newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לילי עושה את זה: חלק רביעי

אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק הרביעי משמונה

מאת:
השאירו תגובה
א א א
איור: נועה מזלי

איור: נועה מזלי

לפרק הראשון, לפרק הקודם

הם דווקא הלכו קל – הגירושים של לילי וניקו.

מהר. כבר הרבה זמן לפני זה גמרנו לריב ולשנוא וקצת לנסות מחדש ושוב לריב. כבר רק חיכינו. אחד ליד השני חיים לחוד בבית. הלכו צ'יק-צ'ק.

או: הם הלכו כל-כך קשה, כל-כך לאט הגירושים האלה. עינוי סיני. סתם. בירוקרטיה של הרבנות. חיכינו הרבה זמן ואז התברר שאיבדו את התיק וזה היה עוד פעם למלא טפסים ועוד פעם להסביר ולחכות בתור… שעות, יום עבודה, ואחר-כך חודשים עד שיגמרו את הטיפול. אולי בכלל לא איבדו. אולי זה היה בכוונה – כדי לא למהר לפרק נישואים ארוכים. כאילו שאי-אפשר להחזיק גם סיוט הרבה שנים. לא רבנו כבר, לא צעקנו. אבל זה היה עינוי. אחד ליד השני חיים לחוד בבית.

עד שזחלתי מזה החוצה לא רציתי לחכות אפילו שנייה לסדר לי מקום משלי. לא רציתי שכירות, לא רציתי זמני, שום דבר. רציתי מקום. מקום שלי. סידרתי דירה ממש מותק במחיר טוב אבל חיסלתי את כל הפיצויים. עכשיו יש לי רק קצבת זקנה ואבטחת הכנסה. אלפיים תשעים וחמישה אחרי שמורידים שמונים ושישה ביטוח בריאות.

בהתחלה – אז – חשבתי שזאת הברקה: לקנות דירה ממש איך שהתגרשנו עם כל הפיצויים שלקחתי אז מראש מהבוסית שלי על חשבון הפרישה ואת כל החצי שקיבלתי מהדירה שלנו שהתעקשתי שנקנה אחרי שקיבלנו משהו, איזה ירושה קטנה, מדודה שלי וכבר כמעט גמרנו – איזה גמרנו, גמרתי – לשלם עליה משכנתא. היינו לחוצים למכור אז קיבלנו מחיר קצת נמוך. והיא הייתה קטנה ולא במיקום מי יודע מה, מה שיכולנו. ככה שלא הייתי מצליחה לקנות בלי הפיצויים ובלי משכנתא. נתנו לי משכנתא. חברה חתמה לי ערבות וגם דודה אחרת, אחות של אבא. אבל זה לא היה להרבה שנים – בגלל הגיל אמרו לי. אז התשלומים היו די גדולים ולא הצלחתי לחסוך מאז בכלל. כלום.

– דירה? יש לך דירה? באמת? ומה, ואת בטח מוכרת אותה, לא? למה לא אמרת מהתחלה? אז בעצם לא כל-כך נורא המצב שלך, לא?

– אני… אני ממש ממש אוהבת אותה. היה לי גם מזל עם שכנים. בדירה הקודמת הרגשתי לא שייכת. זרה. שנים גרתי שם וכל הזמן הייתי שונה. משונה כזאת. את יודעת, ניקו עם המריבות והכל. הבושה הזאת שלא רציתי שאף אחד יידע.

ותמיד היה לי קר. כל הזמן. אפילו שחיממנו די הרבה וניקו היה צועק עלי מה את מחממת חמסין בחוץ מטורפת. כאן השכנים ממול סימפטיים כאלה בגדאדים נחמדים. הם לא מתערבים. הם אף פעם לא דחפו את האף נגיד כשהיו צעקות עם זבולון. לפעמים הם רואים שאני לא יוצאת החוצה כמה ימים והם דווקא דופקים בדלת ושואלים מה נשמע, תמיד בעדינות, קצת עוזרים אם צריך, אם אני מקוררת או משהו. עושים מכולת. לפעמים גם אם אני בסדר הם סתם ככה שואלים אם אני צריכה משהו או אם להביא לי תרופות מקופת חולים.

– תגידי ואמרת להם? ביקשת מהם עזרה?

– באמת היה לי מזל בסביבה הזאת. את יודעת, במכולת ממול מוכנים אפילו לרשום. איזה מזל שיש מכולת ולא רק סופר שלא רושמים שם ולא חשוב אם את גרה ממול. של זוג צעיר מהשכונה. קודם הייתה של אבא שלו. הם מתייחסים ממש יפה. נעים להיכנס לשם. אני פוגשת שכנות, מדברים קצת. קצת אנשים ולא לבד כל הזמן. הם גם עובדים יפה ביחד, הזוג של המכולת, והרבה פעמים הילד שלהם נמצא איתם שם. הם נותנים לו כאלה, את יודעת, משימות קטנות – תסדר את כל הקופסאות של הנרות לחנוכה שהגיעו אתמול, הנה כאן, איפה שפיניתי להם מקום, בדיוק, יופי, בערימה מסודרת. שלא יפלו מהמדף. דברים כאלה. הוא כל-כך נהנה מזה, כל-כך גאה, הקטנצ'יק. לפעמים גם התינוקת שלהם שם בעגלה אחרי המעון.

באמת היה לי מזל עם הדירה הזאת. מזל גדול. אבל ביחד עם התרופות שאני צריכה חדשות כל פעם – לפני שנתיים עוד הסתדרתי אבל עכשיו כל פעם יש בעיה חדשה ואיזה תרופה חדשה – אז כל זה והחימום והכל, הכסף כבר לא מספיק.

– אז את…

– גם ניסיתי לחסוך. ממש ניסיתי. לפעמים אני לא מחממת. אבל אז אני כל הזמן קפואה. יכול להיות שזה מהאנמיה או מהלחץ דם. אני ממש נעשית חולה. לא יכולה לזוז. לא יוצאת מהמיטה. כמה פעמים ניסיתי. אפילו לכמה ימים. ולא יצאתי מהמיטה. לא הצלחתי לזוז. לא לקנות, לא לבשל, לא לקחת תרופות. כלום. הייתי חלשה מזה. האמת, הרגשתי שאני הולכת. שוקעת לאט לאט לתוך שינה ארוכה. את יודעת, דווקא היה בזה משהו. מפתה. כמעט נעים. להירדם וזהו. אני כל-כך עייפה. אבל פעם אחת אחרי כמה ימים כאלה השכנה דפקה בדלת לשאול אם אני בסדר ואמרתי כן, הכל בסדר, והייתה שמש טובה במרפסת וקמתי וישבתי שם. ואחר-כך הדלקתי את החימום וזהו. על חשמל.

הארנונה לא ממש זולה אפילו שהדירה קטנה ואפילו עם הנחה לקשישים. זה אזור כזה, לא עשיר אבל נחשב קצת מבוסס. חשבתי אולי להפסיק לשלם אבל זה בא ביחד עם החשבון מים. העירייה עוד תסגור לי את המים. גם טלפון אני משלמת. אני לא משתמשת כמעט – אין לי עם מי או למה. אבל מה – לנתק? אז אם אני גם צריכה איזה בדיקה בסניף מרכזי בתל-אביב או נגיד במרפאות חוץ ב"מאיר" ואני לוקחת אחר-כך טקסי כי אין לי כוח לאוטובוס אז הלך לי הכסף של האוכל לאותו יום. לפעמים אני פשוט לא הולכת. עד שהרופאת משפחה אומרת שזה יהיה חסר אחריות מצידה לקבוע אבחנה כי אין לה נתונים או שהיא מסבירה לי עוד פעם לאט, כאילו שאני לא מבינה, שזה רציני. דחוף. חשבתי להגיד לה אולי שאין לי כסף לנסיעות האלה אפילו שאת הבדיקות אני לא צריכה לשלם. על התרופות אני חוסכת לפעמים. אני במילא שונאת – יותר מדי כדורים. זה עושה לי בלגן בבטן. אני יודעת איזה הכי חשובות כאלה שאי אפשר לוותר עליהן בשום אופן. כל השאר – אפשר גם בלי. עדיף לאכול.

– כן, אבל אני לא מבינה, תגידי, הדירה, את לא מוכרת אותה? זה לא היה פותר הכל?

– אני… אני אגיע לדירה אבל את צריכה, תביני זו לא כל התמונה. זה רק… את יודעת, באמת היה לי מזל כאן אבל כבר כל-כך לא נעים לי להיכנס למכולת, אפילו להכניס לשם רגל. ולא מספיק לי כבר גם חשמל חימום מים תרופות נסיעות לבדיקות ארנונה הכל וגם אוכל בצורה מסודרת. במכולת הם נחמדים כאלה אז הם לא אומרים כלום. אבל אני רואה את המבטים. הם נחמדים אבל אני רואה איך הם גם מתנשאים – אולי קצת אבל בכל זאת – מתנשאים שהם כאלה רחומים, כל-כך טובים שהם לא אומרים לי כלום ומוותרים לי בינתיים על החוב. אני רואה שהם יודעים שאני יודעת שהוא די גדול. הם יודעים שהם לא צריכים להגיד לי כלום כי אני כבר יודעת ולא נעים לי ואני מתביישת. אני לא יכולה לסבול את זה כבר. יש לי בחילה כשאני רק נכנסת לשם. זה עושה אותי חולה. וגם יש להם שני ילדים קטנים בכל זאת. זאת הפרנסה שלהם. אני לא רוצה יותר. לא יכולה. אולי אם הם היו אומרים משהו. נגיד, "תשמעי, אני יודעת שקשה לך וזה בסדר, את לא צריכה לדאוג, אנחנו בסדר. באמת. אין בעיה. את לא מגזימה ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו. את לא צריכה להרגיש רע, אוקיי? אני יודעת שתחזירי ברגע שיהיה לך". אולי. או שגם זה לא היה עוזר. לא יודעת. בכל אופן, ככה עם המבטים האלה עם ההרגשה שהם איזה אצולה חסודה – אני חולה מזה. אני לא רוצה, לא יכולה. די.

אז בעניין הדירה – כן, אני מוכרת. בטח. אז כמו שאמרתי, זה ממש זמני. זה בסך הכל לא כזה נורא. תאמיני לי, יכול להיות הרבה יותר גרוע. יהיה בסדר בסוף. אבל בינתיים אני צריכה לאכול, לא?

אז נגיד שכבר הבנת.

– אז מה את עושה עכשיו?

– נו, יש לי ברירה?

– אז זהו? אז תצאי לקבץ נדבות?

– לאסוף תרומות.

– אוקיי. שיהיה.


לפרק הראשון, לפרק הקודם

לפרק הבא, החמישי

* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מאות בני משפחות של הילדים האבודים, ולצידן תומכים רבים, הגיעו לירושלים מרחבי הארץ. הן דורשות הכרה בפשע שנעשה, גילוי האמת וצדק, עשרות רבות של שנים לאחר שנעלמו אחיהן ובניהן. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. 21 ליוני 2017. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות דרשה לדחות על הסף את התביעה בגלל "התיישנות". הפגנה למען הכרה במשפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות הפתיעה: נדון עם האוצר על פיצויים לחטופי תימן

לפי הפרקליטות, מתקיימים דיונים עם החשב הכללי, אבל "לא ניתן לאשר סכומים" בגלל ממשלת המעבר. פעילים במאבק לילדי תימן, המזרח והבלקן: "המשפחות שמעו על המתווה בפעם הראשונה, זה ניסיון נבזי להשיג את אהדת השופטים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf