שלנו – 18%; בסקר של אקורד – 14% בלבד (בסקר של אוניברסיטת תל אביב האפשרות הזו לא קיימת). זהו הנתון הפוליטי החשוב ביותר, והוא שצריך לעורר את הזעקה: היעדר התנגדות מובהקת לטיהור אתני בחברה הישראלית.

לבסוף נטען שאיננו לוקחים בחשבון את ההקשר ההיסטורי של "לחימה פעילה", ואת הפחד הרווח בקרב יהודים כי הפלסטינים שואפים "לכבוש את ישראל ולהשמיד חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית", אם תינתן להם ההזדמנות. במילים אחרות נרמז שהתמיכה הרחבה בגירוש, ואף התמיכה של כמחצית מהציבור בהרג חסר הבחנה של אזרחים פלסטינים, עשויה להיעלם עם תום המלחמה. אך זו טענה א-היסטורית וגם בלתי מוסרית: ההרג חסר ההבחנה מתרחש כעת דווקא משום שאין בקרב הציבור היהודי מי שיתנגד לו. גם אם הסנטימנט הציבורי ישתנה לאחר המלחמה, כשתרד רמת החרדה, אין מדובר ב"הלך רוח חולף" שייעלם. את "נכבת עזה" אנו מבצעים עכשיו.

התגובות הזועמות לסקר, גם אם חלקן נשענות על ביקורת מתודולוגית לגיטימית, מבטאות במידה מסוימת גם זעם על עצם החשיפה, בבחינת "אַל תַּגִּידוּ בְגַת". הסקר חשף את מה שמסתתר מאחורי מעטה הנייטרליות של הציבור הנתפס כמתון: מצביעי השמאל-מרכז, אלה שבחרו לאורך השנים להיות "נייטרליים" ביחס לכיבוש, לאפרטהייד, להפקעת הקרקעות, לגירוש ולנישול. כפי שכתב ההיסטוריון האמריקאי הווארד זין בספר הנושא שם זה, "אינך יכול להיות נייטרלי על רכבת נוסעת".

גם הימנעות מנקיטת עמדה – במיוחד כשמדובר ברכבת הדוהרת אל התהום – היא עמדה. גם ההחלטה של מרבית הסוקרים שלא לשאול את השאלות הקשות (שאלת הגירוש נעדרה משאלונים של מכוני סקרים ישראלים בין 2003 ל-2025) היא בחירה פוליטית. אלא שהיום, הרכבת הישראלית לא רק בדרך לתהום – היא כבר בצניחה חופשית לעבר ההתרסקות. ובכל זאת, רבים עדיין מתקשים להביע עמדה ברורה. וכאשר מאלצים אותם לבחור, מתגלה תמונה מטרידה, לעיתים מחרידה.

מכיוון שאין אנו נייטרליים, נסיים בהבעת תקווה שהדיון המתודולוגי והפילוסופי הזה יהיה זרז למשימה הדחופה שעל הפרק – לעצור את ההרעבה, לעצור את ההרג, לעצור את הגירוש.

שי חזקני הוא פרופסור להיסטוריה ומדעי היהדות באוניברסיטת מרילנד. הוא מחברו של הספר "מולדת יקרה: מלחמת 1948 — המכתבים הגנוזים" (2024).

תמיר שורק הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט. הוא מחברו של הספר "האופטימיסט: ביוגרפיה של תופיק זיאד" (2023)