לילי עושה את זה: חלק חמישי
אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק החמישי משמונה
איור: נועה מזלי
אני מסתכלת בה, בדמות של לילי בזיכרון שלי. ככה קראתי לה. לילי. כנראה בגלל הגיל והזרות-ממש-בספק במבטא ששמעתי במלים המעטות מאוד שהיא אמרה לי: "תני לי כסף בבקשה!" ואז "תני לי עוד!" ואז "אני צריכה עוד. אין לי מה לאכול. אני רעבה. את לא יכולה לתת לי עוד!" דמות מעורפלת עם קווי מתאר דווקא די ברורים. אני לא זוכרת פנים. אני זוכרת רוחב אגן ודקוּת רגליים וכיפוף של גב עליון.
אני מנסה לדמיין רגע של הבנה. מה קורה ברגע שמבינים? ברגע המסוים ההוא? זהו, את יודעת שאת הולכת לעשות את זה. מה קורה לך כשהבנת, ממש עכשיו, שאין לך שום ברירה אחרת. אולי בחילה חזקה? כזאת שתוך שנייה כבר הציפה את כל החלל מעל לקיבה ובין הצלעות עד לגרון. לופתת אותך. בחילה של אימה מול מציאות שהעיפה לך את הרצפה, את הבלטות שדרכת עליהן עשרות אלפי צעדים בלי להפנות אף פעם תשומת לב לזה שהן שם. בחילה מהתפרקות ידע העולם שלך, הֶרגלים שלך, כמו לדעת שיהיה מקרר, שיהיה אוכל במקרר, שיהיה בית. אני מנסה לדמיין הבנה שהגוף דוחה, לא מקבל, לא מסוגל לבלוע. הבנה שהגוף שלך מקיא ופורט אחר-כך לשורה של צעד אחרי צעד אחרי צעד עד לחלון של האוטו שלי בוקר אחד באוקטובר.
– איפה תאספי?
– ברמזור שכונתי אני חושבת. לא על המדרכה. אנשים עם כסף כבר כמעט לא הולכים על המדרכה בשכונה. רק ילדים או זקנים או פועלים זרים. גם לא נראה לי שאני אצליח להתיישב על המדרכה או במיוחד לא לקום אחר-כך. בצומת, ברמזור. לא גדול. לא סואן. מפחיד אותי נורא מלחיץ אותי עומס וצפירות ונסיעה מהירה.
– ו… איך?
– מה פירוש איך?
– זאת אומרת, נגיד, מה תלבשי?
– מה זה חשוב מה ללבוש? בגדים. טריינינג גדול, חם, נוח או יש לי גם מכנסיים מחויטים. כאלה של בית קפה או של טכס סיום בית-ספר של הנכדים.
– זהו? זה הכל? או טריינינג או מחויט?
– זהו, כן. שנים לא קניתי. ונורא רזיתי אז אני לא יכולה כבר ללבוש את הבגדים שהיו לי עוד לפני. את המחויט הזה בצבע בורדו עם ז'קט מתאים קיבלתי משכנה. הוא חיכה אצלה המון זמן בארון שתרזה בחזרה עד שהיא שמה לב שנורא רזיתי והחליטה שדי היא תיתן אותו כבר ודי. זה ממש לא צבע שלי. אני אוהבת אדום אמיתי ולא כזה בין לבין. אבל הוא תמיד משכנע את השומרים בשער של הקניון שאני כמו כולם.
– את לא?
– אני כן?
– אין לי כסף לסנדוויץ'. אפילו לא לקפה.
– אבל נותנים לי להיכנס. בכל זאת נותנים לי להיכנס.
– את רוצה לאסוף בקניון?
– לא, לא. איזה שטויות. את יודעת שזה שטויות. לא נותנים שם. מישהי מאחת החנויות כבר תקרא מיד לביטחון ויגידו לי – בטח במבטא רוסי – סליחה גברתי, הנהלת הקניון אוסרת לקבץ כאן נדבות. אני מבקש ממך לעזוב את המקום. וילוו אותי עד ליציאה. יוודאו שאני יוצאת החוצה וגם לא עומדת בסביבה לפני דלתות הכניסה, למשל.
– אפילו במכנסיים מחויטים, אה? בכלל – מכנסיים מחויטים זה לא נראה רעיון כל-כך טוב. אפילו אם הם יד שנייה.
– הם לא נראים יד שנייה.
– נו, אז בכלל. לא ממש מתאים לקיבוץ לאיסוף תרומות.
– אבל טריינינג זה ממש משפיל. אני לא חייבת להיראות קבצנית. אני רק אוספת קצת כסף לאוכל. רק בינתיים עד שאני אמכור את הדירה.
– אז בכל זאת מה את לובשת?
– לובשת? את עם הלובשת. מה זה משנה? בכלל לא חשבתי על זה.
– באמת? את בטוחה? איכשהו נראה לי שאת אף פעם לא יוצאת מהבית בלי לחשוב מה ללבוש ואיך צריך להיראות, לא? אף פעם. כי זה הרגל כזה נורא חזק, לא? אפילו שאין לך מה לאכול. את באמת באמת… לא הטריד אותך בכלל בכלל איך תיראי? לא חשבת איך תתלבשי כדי לקבל לבקש מאנשים עזרה? נגיד, מה ללבוש שיאמינו לך שאת אשה טובה, מכובדת, לא סתם עובדת עליהם.
– אני… תראי, יש את… הטריינינג נורא נעים לי בבית. הוא חם. אני נורא אוהבת אותו. אני מפחדת שאם אני אלבש אותו הוא ירגיש לי אחר-כך דוחה. חוץ מזה יש רק את המכנסיים המחויטים.
– נו, אז לא מכנסיים. בטח יש לך שמלה או חצאית נוחה. חשוב שזה יהיה גם נוח. אחרת לא תוכלי לעמוד שם הרבה.
– אני לא מתכוונת לעמוד הרבה. רק קצת וזהו. רק עד שיהיה לי מספיק לאוכל. כל פעם קצת. עד שאני אצליח למכור. אבל, כן, עוד לא ממש קר בחוץ, אולי חצאית עם גרב ניילון עבה כזאת. חצאית סתם. יש לי שתיים כאלה לא עם סגנון. ישנות, פרחוניות בצבעים כהים. חצאיות סבתא, את יודעת. היא חייכה על הביטוי, על עצמה.
– והן נוחות לך?
– גדולות עלי. אחת יותר. אבל זה לא נורא. אחת פחות רחבה מלמטה. פחות מכניסה רוח שאז צריך ככה להדק אותה בין הרגליים.
– אני צריכה לזכור לזוז הרבה. לא לעמוד בשקט. להעביר קצת משקל מרגל לרגל. הירך די כואבת לי. לפעמים זה עוזר לזוז עוד לפני שזה מתחזק. אם אני שוכחת זה כבר לא עוזר. לא עוזב אותי.
– את יכולה גם לעשות הפסקות. להתיישב למשל על ספסל של איזה תחנת אוטובוס פה ושם, לא? את לא רוצה לעשות הפסקות?
– אולי. אני לא רוצה למשוך את זה הרבה זמן. רק עד שיהיה לי מספיק לארוחה.
– כן, כבר אמרת. נראה לי שאני מבינה, למרות שאני לא בטוחה אם התכנית הזאת מציאותית. אז, אבל כובע, מה עם כובע?
– לא צריך. אין שמש חזקה עכשיו. וגם אין לי. לא צריך. מה זה חשוב. את עם הכובע שלך, עם השאלות שלך. אין לי מה לאכול.
כשהבנת, כבר די מזמן, כשאמרת לעצמך את המשפט הזה, כבר לפני כמה שבועות, אולי אפילו לפני חודשיים, אולי יותר – זה מתערפל לך, את לא בטוחה – הלכת לבנק. הלכת ועמדת בתור והודעת לפקיד שאת פותחת את החשבון-חסכון. הוא אמר שתפסידי עליו אם תפתחי עכשיו, שמתפקידו להבהיר לך, שאולי תשקלי שוב. זה היה חשבון קטנצ'יק שבכל זאת חשבת שאת שומרת אולי לזמי לפני שהפסקת לגמרי לשמוע ממנו ושאחר-כך חשבת שאת שומרת לעצמך ליתר ביטחון. אז הנה, יתר ביטחון זה עכשיו. וזה לא היה סכום רציני אבל זה קצת עזר לכמה זמן.
אחרי שפתחת את החשבון-חיסכון התקשרת גם לאחות של אבא שלך שעוד בחיים בבית אבות וקנית כרטיסים לשני אוטובוסים – ארבעה סך הכל הלוך חזור – ונסעת עד הוד השרון וישבת איתה ורצית לשאול אם היא יכולה לדבר עם הבן שלה, עם הבן-דוד שלך שאין לך איתו שום קשר כבר שנים, שיעזור קצת, אבל הבנת שהיא לא מבינה. ואחר-כך גם התקשרת לבן שלה ותקליט אמר לך שהמספר הוחלף ומצאת את המספר החדש דווקא בספר-טלפונים בדואר, בלי לשלם על שיחה ל-144. הצלחת לקרוא את האותיות הקטנות של הספר טלפונים אפילו שלא החלפת משקפיים מזמן והפקידה בדואר אמרה לך וואו בגילך, איזה יופי. אני כבר לא מצליחה לקרוא כאלה אפילו עם המשקפיים שלי. אני כבר מראש מוותרת על אותיות כאלה.
דיברת איתו, עם הבן-דוד שלך, וכן, הוא זוכר אותך בטח, 'דודה' – כי היית מבוגרת ממנו בדי הרבה שנים – ואמרת לו שאת במצוקה, ככה אמרת את זה, "אני במצוקה", שאין לך מספיק כסף כדי לאכול בצורה מסודרת. הוא שתק רגע ואז כשהוא דיבר הוא נשמע אולי נבוך ואולי גם קצת עוין. אבל הוא אמר, "כן, בטח, מה זאת אומרת, בטח נעזור". אחר-כך הוא אמר: "את יודעת זה… זה הבית אבות הזה של אמא. זה נורא יקר כל חודש ואנחנו משלמים משכנתא גדולה והכל. את יכולה לתת לי את הכתובת שלך? או שאולי יותר טוב את הפרטים של החשבון בנק שלך?" בצד השני של שיחת הטלפון הוא חיפש עט ופנקס ורשם את הפרטים ואחר-כך שלח לך דווקא כמה מאות שקלים כמה פעמים. ארבע פעמים. לא כל חודש, פעם בחודשיים-שלושה. מאתיים שקל, שלוש מאות שקל, פעם מאתיים חמישים. אחר-כך הוא הפסיק. לפחות בינתיים. ואז מה?
לפרק הבא, השישי
* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
