newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לילי עושה את זה: חלק ראשון

אחת לשבוע נפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק הראשון משמונה

מאת:
השאירו תגובה
א א א
איור: נועה מזלי

איור: נועה מזלי

בן-גוריון פינת ביל"ו, הרצליה, 7.32 בבוקר, יום רביעי

הרזון של הרגליים שלה. הלא צפוי. המהמם. דווקא את זה ראיתי יותר מכל דבר אחר. הוא לא הסתדר עם רוחב האגן שהיה גם רוחב קצה השמלה שנגמרה קצת מתחת לברכיים. הדהים אותי איך הרגליים הכל-כך רזות האלה מחזיקות אותה. היא הייתה רזה אבל האגן שלה ברוחב מכפלת השמלה היה רחב והרגליים החריגות הוליכו אותה, אם כי לאט. לאט. היא התקרבה ממש לאט לחלון של האוטו מלֹפנַי בהיסוס שהיה ברור לעין. כפופה קצת. אולי היא רגילה לסדר ככה את משקל הגוף ולהזיז את מרכז הכובד כדי שאחת הרגליים הרזות מדי לא תתקפל או תיתקל. היא סימנה בַּיד לפתוח את החלון. לא ראיתי אם לְנהג או לנהגת. למטה למעלה למטה למעלה בכף היד, באצבעות פשוטות אבל לא נוקשות, נפנוף. הרבה יותר מהר מההליכה שלה. בטח לשאול אם נוסעים בכיוון שלה. אם אפשר אולי לקחת אותה.

זה קורה לי לפעמים בשכונה. אישה זקנה או איש זקן באחד הרחובות השקטים הצרים מסתובב אלי כשהיא שומעת את הרעש של האוטו ומושיט יד. אולי את יכולה לקחת אותי?

קשה לה ללכת. והיא רק יצאה מקופת חולים, שם בפינה משמאל, הבניין ההוא הגדול. למרות שבעצם בשעה כזאת עוד לא עובדים בקופת חולים. אולי לוקחים בדיקות. או אולי יש שם מוקד חירום. נדמה לי שיש שם מוקד חירום. הנהג או נהגת התעלמה. היא דפקה בזכוכית. כבר פחות מהססת. אולי נואשת. כועסת. יד קפוצה שלה יצאה עכשיו לגמרי – עד אמצע האמה – מתוך השׁל הכחול-עמוק שעטף עד לרגע הזה את הכיפוף כולו – של הגב ושל הכתפיים עד לזרועות ולכפות. היה קר. התחלת חורף. זכוכית קרה קשה. הרגשתי חשבתי את הכאב של המכה בפרקי האצבעות. ראיתי את הקצב ואת התנופה שהיד לקחה לפני שהיא התנגשה בחלון. הוא לא נפתח.

עוד לא הצלחתי להפשיר מעל להגה וגם הכתפיים שלי היו כפופות קדימה בתוך הז'קט ג'ינס הגדול והלא גמיש והלא מספיק מחמם שטעיתי לשים עלי כשיצאנו. הסעתי את נעמי לאוטובוס שהיא נסעה בו כל יום לבית ספר. עוד לא היה קור של אמצע חורף, אלא של התחלת חורף מוקדם בבוקר. עוד מעט יתחמם קצת.

היא דפקה שוב. חזק. ברצף.

חשבתי שהרמזור צריך עוד מעט להתחלף כבר. קיוויתי שהיא תזוז אחורה כי חשבתי שהיא עומדת ממש קרוב למכונית. היא זזה אבל לא התרחקה. הסתובבה צמוד מאוד למכונית מקדימה והתחילה ללכת לאט בכיוון שלי. באמצע הרחוב, מהצד שליד הנהג. לא ידעתי אם היא תצליח להגיע לפני שהרמזור יתחלף. הסתכלתי בראי. לא היו מכוניות מאחורי. כפות הידיים שלי התפתלו אחת סביב השנייה כדי להתחמם ולהתרחק רגע מהקור של ההגה. תדליקי גלגל"צ הבת שלי אמרה מהמושב האחורי – לפי החוק כי היא עוד לא הייתה בת ארבע-עשרה. אמרתי רגע. לחצתי על הכפתור שפותח את החלון החשמלי עוד לפני שהיא הגיעה לאוטו. חשבתי שאני אקח אותה לפחות חלק מהדרך. אבל תלוי – "לאיזה כיוון את צריכה?" היא כבר עמדה ליד החלון.

"תני לי כסף בבקשה".

העברית שלה הייתה טובה. לא של זרה או עולה חדשה. עברית ישראלית של אישה שהגיעה לכאן מזמן. כנראה, לא בטוח, ממקום אחר, אבל אם כן אז לפני הרבה שנים. לא נשארה בשפה של המקום ההוא. מדברת עברית של מי שלמדה, עבדה, התנהלה בעיקר בישראל. היא נראתה כמו דודה שלי או אמא של חברה שלי. בטח בת שבעים ומשהו, לא נראה לי שיותר. לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב. שתקתי. מתוך בלבול. בעצם גם מתוך מבוכה. היא לא נראתה קבצנית.

הרמזור כבר היה ירוק. נעמי לא אמרה כלום אפילו שהיא ידעה שאנחנו לא יכולות להתעכב כשאנחנו בדרך להסעה לבית-ספר – המרחק והזמן של הנסיעה היומיומית היו מדודים – ואפילו שבדרך-כלל היא הייתה מבקשת פעם שנייה וגם שלישית אם לא הדלקתי מיד את הפופ של גלגל"צ. הפעם היא עקבה אחרי בלי להתערב.

"תני לי כסף".

פעם שנייה בלי בבקשה. כי זאת לא הייתה בקשה. בעצם גם בפעם הראשונה לא. היא אמרה את המלה, אבל בקול היא דרשה. התובענות הזאת, הישירות – לא ככה עושים את זה בדרך-כלל.

לא אמרתי לה את זה. את זה שבדרך-כלל מושיטים יד, לפעמים עם כוס פלסטיק ומשפילים מבט – במיוחד נשים – או מישירים מבט עצוב, מדוכדך. מושפל אפילו אם לא משפילים אותו. את זה שבדרך-כלל אומרים משהו מהביטויים המוכנים של קיבוץ נדבות – בבקשה גברת; צדקה תציל ממוות; can you spare some change; או שלא אומרים כלום כי הגוף והיד וההשפלה המוצפנת והמבט ולפעמים הלבוש אומרים אמרו את זה כבר.

* * * * *

יש כמובן חריגים.

ז'ניה למשל שראיתי אותו פעם ראשונה כמה שנים אחר-כך, בצומת על יד הכניסה לרמת חן, בדרך לחברה שלי בקרית אונו. איש נמוך יחסית ולא רזה, לפחות לא בפעם הראשונה, רחב כתפיים. אבל מדויק במיוחד בפרופורציות שלו עם פנים יפהפיות. עצמות לחיים בולטות, עיניים טיפ-טיפה מאורכות-מלוכסנות, בהירות, נראות סלביות. פנים מפוסלות ושזופות. רחוץ, בחולצה לבנה, שיער רטוב מסורק מוקפד ויורד ישר עד לקצה התחתון של האוזניים. כאילו לבוש לערב שבת בקיבוץ או בקן של תנועת הנוער לפני ארבעים שנה. הוא הסתכל על הנהג לפנֵי הנהגת שלפנַי במבט מאוד ישיר, כמעט-אבל-לא חצוף, מבט שאומר במודע אני פוגש את העיניים שלך, אני לא מתבייש, אני בן-אדם כמוך, זה מה יש, מחייך מעט, כמעט-חיוך כמעט-משועשע מהפוזה שהוא נוקט, מזה שהוא – הוא! – נאלץ. מכל המצב. כמעט. אבל בכל זאת רציני. זה רציני. קד קידה של תיאטרון מהמותניים. תנועה ארוכה וזורמת תוך כדי הושטת הכוס החד-פעמית השקופה במחווה מלכותית. היא לא הייתה ריקה וגם לא מלאה. לא ריקה כדי לסמן שאתה לא לבד, לא פרייאר, כי גם אחרים האמינו כבר שקשה לו, שמגיע לו, שאין לו ברירה, שהוא לא עובד עליהם. האמינו והפילו לו פנימה מטבעות. לא מלאה כדי לסמן כמה שאין לו, שהוא עובד כל-כך קשה, אוסף חוסך פרוטה לפרוטה. כל תרומה תתקבל בברכה, קטנה כגדולה. הנה הברכה. הקידה המהודרת.

מהמותן אמנם – בבירור קידה של נתין, של מי שניתן לו, הוענק לו – אבל מאוד ייחודית, מלאת חן, ובפירוש גאה. נושאת, מפגינה, את חתימת גבו האישית; שליטה מדויקת בשרירים ובאותו זמן רכה. קידה של רקדן. שונה לגמרי מהכיפוף-תודה הכאוב, הקטנטן של הרבה קבצני צמתים. שוב ושוב בצמתים שונים באנשים שונים ראיתי את אותו גב מוקשה. גב שמסתובב כולו כדי לסובב רק את הראש, במשטח כאב שלם שמכתיב למוח טווחי תנועה. גב תפוס בעווית שבולמת הפרדה בין העורף לכל השאר. שמי שסוחב אותו איבד זמנית או לא את השליטה על שימוש מדויק בקבוצות שרירים ועל הפעלה מובחנת של עצמו. גב שמופנה קשה למציאות לא מתפענחת.

לא של ז'ניה. הגב של ז'ניה הפגין שימוש מתוחכם.

הנהגת מלפני כבר הספיקה להתכונן ולהקפיא מבט ישר קדימה באיתות מאומץ ומובהק שהיא לא הולכת בשום אופן להחזיר לו מבט או לתת לו פרוטה. ככה אומרים – פרוטה. פרוטה זה תמיד כסף שאין או שלא רוצים לתת. הקוד היה ברור והוא לא התווכח. לא ניסה אפילו. אין כאן מקום לוויכוח. היא הקפיאה צוואר והוא ידע. בהליכה נחושה, איטית, הוא כבר הסתכל עלי במבט מאוד ישיר, כמעט-אבל-לא חצוף, מבט שאומר במודע אני פוגש את העיניים שלך, אני לא מתבייש, אני בן-אדם כמוך, בפנים החזקות שלו, שולף בתוכי ערכת דעה קדומה שדחפה לשאול: "מה בחור יפה כמוך עושה…"

כבר כמה שנים שאני רואה אותו. כל פעם בצמתים שונים. ז'ניה נגיד, שזה קיצור מקובל של ייבגני שזה שם די נפוץ בין המהגרים שבאו לכאן מכל מיני ארצות שמדברים בהן רוסית שהיו פעם ברית המועצות. נגיד שייבגני. כללית, לא בעקביות, הוא הלך במהלך השנים האלה והתרחק מהעיר לכיוון הפרברים. צומת אלוף שדה, צומת הכניסה לקרית אונו, הפנייה לקרית קריניצי. הלך והתרחק והלך והתיישב, במקביל, בתוך הכתיבה שלי. בהדרגה התחלתי לתרגם לטקסט את המפגשים שלי איתו בצמתים, לכתוב עליו אותו בטיוטה המתפתחת של הסיפור-מסה הזה.

בפעמים האחרונות שנתקלתי בו, הוא תפס כבר מזמן מקום משמעותי בטקסט הזה וראיתי שהוא רזָה מאוד. עדיין יפה. חרוץ חריצים פיסוליים. עייף. ירוד. הוא כבר לא היה נראה לי כאילו שבטוח יצא רק עכשיו ממקלחת בדירה נקייה ומסודרת-בטעם גם אם היא מאוד מאוד צנועה, עם ריח ברור אבל לא מוגזם של אפטרשייב. צמח לו זקן. לא ארוך אבל גם לא קצר. הגב שלו נראה פחות רוקד, פחות גמיש. השיער שלו נגע כבר בכתפיים.

באחת הזחילות שלי בפקק שנמשך לכיוון בית-חולים תל-השומר שעכשיו נקרא שיבא, בדרך לאיזה בדיקה רפואית טרחנית, ראיתי אותו מקדימה שוב עובר מחלון לחלון, מטור לטור. בזמן שעקבתי אף חלון לא נפתח. במכוניות היה מיזוג ובחוץ הייתה סופת חול מגעילה. לא יום טוב לעבודה שלך, ז'ניה. הסתכלתי בפנים שלו והבנתי שבהבדל ממני, הוא לא בדיוק החליט על הנדבות שהוא חילק לי. הוא אמנם הציב את עצמו במרחב הציבורי רחוץ ומוקפד והחווה קידת תיאטרון כדי להרוויח את מה שהוא קונה בעיגולי המתכת שנותנים לו (זה כמעט אף פעם לא ניירות) – לחם או וודקה או הרואין או מקום לגור (זה ממש לא ענייני). הוא אמנם סחר בגוף שלו, בכמעט-חיוך שלו, בפנים היפות שלו, בבקשה שהוא מנע ממנה בעליל מלהיות תחינה. אמנם זה הוא שהחליט למכור בפרוטה דרך חלון המכונית כמה שניות של תחושת טוב-לב כמו הארטיק הכמעט-נמס שקניתי שלשום ברמזור בדרום תל-אביב. אבל באותו יום סופה הבנתי שההופעה שלו בסיפור-מסה (שהיה כבר די הרבה זמן בתהליך כתיבה), חורג מעסקת הצומת. הוא לא החליט לנדב לי דמות ספרותית. זאת אני שהחלטתי לקבץ אותה.

אולי זאת הייתה העייפות שראיתי בפנים שלו. אולי גם רוח הכבשן והחול שידעתי שיתיישב לי מיד על השפתיים ובין השיניים אם אני אפתח חלון. אולי זה היה בגלל ששמתי לב, שוב, שאני רואה אותו הולך ומזדקן, גם אם השינויים ממש דקים בגלל השליטה המרשימה שלו בשרירים ובמחוות. אולי זה היה בגלל שקלטתי, שוב, שאני רואה אותי הולכת ומזדקנת, הולכת ומגלה, לאט, הרגלים שלי שמממשים זכויות יתר, גם אם אני לא בהכרח יכולה או רוצה לשנות אותם. כך או כך, מזדחלת בפקק בסופת חול באותו בוקר, ידעתי שהזמן שיחק תפקיד בהבנה החדשה שלי. המפגש החוזר אתו. ההמשכיות. סוג של היכרות. נחבטתי בהבנה שאני עושה בו שימוש. באיש אמיתי שעוד שנה ועוד שנה עדיין זקוק, מבקש יפה ברמזור.

כשהבנתי הייתי יכולה, נגיד, לעבור בירוק ולמצוא מקום לחנות אחרי הצומת. הייתי יכולה להוציא מהבגאז' ליתר ביטחון את משולש האזהרה האדום ולהעמיד אותו כמה מטרים מאחורי האוטו כי חניתי סתם באיזו התרחבות בשוליים. בטח הייתי מתלבטת אם ללבוש את האפודה הזוהרת שאף אחד עוד לא שמע עליה כשז'ניה התחיל לעבוד בצמתים ועכשיו היא חוק. אני מניחה שהייתי מחליטה לא ללבוש אותה כי אני לא מחכה לגרר או מנסה להחליף גלגל. לפני שהייתי יורדת הייתי יכולה גם להוציא מהתיק את העט ואיזה פנקס קטן שבדרך-כלל זרוק שם בלי שימוש. הייתי יכולה לצאת מהאוטו, לנעול אותו, לשים את המפתחות בתיק ואת התיק על הגב ולחזור ברגל את הקטע שרק עכשיו עברתי באוטו. הייתי מחכה ברמזור וחוצה בירוק ומגיעה עד לאי-תנועה שתוחם את מקום העבודה שלו. הייתי הולכת באמצע האי, לאורכו, עד למקום שבו ז'ניה מתחיל או מסיים את המעבר שלו מחלון לחלון, שזה לא ממש על יד הרמזור. הייתי עוצרת על האי, קרוב אליו והייתי מסתכלת בו מקרוב, מתקרבת אליו מספיק ונשארת על ידו מספיק זמן כדי להריח אם הוא באמת מתרחץ בסבון נעים או שם אפטרשייב סביר.

ואומרת לו מה?

הַי, שלום. אני מקווה שאני לא מפריעה. אני רוצה לשאול אותך משהו. זה אולי יישמע לך קצת מוזר אבל… אפשר? אה… אתה מדבר עברית? קצת? אוקיי. אז לאט לאט. אז מה שאני רוצה לשאול זה… קוראים לי רלה מזלי. ואני… סופרת. אני כותבת ספרים, סיפורים. אני לא מפורסמת או משהו, אבל הוצאתי כמה ספרים. אז כבר כמה שנים אני עובדת על סיפור שאתה נמצא בו. הדמות שלך, זאת אומרת. זה לא… הוא לא סיפור רק עליך. בכלל לא, אבל אה חלק כן. הוא מספר חלק ממנו מספר איך אני רואה אותך עובד, אתה קורא לזה עובד? ברמזורים. כבר כמה שנים אני רואה אותך.

כמה? ואוו. באמת? כל-כך הרבה? ידעתי שזה כבר… שנים אבל פפפפף כל-כך הרבה. ואוו.

אז היום כשראיתי אותך חשבתי שאני צריכה בעצם שאני רוצה לשאול אותך. אם זה בסדר. איתך. אם אתה… אם אתה מסכים, שאני אכתוב עליך. על איך שאני רואה אותך – כי אני לא באמת יודעת עליך כמעט שום דבר, זה לא בשם שלך או משהו, זה ברור. אני בכלל לא יודעת מה השם שלך.

באמת? אני לא מאמינה. אני לא מאמינה. ככה קראתי לך בסיפור, יא אללה. איזה משונה. טוב, האמת שזה שם די נפוץ. אבל בכל מקרה זה בלי שם משפחה. אז אה מה שרציתי לשאול, זאת אומרת זאת בכל זאת הדמות שלך. בסיפור שאני כותבת. אז…

מפחיד המהלך הביזארי הזה. מביך. הוא לא נמצא בשום מילון של מנהגים מקובלים. הוא יכול להוציא אותי מגוחכת אם לא מטורפת. גמלונית, מטומטמת, מסורבלת, מתנשאת, צדקנית, פתטית, פשוט מגוחכת. לגמרי.

האמת היא שיש לי אימון די ארוך בלהיראות מגוחכת. יש מאחורי הרבה שנים של פעילות פוליטית וחברתית, כמעט שלושה עשורים של הפגנות שמאלניות ופמיניסטיות. אני די רגילה לקחת נשימה עמוקה ולעמוד בציבור, הרבה פעמים בצומת, עם פלקט שצוחקים עליו או צועקים עליו או מאיימים עליו. לרוב זה ביחד עם חברות. אלה שקוראים לנו נאיביות, מגוחכות, מטורפות, בוגדות, זונות, מכוערות, לא מתגלחות. היו פעמים – פעמיים אולי – כשאף אחת אחרת לא הצליחה להגיע וכבר הייתי שם והיה לי כבר שלט ובכל זאת עמדתי בצומת. בוגדת בודדת עומדת בגיחוכה.

לא מזה אני מפחדת. לא כל-כך.

אבל הוא? אולי הגיחוך שלי היה מרגיש לו מדבק, מרתיע. מחבל בתפקיד הברור שהוא משחק. מי זאת? מהעירייה? אולי משטרת הגירה? לא קבצנית. זה בטוח. עם שעון סוואץ' ותיק עור גדול. שרואים שהיא יצאה מאוטו ממוזג. אבל אין שום אוטו תקוע בסביבה. איפה? מה היא עושה, כאילו משוחחת אתי? משוגעת? אולי היא משוגעת. אני רואה אותם מסתכלים עלינו, הנהגים. הורסת לי את הרוטינה. אישה כזאת לא סתם עומדת ומדברת עם אחד שאין לו כלום. לידה אני חשוד ולא אחד שאין לו כלום. מה היא נכנסת לי לשטח? יאללה תזוזי כבר הלוואי, תלכי מכאן.

מצד שני, יכול להיות שהוא לא היה נבוך. שכל המחווה הזאת לא הייתה מעניינת אותו, שהוא לא היה מתייחס בכלל. לא מסתכל בי, לא מדבר אתי. יכול להיות שהוא היה נשאר מרוכז במקצב האדום-צהוב-ירוק, בהאטה-האצה של הפקק, מתאם במדויק את הקידות ואת שלבי ההופעה שלו. נזהר לא ליצור אתי קשר עין כדי להמשיך לגשת בדיוק בזמן לחלון שהתחיל להיפתח. זה הרי עניין של שניות.

יש גם סיכוי שהוא כן היה מקשיב ודווקא מבין עברית מצוין ומתעניין ושואל כמה שאלות ומבקש פרטים ושמח על הגיוון באמצע יום עבודה חם ומתיש. הייתי תולשת דף קטן מהפנקס שהוצאתי מהתיק ורושמת עליו את השם שלי ואת מספר הטלפון הנייד וגם את האימייל כי יש לו חבר עם מחשב והוא גם נכנס לפעמים לקפה אינטרנט כדי להתכתב עם המשפחה בבילארוס. הוא היה מקשיב ואומר לי, לא. אני באמת מבקש שלא. זה לא נעים לי. אני מצטער ואני מבין אבל אני לא רוצה – לא מודגש ב-'ל' מגולגלת על לשון שפרוסה רחב בתחתית הפה. או אולי הוא היה אומר: כן בוודאי, זה בסדר, אין בעיה, בשמחה. ואז אולי, ואולי לא, הוא היה מוסיף: אבל כמובן שזה רק יהיה הוגן מצדך לשלם לי – באותה 'ל' מגולגלת. ויכול להיות שהוא היה נוקב גם בסכום. אולי בסכום מופרך מבחינתי. כזה שמאוד קשה לי להרשות לעצמי לשלם, גם אם אני לא חיה בעוני. גם ככה אני לא מרוויחה מכתיבה, רק משקיעה בה כל השנים, לוקחת שעות וימים מהעבודה המשולמת שלי. יש סיכוי, אולי קטן אבל מאוד מפחיד, שהוא היה מציב בפני בחירה בין תשלום כספי כואב לוויתור על חלק מהסיפור שנראה לי חשוב. זה הסטריאוטיפ, לא? ולפעמים סטריאוטיפים מתאמתים, לא? תמיד חלקית אבל בכל זאת. לפעמים. יכול להיות שהוא לא יהסס להשתמש בסחיטה, אם רק יתנו לו הזדמנות. הוא הרי עסוק בהישרדות.

זאת הגזענות שלי. ככה היא נראית. כרוכה שם באמצע הפחד שלי. מפחיד כמעט משתק אותי שניסיון שלי לכבד את זכותו האנושית על הדמות של עצמו עלול להתגלגל לבחירה שלי בין פגיעה ביצירה שלי לפגיעה כלכלית בי, במשפחה שלי. בטח הייתי מוותרת עליו. כלומר, על הדמות שלו. אני לא מצליחה לדמיין מעבר לזה. אני מפחדת שהוא לא יבין. מפחדת שהוא כן יבין. מפחדת שלא יהיה לו שום עניין לשתף פעולה.

ז'ניה בטח אף פעם לא יקרא את מה שכתבתי. גם אם כן, אולי זה לא ישנה לו. הוא עסוק בהישרדות. אולי הוא בכלל שיכור או מסומם רוב הזמן. גם זה הסטריאוטיפ. אז אולי לא אכפת לו מה מלביש עליו איזה טקסט ספרותי. וגם אם כן, אפשר להניח שאין לו כסף או כוחות לתבוע אותי. לא נראה לי שהוא יוכל אי פעם לעשות עם זה משהו.

זאת תמצית הניצול שלי.

כלומר, זה שהוא (ככה אני מניחה כי ככה הוא מציג את עצמו) הרבה יותר עני ממני, זה שהוא (אני שוב מניחה) הרבה יותר מנותק ממני מגישה למשאבים ולמערכות תמיכה, זה שאולי אין לו חשבון בנק, כרטיס קופת חולים, זה שאחרי הכל מה שמעמיד אותו ברמזור בפומבי ומקנה לי הגה – זה יחסי כוח. כאלה שאני ארוגה לתוכם לא פחות ממנו. מסתמכת עליהם כשאני כותבת אותו בלי לשאול. כי אני יכולה. כי אני מוגנת, מוסתרת בתוך האלמוניות שלו, בתוך האלמוניות שלי.

 


לפרק השני

* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מאות בני משפחות של הילדים האבודים, ולצידן תומכים רבים, הגיעו לירושלים מרחבי הארץ. הן דורשות הכרה בפשע שנעשה, גילוי האמת וצדק, עשרות רבות של שנים לאחר שנעלמו אחיהן ובניהן. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. 21 ליוני 2017. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות דרשה לדחות על הסף את התביעה בגלל "התיישנות". הפגנה למען הכרה במשפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות הפתיעה: נדון עם האוצר על פיצויים לחטופי תימן

לפי הפרקליטות, מתקיימים דיונים עם החשב הכללי, אבל "לא ניתן לאשר סכומים" בגלל ממשלת המעבר. פעילים במאבק לילדי תימן, המזרח והבלקן: "המשפחות שמעו על המתווה בפעם הראשונה, זה ניסיון נבזי להשיג את אהדת השופטים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf