newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לילי עושה את זה: חלק שישי

אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק השישי משמונה

מאת:
השאירו תגובה
א א א
איור: נועה מזלי

איור: נועה מזלי

לפרק הראשוןלפרק הקודם

ואז, למשל, איפה עומדים? אני תוהה למשל אם היא נעמדה ברחוב ליד הבית. בגלל שהיא ידעה אולי שאין לה כסף לנסוע לשום מקום אחר ואין לה כוח ללכת ברגל לשום מקום רחוק, בטח לא אם היא לא אוכלת מסודר, אבל גם ככה לא – בגילה ועם הרגליים האלה. בצומת מול קופת חולים, ששם ראיתי אותה באותו בוקר בהתחלת החורף עם נעמי שותקת בספסל האחורי במה שנראה כמו הפעם הראשונה שלה, של לילי, עוברות די הרבה מכוניות יחסית, בגלל הסניף הגדול של קופת חולים. אפילו שהרמזור נמצא בקצה של רחוב קטן, ודי מכירים אותה שם בגלל כל הענייני-בריאות שלה. נראה לי שאולי זה עוד יותר משפיל לעמוד ליד הבית אז יכול להיות שהיא כעסה גם על זה ולא רק עלי שאם כבר נתתי לה משהו זה לא היה יותר. אולי היא כעסה גם על זה שהיא צריכה למחול על כבודה בבית שלה כי אין לה כסף וכוח לצאת מטווח ההיכרות.

– לא מפריע לך קרוב לבית? שיראו?

– מפריע לי, מפריע לי. בטח שזה מפריע לי. מה את חושבת? בכלל, הכל מפריע לי. לעמוד לבקש. אבל אם כבר אז עדיף לי ליד הבית. לאסוף רק קצת. אמרתי לך כבר, לגמור מהר וללכת הביתה. עדיף לי את יודעת לסתום כאילו את האף לכמה זמן, להחזיק את הנשימה רק עד שאני לא אוכל יותר ולהסתלק. מהר. כמה שיותר מהר.

– בעצם אולי זה טוב שמישהו מהשכנים יראה, לא? אולי מישהו שמכיר אותך ממש יעזור לך. נגיד יחשוב לעצמו: 'מסכנה, התביישה לבקש עזרה, לא ידענו, איך ממש לא ידענו'.

– אני לא מסכנה. אין לי במה להתבייש. אני לא מתביישת. לא מתביישת בכלום. יש לי בית. אני לא איזה הומלסית. לא רוצה טובות כאילו הם יותר טובים ממני. אמרתי לך כבר, זה רק זמני. יש לי דירה ותנור חימום וטלוויזיה ואני משלמת חשבונות חשמל.

– את מתכוונת עד שתמכרי? אמרת שאת מוכרת.

– כן, נו. עד שאני אמכור. אני נורא אוהבת אותה, דירה ממש חמודה. נו אז מה? אין לי כסף לאכול מסודר.

– ואיפה תגורי?

– איפה לגור? זאת הבעיה? הבעיה זה למכור. את לא מבינה? הדירות שיכון האלה, בכלל השיכון הזה זה לא נחשב מי יודע מה. בעירייה בארנונה זה כאילו אזור מבוסס בגלל שזה קרוב לווילות, אבל זאת סך הכל דירה קטנה. קטנטונת. ישנה. שיכון. בניין לא משופץ.

– את מתכוונת שאת לא מצליחה למצוא קונים?

– בינתיים לא. נורא קשה עכשיו. כבר חודשיים המשרד תיווך מפרסם מודעות ורק פעמיים באו לראות אותה. הודעתי להם להוריד את המחיר ההתחלתי בעשרים אלף דולר. המתווך די נדהם אבל אמרתי לו שאני צריכה לנסוע לחו"ל לבן שלי ואין לי זמן. מיתון עכשיו. בדירות הגדולות ובווילות יש שוק. שם זה קונים שיש להם מספיק כדי לעבור תקופה קשה גם אם הם מפסידים ועוד לעבור דירה. אבל בקטנות אף אחד לא זז. כולם נאחזים. אנשים לא יודעים אם תהיה להם עבודה בעוד שבוע. הם פוחדים, כולם פוחדים מהתחייבויות גדולות, משינויים. מברכים על מה שיש או מקללים. זה יכול לקחת עוד חצי-שנה, אולי שנה, אני יודעת… אבל מי יודע. אולי יהיה איזה מזל פתאום.

– ומשכנתא? את לא יכולה למשכן אותה?

– בגילי? בלי כסף? מישהו ייתן לי? מישהו ידבר אתי בכלל? הם יודעים שאי-אפשר לפנות אחת כמוני גם אם אני לא מחזירה ו… לא חשוב, בקיצור, אין סיכוי. בטח לא הייתי מדמיינת אותה אומרת ככה היום, כשעמידר והמשטרה מפנים בכוח גם יהודיות ולא רק פלסטינים, כולל זקנות וחולים. אבל הבוקר ההוא בהתחלה החורף היה לפני קרוב לעשר שנים. אפשר היה להגיד ככה אז, עוד לפני 2007 שפינו סופית בכוח את אנשי כפר שלם והרסו את הבתים שלהם. או אפילו אחרי זה, כשרוב האנשים עוד לא ידעו שפינויים בכוח הם שגרת מציאות מקובלת.

– אז מה, ונגיד שבכל זאת תצליחי למכור, אז חשבת איפה תגורי?

– כן, חשבתי. בטח. אין הרבה מה לחשוב. בשכירות. שמעתי שמכרו בקומה רביעית בלי מעלית מאחורי קופת חולים במאה שישים אלף. אבל זה היה בשנה שעברה. רק התחיל אז המיתון. שלי יותר קרובה לכביש, אז אני בטח אקבל פחות וגם ככה הורדתי את המחיר. אני עוקבת במודעות. במשרד-תיווך אמרו לי אולי יותר. "יופי של מיקום!" הם אמרו לי שם. "וזה רק קומה שלישית, צד אחורי לכיוון הגינה – מצוין! אולי מאה תשעים אפילו מאתיים אלף!" בטח.

– את לא מאמינה להם?

– נו באמת. הם מחפשים קליינטים. הם פשוט רוצים שאני אתלהב ואחתום להם על חוזה. זקנה, לא מבינה כלום, מה היא יודעת. אני דווקא יודעת. אני דווקא כן יודעת. מבינה. כל-כך הרבה שנים הייתי קניינית אצל הבָּלָבּתית שלי בחנות בגדים. תאמיני לי, אני יודעת לעשות חשבון. אבל בכל זאת חתמתי. איך אני יכולה למכור לבד? יש לי כסף לשים מודעה בעיתון? יש לי כוח לדבר עם כל מיני אנשים שמתקשרים שרובם בכלל מתווכים? מודעות על עצים ולוחות מודעות זה סתם שטויות, לא רציני. זה לא אמצע תל-אביב כאן או חיפוש שותפה לדירת סטודנטים.

– אז תחפשי בשכירות באזור יותר זול, שההוצאות שלך ירדו?

– אני לא חושבת. כאן בסביבה דווקא. דירה קטנה, חדר וחצי, יכולה לעלות כאן אפילו חמש-מאות-שש-מאות דולר לחודש נגיד. אני עוקבת מתמצאת במחירים. כבר כמעט לא בונים כאלה ודי קשה למצוא. אבל אני מהאזור. אני אשאל גם במכולת ובקופת חולים. אני מאמינה שאני אמצא. נגיד שאני אקבל מאה חמישים אלף דולר אז זה יספיק לעשרים וחמש שנה של חמש מאות דולר בחודש. לשש-עשרה-שבע-עשרה אם שליש הולך על אוכל וחשמל ותרופות וטלפון וארנונה ומים. טלפון באמת שאין כמעט. זה רק לחירום ואם אני צריכה לבקש עזרה. ואולי הוא עוד יצלצל, הבן שלי. אפילו למתווכים אמרתי לא לטלפן. נתתי להם ימים קבועים, שעות קבועות וזהו. עד עכשיו עוד שילמתי חשבונות. רק את האחרון לא.

אני לא צריכה יותר משליש. לא צריכה יותר משש-עשרה-שבע-עשרה. אז שכירות.

– אבל פה? למה פה? באזורים יותר זולים גם האוכל לרוב יותר זול. גם הארנונה. בכלל, את חושבת שתרצי להיות כאן אחרי ש… את יודעת. השכנים יראו אותך וככה…?

– לא, תשמעי, הרופאה שלי כאן באזור. כבר חמש-עשרה שנה אותה רופאה ואני מכירה אותה ורגילה. מקום חדש בגילי? להתחיל להכיר רופא, שכנים, מכולת, דואר, בנק, ירקות, בית מרקחת?

וגם חברות, לא? יש לך גם חברה או כמה חברות שאת לא רוצה להתרחק מהן? זה נורא חשוב. לפעמים זה הכי חשוב, לא? לפעמים זה ממש מה שמחזיק אותך. יותר ממשפחה.

– לא. חברות לא. כבר אין לי. בכל אופן לא כאן בסביבה. אף פעם לא היו כל-כך. אני… כל העניינים האלה עם ניקו ואחר-כך עם זמי, כל הבושה הזאת, תאמיני לי לא הסתדרתי עם אנשים עם חברות ככה יותר מדי בתוך העניינים שלי. אני לא אוהבת את זה. מה לעשות, ככה גידלו אותי. כמו עכשיו שאני כמעט לא…

ומה את חושבת, גם כשקצת סיפרתי – פה ושם נגיד לאמא של חבר של זמי שנגיד נראתה לי נחמדה, ממש מזמן – אז עם העניינים עם המריבות – כבר ראיתי איך מתרחקים, את יודעת. ראיתי איך העיניים שלה – עוד לפני שגמרתי את המשפט שהוצאתי שיצא לי על ניקו – ככה מקפידות לא להיפגש בעיניים שלי, מסתכלות לי מעל לכתף. איך הילד שלה כבר לא בא יותר לשחק אצלנו עם זמי. כאילו שזה מדבק או משהו. את יודעת. וגם עם עם עם זה שאין לי לאכול זה… לא רוצים כל-כך לדעת. אולי מפחדים שיצטרכו אני לא יודעת פתאום להחזיק אותי, ש…

– תגידי ואת לא חושבת שאולי זה יהיה אחרת בשכונה לא כזאת מסודרת יחסית? לא נראה לך שאיפה שיש עוד אנשים שקשה להם מבינים אולי יותר? אולי גם יותר מתחלקים, עוזרים? מן שותפות כזאת?

– נראה לך? באמת? אני לא מאמינה בזה. ועוד למישהי חדשה, לא מוכרת, לא מהשכונה. מה היא באה זאתי לבקש מה היא חושבת לה…

– אז אבל פעם כן היו לך חברות? כאלה שממש דיברת איתן, שסיפרת להן מה קורה איתך? הן לא יכולות, מישהי מהן לא יכולה לעזור קצת? ניסית?

– הן… היו היו לי שתיים, שתי חברות קרובות ממש. רבקה'לה עוד מהתיכון ואחר-כך כל השנים. היא ידעה על ניקו. היחידה שידעה. סיפרתי לה. ואחר-כך גם על זבולון והכל. היא הייתה כמו אחות כמו אחות שלי שלא הייתה לי. כל-כך רציתי עוד ילדים שהוא לא יהיה כמוני יחיד אבל אחרי ההיריון איתו אמרו לי שאסור. והיה גם מאוחר, כבר הייתי די מבוגרת. והייתה לנו כבר ערימה של חובות וחזרתי מהר לעבודה.

רבקה'לה ואני, עוד מהתיכון היינו היה לנו במשותף כזה ראש למספרים, שתינו, ואהבנו לשחק בזה בכל מיני חשבונות ולא סתם אחר-כך הייתי קניינית ממש טובה ואחראית על כל הסחורה והמלאי בחנות והיא הייתה מורה למתמטיקה. הייתה תקופה אחת… כשהיא הלכה לאוניברסיטה התרחקנו, היה לי קשה, אני מודה – קינאתי. סטודנטית בירושלים עם קמפוס ומעונות ומסיבות וספריה וכאלה. יושבת על הדשא של המחלקה. כמה פעמים היא הזמינה אותי למסיבה או לישון אצלה אבל לא רציתי. לא התאים לי עם כל הסנובים האלה ולהעמיד פנים שכאילו גם אני לומדת. אמרתי לה שתעזוב אותי.

אבל סך הכל היא הייתה מן ביישנית כזאת. לא כל-כך נהנתה מי יודע מה או בילתה או משהו באוניברסיטה. היא למדה שם והכירה שם את הבעל שלה והתחתנה וזהו. חזרו מירושלים, קנו דירה, תעודת הוראה, עבדה כל השנים, גידלה ילדים, כזה כמוני. רגיל. שיכון רגיל. היא הזמינה אותי לחתונה שלה. איכשהו עם הזמן חידשנו את הקשר.

בלי רבקה'לה הייתי מתפוצצת. מתה.

עכשיו היא עם אלצהיימר. לא מכירה אותי. הילדים שלה אשפזו אותה במוסד ברעננה. הרבה זמן הייתי נוסעת לבקר אותה אפילו שהיא כבר לא זיהתה אותי. פעם בחודש לפני שכרטיס אוטובוס הלוך חזור נהיה החלב והלחם שלי.

מה אני אגיד לך, הרבה זמן חשבתי מסכנה קטנה רבקה,לה. עם הילדים הנחמדים שלה והבעל – הוא כבר לא בחיים – מה זה כבר שווה כל זה. חשבתי שהייתי בוחרת הכל רק לא זה – את האלצהיימר שלה. נישואים קשים, בעל קשה, בן קשה. הכל כמו שזה, רק בלי לאבד לגמרי את עצמי את מה שאני. אבל עכשיו כשאין לי מספיק לאוכל, אני חושבת שאולי עדיף כמוה.

– קשה. אני מצטערת לשמוע. זה קשה לראות. בכלל וגם חברה קרובה.

– ומי השנייה?

– מה?

– אמרת קודם שהיו שתיים, שתי חברות קרובות. אז מי השנייה?

– אה, ילנה.

– גם כזאת מזמן?

– מאוד. כלומר, לא מזמן, לא. דווקא הרבה אחרי שהתגרשתי. אבל מאוד מאוד קרובה, אוהבת. איזה לב יש לה, אשה מלאך. אין לה הרבה אבל היא בסדר. והיא תמיד מתחלקת. בלי חשבון. כל-כך הרבה אהבה. ממש בהתחלה כשהיכרנו והמקרר שלי התקלקל ממש שבק לגמרי – עוד המקרר שלקחתי מהבית עם ניקו, לא יאומן – היא שכנעה את הבעל שלה לקנות חדש במקום הישן שהיה להם משהו כמו עשר שנים ולהעביר לי אותו. היא אמרה שהיא ממש שמחה על ההזדמנות הזאת. הם אפילו דאגו להובלה.

אז לה למשל סיפרתי. עכשיו אני מתכוונת. על האוכל. זה לקח לי קצת זמן אבל בכל זאת סיפרתי. היא שלחה לי כסף מזומן עוד באותו יום עם המטפלת הפיליפינית שלה. היא בקושי יכולה לרדת ולעלות במדרגות עם הבעיות לב שלה. חמישה מעקפים עשו לה. שבע מאות שקל! ככה מיד היא שלחה לי שבע מאות שקל! בלי להגיד כלום.

אבל כמה היא יכולה. דווקא יש לי קשר יפה עם הבת שלה. גם היא שלחה לי פעם אחת צ'ק. אמא שלה סיפרה לה והיא שלחה לי. אבל כמה הן יכולות. מטפלת פיליפינית. היא אפילו לא יכולה להציע לי נגיד לגור אצלה ולהשכיר את הדירה שלי אם היית מצליחה. היא אומרת לי הלוואי שהייתי יכולה להציע לך לגור איתי. היא גרה לא כל-כך רחוק מכאן – ארבע תחנות באוטובוס. אני אצלה כל שבועיים כשאפשר. כל פעם שאני מבקרת אצלה היא נותנת לי ארוחה חמה. המטפלת שלה מכינה ולפעמים הבת שלה, כשהיא מגיעה מירושלים. הבן בארצות הברית. כל פעם היא גם שולחת אותי הביתה עם מצרכים, כמה שאני יכולה לסחוב והיא קונה לי כרטיסיות לאוטובוס. לפעמים היא בכוונה נותנת לי יותר מצרכים ומזמינה מונית ומשלמת לנהג גם להעלות לי הכל הביתה. עם הזמן, התחלתי להרגיש עם זה קצת יותר נח. קצת. זה באמת מכל הלב.

עם כל מה שהיא נותנת לי אני כבר לא אומרת לה שיש ימים שאין לי ארוחה. אני מחלקת את המצרכים שהיא נותנת לי למנות קטנות, כמה שאפשר. אבל זה בקושי מספיק לשבוע. בטח לא לשבועיים. לפעמים זה גם מתקלקל. גם יש שבועות שהיא חלשה מאוד ולא מזמן היא הייתה מאושפזת כמעט חודשיים, היא כמעט הלכה. אנחנו כבר כמעט שלא מדברות בטלפון. היא יודעת שלא נעים לי שאני לא יכולה לטלפן חזרה. היא לא רוצה יותר מדי.

– אז שתי חברות?

– האמת, לא הייתי כל-כך אשה של חברות אפילו שזבולון צעק עלי פעם את עם החברות שלך. מה הוא ידע.

– אז נשמע שהיית די לבד כבר הרבה שנים, לא?

– הייתה יש לי גם חברה שלי של קפה מדי פעם שהיא לא מכאן, לא מהסביבה. קפה פעם בחודשיים, קצת שינוי, קצת קצת להיות בין אנשים כאילו שאני אשה רגילה, גם משהו, גם חשוב, לא? היא גרה באמצע תל-אביב. היינו נפגשות באמצע הדרך – ברמת-אביב, לפעמים בצפון. אם אני לא חולה ואם היא לא חולה ואם יש לי מספק כסף גם לכרטיס אוטובוס וגם לקפה. אחרת הייתי אומרת לה שאני לא כל-כך בריאה. כבר כמה פעמים אמרתי לה שאני לא בריאה והיא כבר הפסיקה לטלפן. אני חושבת שהיא הרגישה שזה תירוץ. אולי היא חשבה שאני לא רוצה כבר לפגוש אותה. האמת היא שאני לא בריאה אבל לא בגלל זה אמרתי לה. אם היה לי כסף הייתי נוסעת להיפגש אתה.

אנחנו לא מדברות בטלפון. היא כמעט לא שומעת כבר אבל גם קודם לא דיברנו הרבה. יצאנו, טיילנו בין אנשים. קצת. היא הייתה מן אחות גדולה כזאת, לוקחת אותי למקומות שלא הכרתי וגם לא העזתי ללכת אליהם לבד. היא… עבדנו ביחד בחנות לפני המון שנים.

היא לא הייתה שם הרבה זמן. ככה בין השורות הבנתי שהבעל שלה לא הסכים שהיא תצא לעבוד. את יודעת – כזה שחשב שזה משפיל אותו אם היא עובדת כאילו הוא לא מספיק מפרנס, וגם לא רצה אותה "מסתובבת". ניקו לא היה ככה. בכלל. נו, גם זה משהו. הוא גם לא חיכה כמו הבעל שלה שאני אגיש לו הכל ואני אעשה לו הכל ואני כל רגע אהיה לו זמינה כמו איזה משרתת. לא חשוב, בכל אופן היא חיכתה ממש הרבה שנים עם החלום שלה לצאת. היא… לא כל-כך בגלל הכסף למרות שממש לא היה להם. אז גם זה, כן, אבל היא בעיקר פשוט שנאה להיות כל הזמן רק בבית ועם ארבעה ילדים. כשהם היו כבר די גדולים כבר בתיכון כולם או בצבא היא איכשהו התעקשה והתמרדה ויצאה. מצאה עבודה. היא הגיעה לחנות קצת לפני. זה החזיק קצת יותר משנה. אחר-כך אחת הבנות שלה חלתה במשהו רציני, היא לא אמרה לי מה, והיא עזבה. חזרה הביתה לטפל בה.

כבר אז הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר שם. שלחו אותה הביתה – החנות, הבעלים, זאת אומרת – בלי כלום אחרי שהיא עבדה כבר יותר משנה. נכון שזה לא היו הם שפיטרו אותה אבל בכל זאת.

התחלנו את הפגישות שלנו דווקא אז אחרי שהיא עזבה. היא הייתה מתקשרת לשאול אם אולי אני רוצה לצאת לקפה, לסרט, כאלה. דווקא אהבתי שהיא כמעט לא יודעת כלום על מה שקורה אצלי ועל ניקו והכל וגם על מה שאצלה כמעט לא דיברנו. היינו יושבות מסתכלות על אנשים, על סגנון לבוש, מאיפה נראה לנו שבאו, מנחשות סיפורים, צוחקות, מקשיבות לשיחות מסביב. הרבה צחקנו. מחליפות מתכונים.

היה גם הבן של השכנה מלמעלה שעזרתי לו בחשבון כשהוא היה קטן וזמי היה מנסה להפריע. אחרי שעזרתי לו לגמור שעורים הייתי נותנת לשניהם עוגת ספוג ותה ליד השולחן. אחר-כך כל השנים הוא היה נכנס לפעמים להגיד שלום והייתי נותנת לו פרוסה. הוא מאוד אהב את העוגת ספוג שלי. הוא אמר שזאת של אמא שלו תמיד צונחת או נשרפת. גם בתור איש צעיר הוא היה יושב אצלי קצת לפעמים בדרך למעלה. מספר לי מה הוא עושה. שואל עלי ועל זמי. הוא אמר שהוא אוהב את השקט אצלנו. אצלם היו שבעה ילדים, הוא היה הבכור, ותמיד הייתה מוסיקה חזקה. אחר-כך הוא נסע. הוא גר בקנדה. האמא נפטרה. את האבא, בקושי הכרתי. האבא, גר עם אחת הבנות. זהו.

בקיצור לא בגלל שום חברות אני לא אעבור מכאן.


לפרק הראשוןלפרק הקודם

לפרק הבא, השביעי

* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אתר בנייה של שכונת מגורים חדשה בהרצליה, ב-27 במרץ 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

אתר בנייה של שכונת מגורים חדשה בהרצליה, ב-27 במרץ 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

מענקי הקורונה הם תעמולה. ההטבות למשקיעי הנדל"ן הן מדיניות

גם היצירתיים שבפרשנים הכלכליים לא יצליחו לזהות מדיניות כלכלית סדורה בהחלטות הממשלתיות שהתקבלו מאז שהתחיל משבר הקורונה. ניתן למצוא מדיניות כזאת רק בסעיף שהוגנב לחוק מענקי הקורונה, שנועד לשמור על מחירי הדיור הגבוהים כדי להגן על רווחי הקבלנים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf