newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לזרוק אחריות על האזרח: הקורונה בשירות הניאו-ליברליזם

הרטוריקה שמשמשת למאבק במגיפה שואבת מהעולם הניאו-ליברלי. מ"ריחוק חברתי" (במקום ריחוק פיזי), דרך האשמת העניים בכך שהם "לא ממושמעים" ועד בריחה מאחריות של המדינה. עוד אבן דרך למותה של הפוליטיקה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אף שנראה כי התפשטות וירוס הקורונה מאתגרת את התפיסות הניאוליברליות המסורתיות וגורמת לממשלות לנהוג בצורות שלעתים נראות כסותרות אותן (פיזור כסף, הגדלת גירעון וכדומה), ההתייחסות המוסדית למאבק במגיפה והביטוי שלה בתקשורת הממוסדת דווקא משקפת ומשרתת את התפיסות האלה באופן בולט.

הסלוגן "אם לא נהיה בסדר, נהיה בסגר" הוא איום מפורש על האזרחים. אזרח בתל אביב שחט אזהרה מהקורונה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הסלוגן "אם לא נהיה בסדר, נהיה בסגר" הוא איום מפורש על האזרחים. אזרח בתל אביב שחט אזהרה מהקורונה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

במהלך החודשים של התפשטות המגיפה הושתו על הציבור חוקי התנהגות שונים, שרובם קשורים לפעולות זהירות שנועדו לצמצם את הסיכון להדבקה. אך גם כאשר הוראות הזהירות האלה קשורות באופן ישיר לנושאים של בריאות הציבור, הן נראות כמתיישרות באופן ברור עם התפיסות הניאו-ליברליות, וקשה להתעלם מההקבלה הזאת.

אחד המושגים הרווחים ביותר בתקופה האחרונה, שמשקף אלמנט מהותי בתיאוריה הניאו-ליברלית, הוא "ריחוק חברתי". כמובן שבשיח הניאו-ליברלי הקלאסי לא נוקטים את המונח הזה, אך הוא פועל יוצא של תפיסת חופש הפרט הליברלית במובנה הקיצוני ביותר.

עצם המושג "ריחוק חברתי", תרגום של המונח "social distancing", דורש הבהרה שהרי כדי למנוע את התפשטות הווירוס נדרש ריחוק פיזי, לא חברתי. הבחירה להשתמש במונח "ריחוק חברתי" ולא במונח "ריחוק פיזי" היא בבירור בחירה בטרמינולוגיה ניאו-ליברלית, שמעודדת אנשים להתרחק זה מזה (בידוד הסובייקט) כחלק מאג'נדה רחבה יותר שנמצאת בבסיס האידיאולוגיה.

לפי פרידריך האייק, מראשוני מנסחי החשיבה הניאו-ליברלית, לא קיים כלל רצון אוניברסלי אלא רק רצון של יחידים (אמירה דומה יוחסה גם לראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר). כלומר, האינדיבידואל צריך לעסוק בעצמו ולדאוג לרווחתו האישית בתוך מערכת שאמורה לפעול לפי חוקי שוק, ולכן כל החלטה של הסובייקט אמורה להיות קשורה לשיפור עמדת המיקוח שלו בתוך מערכת שמצפה ממנו להיות אנוכי.

לפי רטוריקה זאת, העניים אחראים למצבם, וגרוע מכך – הם אלה שממשיכים להפיץ את הנגיף. הקבלה זו בין עוני לבין הפצת הנגיף חזרה בשיח התקשורתי והממסדי גם בישראל וגם בעולם

אמנם המטרה המוצהרת של הביטוי הזה בצל הקורונה היא בידוד לצורך הגבלת התפשטות הנגיף, אך מסביב לנושא החל להתפתח עולם מושגים שלם והתנהגויות המצופות מהאזרח, שבבסיסן נטוע הרעיון של התרחקות מהזולת כמעשה רצוי וחיובי, המעיד על גילוי אזרחות טובה ונכונה.

אי ציות ועוני

ה"ריחוק החברתי" מוביל לנושא נוסף וחשוב, שיצר הקבלה בין אזורים צפופים – שבהם בדרך כלל מתגוררת אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך (כמו חרדים או מבקשי מקלט) – לבין התפשטות הנגיף.

השיח הממסדי-תקשורתי בנושא הבליט את הטענה כי אנשים מאזורים עניים אינם מצייתים לחוקים, ולכן נדבקים. אלא ששיח זה התעלם למשל מעובדות טריוויאליות וברורות כמו למשל שבאזורים האלה הצפיפות (נפשות למ"ר) גבוהה יותר, באופן שמקשה על קיום סגר ובידוד.

חלק מהשיח הניאו-ליברלי בהוא להאשים את העניים. שוטר וחרדי במאה שערים בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

חלק מהשיח הניאו-ליברלי הוא להאשים את העניים. שוטר וחרדי במאה שערים בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

העוני או המעמד החברתי שויכו לרעיון אי הציות כדבר ש"טבעי" לאוכלוסיות עניות. בטבלאות שפורסמו לאחר מכן על ידי משרד הבריאות (לעתים בשיתוף פעולה של מומחים כמו פרופ' דן אריאלי) היה ניתן לראות את "מדד הציות" הזה, שיצר הקבלה לשיעור ההדבקה. באופן לא מפתיע, ניכר בהן כי רמת הציות עולה עם העלייה במעמד הסוציו-אקונומי.

יחד עם זאת, כיאה לשיח ניאו-ליברלי קלאסי, האחריות לעוני הועברה לסובייקטים, תוך התנערות מאחריות של המדינה (או מערכי הכוח). במלים אחרות, העוני – ובעקבותיו היווצרותם של אזורים עניים – אינו תוצאה של מדיניות ממסדית, אלא של התנהגות המוטמעת בסובייקטים בודדים, שהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שלהם הוא זה שהופך אותם ל"לא צייתנים" ומקבע אותם במצבם.

לפיכך, לפי רטוריקה זאת, העניים אחראים למצבם, וגרוע מכך – הם אלה שממשיכים להפיץ את הנגיף. הקבלה זו בין עוני לבין הפצת הנגיף חזרה בשיח התקשורתי והממסדי גם בישראל וגם בעולם.

האידיאולוגיה הניאו-ליברלית קשורה קשר הדוק לשיח משפטי וחוזי וכן לחוקים ולציות להם. אחד המושגים הבסיסיים בהקשר הזה הוא ה"הומו אקונומיקוס", התופס את האדם כיצור רציונלי שכל מעייניו מוקדשים לשיפור מעמדו והיכולות האישיות שהוא מסגל לעצמו.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מסביר כי ההומו אקונומיקוס אמור להיות אדם שמנהל את עצמו ושניתן לניהול (כלומר צייתן), שמגיב באופן שיטתי לשינויים בסביבה גם אם הם מושתים עליו באופן מלאכותי.

בצורה זאת, השיח מצד הממסד בעקבות התפרצות הנגיף פונה ישירות אל הסובייקט, ומצפה ממנו להתנהגות אחראית. ההומו אקונומיקוס ממלא את ייעודו רק כאשר הוא מציית לחוק ונמצא בחתירה מתמדת לשיפור מעמדו האישי. במלים אחרות, אזרחות טובה ונכונה לפי הניאו-ליברליזם היא אזרחות שבה הסובייקט אחראי על עצמו.

הסרת אחריות

מכאן אנו מגיעים למושג האחריות מעשה אלטרואיסטי, שבמהותו מבוסס על התחשבות באחרים, ואחת התוכנות החשובות שמאפיינות סולידריות. לכן אחריות היא אחד הנושאים המסוכנים ביותר לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית, שפיתחה עולם מושגים שלם הקשור להסרת אחריות או התחמקות ממנה.

דוגמה בולטת להסרת אחריות כזאת בהקשר של הקורונה היא התופעה, שבמסגרתה כמעט כל מוסד או מקום עבודה הציב בשעריו (בהוראת משרד הבריאות) עמדה שבה נדרש כל מי שנכנס למבנה להצהיר שהוא לא חש בתסמיני המחלה ושלא היה במגע עם חולה.

מי שחותם על ההצהרה הזאת הוא האינדיבידואל עצמו – לא רופא או איש מקצוע אחר. המוסד מוכן לקבל את ההצהרה של כל אדם, ובלבד שהוא חתם עליה בעצמו, כלומר לקח עליה אחריות. התוצאה של החתימה היא שחרור המוסד מאחריותו במקרה של הדבקה.

מוסדות מטילים על האזרחים את האחריות להצהיר אם הם חולים. קונה בסופמרקט בזמן קורונה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)0)

מוסדות מטילים על האזרחים את האחריות להצהיר אם הם חולים. קונה בסניף של רמי לוי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

במוסדות מסוימים, למשל באוניברסיטאות, הפרקטיקה הזאת אפילו עברה סוג של אוטומציה. המשתמש יכול להקליק על כפתור באפליקציה כדי לאשר שהוא אינו מהווה סיכון בריאותי, בדומה לאישורים האוטומטיים שאנו נוהגים ללחוץ עליהם ללא כל מחשבה בכל פעם שאנחנו עושים פעולות שונות באינטרנט, מתקינים אפליקציות או מצהירים מול ווייז שאנחנו לא הנהג.

נושא הרישום אמור לכאורה להקל על המעקב אחרי נשאים ולצמצם תהליכי הדבקה, אך במקביל ייתכן שאישור המצב הבריאותי באמצעות כפתור באפליקציה נועד להסיר מעל המוסד אחריות ולנתק בינו לבין כל אירוע הדבקה כזה או אחר שיתרחש בשטחו.

האם הנוהג הזה מבטיח את בריאות הציבור יותר מאשר לקבל אישור מרופא? סביר שלא, אבל הוא בוודאי הרבה יותר פשוט ליישום.

ניהול סיכונים תמידי

מושג יסודי נוסף בתפיסה הניאו-ליברלית הוא סיכון, שמחיל תיאוריות של שוק על מערכות יחסים חברתיות. לפי התפיסה הניאו-ליברלית, הסובייקט אמור לעסוק כל העת בחישוב סיכונים, בדומה לעסק.

בתקופת הקורונה, חישוב הסיכונים הזה חל על כל מגע עם הזולת או שהות במרחב החברתי. הזולת עצמו הופך לסכנה שיש להתמודד עמה, ועל האינדיבידואל מוטל לנהל כל העת מערכת שיקולים של סיכונים אישיים: האם לצאת לרחוב עם מסיכה או בלעדיה? האם להישאר בבית בסביבה בטוחה או לצאת לעבודה ולהסתכן? ההחלטה היא תמיד של הסובייקט.

מדובר בתמרון אינסופי של החלטות, ממש כמו מערכת השיקולים של משקיע בשוק ההון. דוגמה בולטת ומוחשית לכך ניתן לראות בהתייחסות אל מערכת החינוך, ובעיקר בחוסר העקביות בטיפול בנושא, והניסיון הבלתי פוסק להעביר את האחריות אל ההורים, אל המורים בשטח ואל המנהלים בחזית. ככלל, בכל המסרים הסותרים שמועברים מהרשויות האחריות תמיד מופנית לכיוון אחד – אל האינדיבידואל (מנהל, הורה, מורה) שאמור לקבל החלטה.

דוגמה נוספת להטלת האחריות לניהול הסיכונים על הסובייקט הן אפליקציות המעקב, כמו זו שפותחה לאחרונה על ידי גוגל ואפל, שתפקידן הוא לבדוק את תנועתם של נשאי וירוס במרחב ולצמצם מעגלי הדבקה.

ברוב מדינות העולם, התקנה של אפליקציות זיהוי ומעקב של נגיף הקורונה אינה מוגדרת כחובה (גם לא אפליקציית המגן בישראל). השימוש באפליקציה לא נכפה על אזרחים והם אמורים להתקין אותה באופן וולונטרי. אפילו בסין, האפליקציה אינה בגדר חובה, אף שהתקנתה מעניקה חופש מעבר בין אזורים ואפשרות של תנועה בתחבורה הציבורית.

כך, גם כשנעשה שימוש בטכנולוגיה כדי לעצור את הנגיף, המדינה אינה כופה זאת ומעבירה את ההחלטה לאינדיבידואל. בארה"ב למשל הדבר מועבר לטיפול של תאגידים, והממסד לכאורה אינו צד במשוואה. וברגע שתאגיד נכנס למערכת יחסים עם אינדיבידואל, הוא לעולם לא ינהל מולו מערכת של כפייה, מכיוון שהיא נוגדת את הרעיון הניאו-ליברלי של בחירה חופשית של האינדיבידואל,  שמשמעותה העברת האחריות אליו.

בישראל יש כמובן חריגה מהכלל הזה בכל הנוגע לאיכון מכשירים על ידי השב"כ, אך מדובר באקט בודד ונקודתי, שאפילו בכירים בשב"כ מתנגדים לו. נושא האיכון שייחודי לישראל נחשב חריג דווקא מכיוון שהוא נוגד את העיקרון הניאו-ליברלי (בדיוק כפי שציינתי בהקשר של תאגידים) ומעביר את האחריות בחזרה לרשויות האכיפה, ולכן השימוש בו לדעתי יפחת.

מותה של הפוליטיקה

הופעת וירוס הקורונה חידדה את מערכת היחסים המורכבת בין הסובייקט המבודד, הממסד הביורוקרטי והתאגידים הפרטיים. יש לשים לב שבכל הדיון הזה לא מופיע כלל הצד הפוליטי.

הקורונה מדגישה את חולשת הפוליטיקה. נתניהו, גנץ ואדלשטיין בישיבת ממשלה (צילום: ישראל סלם)

הקורונה מדגישה את חולשת הפוליטיקה. נתניהו, גנץ ואדלשטיין בישיבת ממשלה (צילום: ישראל סלם)

העולם האידיאולוגי הניאו-ליברלי שיטח בשיטתיות ראויה לציון ובמשך כארבעה עשורים כל כוח פוליטי, וזה הפך למעשה כמעט למיותר, אם כי השיח הפוליטי ממשיך להתקיים באופן מלאכותי בעיקר בתקשורת הממוסדת והפחות ממוסדת.

בעולם הניאו-ליברלי, פוליטיקאים הם לא יותר ממתווכים. תפקידם להיות החוליה המקשרת בין הפקידות/תאגיד לבין הציבור, בעיקר בכל הנוגע לשיווק מהלכים לאוכלוסייה. מי שניהל ומנהל גם את המשבר הזה בפועל הם טכנוקרטים, בעידודם ולעתים בהתערבותם הבוטה של תאגידים.

אנו נמצאים בעיצומו של תהליך, ואולי לקראת נקודת מפנה בהיסטוריה, שבו כוחה של הפוליטיקה – והמדינה בכלל – נמצא אם לא בירידה אז לפחות בשינוי משמעותי.

העברת כל מערכות חיינו לכאלה שפועלות לפי הגיון שוק ונמדדות ללא הרף (באופן דיגיטלי) משפיעה על כל תחומי החיים, כולל הרבדים הכמוסים ביותר. משבר הקורונה אינו חורג מכך, ומטופל בדיוק כמו כל משבר ונושא אחר במסגרת הניאו-ליברלית – תוך כדי העברת כל האחריות לאזרח, ובמקביל הסרתה מגורמים ממסדים ותאגידיים.

השיח המועבר על ידי הביורוקרטיה באמצעות התקשורת הממוסדת הוא נרגן, כזה שמטיח בציבור האשמות בהפצת הנגיף בשל זלזול באמצעי הזהירות ומתייחס לסובייקט כאל האשם היחיד במצבו. כפי שאמר אחד הסלוגנים שהתפרסמו לאחרונה, באיום מפורש: "אם לא נהיה בסדר, נהיה בסגר".

וירוס או לא וירוס, אסונות טבע, מחלות או מפולת בבורסה – בסופו של דבר, לפי העיקרון הניאו-ליברלי כל דבר בחיים שלנו צריך להימדד לפי תנאי שוק, כל אחד מאתנו הוא יזם שצריך לדאוג לעצמו ולרווחתו האישית, ותפקיד המדינה הוא לדאוג שאכן כך יקרה.

יגאל באום הוא מומחה לשיווק, מעצב תקשורת חזותית וחוקר תקשורת

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf