לגנות בעדינות, להתעלם ביסודיות: על האקדמיה ופשעי המדינה
אם האקדמיה הישראלית אכן שואפת להיות מגדלור מוסרי, היא אינה יכולה להתעלם מהמעורבות המוסדית של הצבא והמשטרה בפשעים שנעשים בשטחים הכבושים ולהסתפק בניסוחים מרוככים וגינויים סמליים
הבעיה היא במה שנמצא כראוי לגינוי ומה לא. נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת, זכה במהלך שלוש השנים האחרונות, בצדק, בנקודות זכות בשל עמדותיו הציבוריות, בוודאי בהשוואה להנהלת האוניברסיטה העברית. פורת היה מהבודדים שהשמיעו קול מוסרי בזמן הג'נוסייד בעזה, גם אם נכשל, למשל, כאשר הוקיע את ד"ר ענת מטר, שדמה הותר ציבורית, וגם אם הטיל מגבלות קשות על חופש הביטוי והמחאה בקמפוס האוניברסיטה.
במאמר שפרסם לאחרונה בעיתון "הארץ", פורת משמיע עמדה שקשה להתווכח איתה, בדבר זכותה – למעשה חובתה – של האקדמיה להשמיע קול, למחות ולהתריע נגד הטרור היהודי המשתולל בגדה. מאמרו של פורת והחלטת הסנאט של אוניברסיטת תל אביב, המגנה את הטרור היהודי בגדה, הם עדות למודעות גוברת של חלקים רחבים ב"מחנה הליברלי" הישראלי למתחולל זה זמן רב בשטחים הכבושים. אין ספק שהגיעה זה מכבר השעה שהאוניברסיטאות יתעוררו לנוכח הפשיזם הלא-כל-כך זוחל במדינת ישראל ומימוש "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' בכל החזיתות. הבעיה שאנו מבקשים להצביע עליה היא במה שהאקדמיה הישראלית מוצאת כראוי לגינוי (ואופן הגינוי שלה), ומה לא.
>> אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה
הצהרת הסנאט של אוניברסיטת תל אביב פותחת בהתייחסות ל"גילויי אלימות של תושבים יהודים ביהודה ושומרון כלפי תושבים פלסטינים". מתיאור זה עולה מעין מעשייה סיציליאנית על סכסוך שכנים בין רועי צאן למגדלי גפנים, שהידרדר לאלימות. היהודים הם "תושבים", ולא חלילה מתנחלים. מעשי האלימות הברוטליים הם "גילויי", ולא מנגנון מוסדי רב-שנים. מהתיאור נעדרת (בכוונה?) העובדה שהטיהור האתני בשטחים הכבושים, ובעיקר בבקעה ובמסאפר יטא, הוא מוסד מתוכנן לתפארת, המגובה בפעולה ולא רק במחדל של הצבא המוסרי בעולם.
אותו צה"ל מוזכר בהצהרת הסנאט רק כאשר מצוינת "אוזלת ידם" של כוחות הביטחון. סליחה, פרופ' פורת, אבל זו בדיחה עצובה. כפי שמדווחים כבר שנים פעילים פלסטינים ויהודים, הצבא אינו חסר אונים מול המתנחלים. המתנחלים הפורעים הם חוד החנית של מכונה משומנת, שהצבא הוא חלק ממנה ומטרתה טיהור אתני של הגדה, בשלב ראשון בשטחי C, כפי שהתבטא במפורש מח"ט הבקעה והעמקים, אל"מ גלעד שריקי, בשיחה עם פלסטינים לפני כחודש בצפון בקעת הירדן.
שותפות הצבא, שכבר קשה להבחין בינו ובין המתנחלים האלימים ביותר, ידועה, והיא נפרשה לעין כול בדיווח של ה-CNN. הרג ההורים ושני ילדיהם ממשפחת בני עודה בידי כוחות הביטחון בטמון, שהגיע גם הוא לכותרות, היה הוכחה מזעזעת נוספת. ואם לציין עוד דוגמה שהגיעה לכותרות: באוגוסט 2025 הורה אלוף פיקוד מרכז, אבי בלוט, בוגר מכינת עלי, לעקור אלפי עצי זית סמוך לכפר אל-מוע'ייר כענישה קולקטיבית, מעשה שהוא כמובן פשע מלחמה.
אלו אינם מקרים חריגים, אלא רק קצה הקרחון המבצבץ מעל פני השטח. העוקב, למשל, אחר הדיווחים של פעילי בקעת הירדן, יוכל לראות תיעוד יומיומי של הצבא עצמו: עוצר, מתעלל, מגרש, חוסם, מרושש, הורס ומתנכל לחפים מכל פשע כאוות נפשו. ובה בעת הוא תומך ומאפשר למתנחלים – פעמים רבות בעצמם במדים כחלק מיחידות הגמ"ר, כיתות כוננות או יחידות אחרות – להשתלט על עוד ועוד אדמות, להקים מאחזים ולהתעלל בקהילות הרועים הפלסטינים. הוא יוכל לראות כיצד הצבא והמתנחלים בשטחים הכבושים (לא ב"יהודה ושומרון") חד הם.
הצבא והמתנחלים בשטחים הכבושים חד הם. מתנחלים וחיילים בכפר מדאמה ליד שכם, 2017 (צילום: נאסר שתייה / פלאש 90)
וזה כמובן לא קורה רק בבקעת הירדן. הנה כמה אירועים מהתקופה האחרונה: ב-20 במרץ, בדרום הר חברון, כפי שדיווח פרופ' יגאל ברונר מהאוניברסיטה העברית, תושב חראבה נסע ברכבו, וחיילים הורו לו לעצור, שברו את ידו וחתכו אותה בסכין, כך שנזקק ל-20 תפרים. ב-21 במרץ פלשו מתנחלים לחווארה, ובעקבותיהם חיילים. החיילים התיזו גז מדמיע ושברו את ידה של אחת התושבות. ב-23 במרץ פלש כוח של מתנחלים וחיילים לחלת אל-מפאתיח, וסייע למתנחלים לשדוד עדר של 70 כבשים.
על המשטרה בכלל אין מה לדבר. היא, כפי שהסביר כתב "הארץ" יניב קובוביץ, וכפי שיודע כל מי שעוקב או נמצא בשטחים הכבושים, כבר מזמן אינה אוכפת את החוק על המתנחלים. למעשה, היא בדרך כלל מגבה אותם ומרבה להתנכל לפלסטינים ולפעילים. לכן עצוב לחשוב על נוסח הצהרת הסנאט של אוניברסיטת תל אביב, המדבר על "אוזלת יד" של כוחות הביטחון.
יש שיקראו (וקראו) לעמדתנו עמדה טהרנית. הבה נניח, למשל, שהצהרת הסנאט של אוניברסיטת תל אביב (או של אוניברסיטאות אחרות, לצורך העניין) היתה מגובה בהחלטה להעביר כסף לקהילות הרועים שנושלו מאדמותיהם לצורכי חינוך שבקושי מתאפשר בגדה בגלל בעיות תקציב עקב מאמציה של ישראל להקריס את הרשות הפלסטינית מבחינה כלכלית, וכן בגלל מחסומים, עוצרים, כתרים ועוד, המונעים מהמורים ומהתלמידים להגיע לבתי הספר. או אפילו, דמיינו לכם, ההצהרה היתה מלווה בקריאה לסנקציה אפקטיבית כלשהי. אז בוודאי אפשר היה לחרוק שיניים ולהתעלם מהניסוח המכובס והמכבס. אבל מדובר בהצהרות גרידא, שהציניקנים שבינינו יאמרו כי הן נועדו בעיקר לשפר את ההרגשה ואת הדימוי העצמי של הסגל האקדמי, כמו גם את תדמיתה המוסרית של האקדמיה הישראלית מול שותפים אקדמיים במערב, בעיקר על רקע החרמות המתרבים והולכים בעולם נגד האקדמיה הישראלית.
יהיו שיגידו שזהו ניסיון מועט מדי ומאוחר מדי להצדיק את חוסר המעש והשתיקה הכמעט מלאים לנוכח הזוועה בעזה בשנתיים האחרונות. אם כבר הצהרות בעלמא, שאינן מותירות רושם בעולם (קהילות הרועים בבקעה ממש מחכות בנשימה עצורה ושואלות את עצמן מדוע החלטות הסנאט של האוניברסיטאות בארץ מבוששות לבוא), אז לפחות שיהיו מדויקות. לפחות שלא יכבסו את המציאות וינקו את ידיהם של הצבא והמשטרה. נאומו של נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, פרופ' דוד הראל, לאחר ביקור בצפון בקעת הירדן, מוכיח שאפשר גם אחרת: בטון הזועם שלו, בדחיפות ששידר, בפירוט הזוועות ובהתייחסותו למעורבות הצבא.
פרופ' פורת מסיים את מאמרו בקריאה לאקדמיה "לשמש מגדלור מוסרי דווקא כאשר הערפל סמיך ומאיים". פרסום הצהרה על טרור יהודי של "תושבים ביהודה ושומרון" ו"אוזלת היד של כוחות הביטחון", בשעה שאפילו השופרות של נתניהו כבר מצפצפים את דף המסרים הזה – זה לא מגדלור, מקסימום מחזיר אור של קורקינט. להיות מגדלור בעת הזו משמעו לדבר על זוועות עזה ולא, למשל, לרדוף ולנדות חברת סגל פלסטינית, פרופ' נאדירה שלהוב-קבורקיאן, שהעזה להתבטא בעניין, לדבר על מלחמת הברירה באיראן, על הרס הבתים המאסיבי במזרח ירושלים, כרגע בסילוואן, וכן, לדבר על תפקידו של הצבא המוסרי בעולם בטיהור האתני בגדה המערבית שמתרחש כבר שנים, אבל התגבר מאוד בחסות המלחמה.
ישראל נמצאת בשפל מוסרי חסר תקדים, ונדמה כי היא נכנסת למשבר אסטרטגי עצום בעקבות המלחמה באיראן. החברה הישראלית אכן תזדקק למגדלור בשנים הבאות כדי לצאת מהחשכה הזו לדרך אחרת. הצהרות מכובסות, כפי שראינו עד כה מהאקדמיה, גם אם בכיוונים נכונים, הן חלשות מדי ופחדניות מדי מכדי למקם את האקדמיה הישראלית במקום שבו היא מדמיינת שהיא נמצאת.
פרופ' שלומי סגל מלמד בחוג למדע המדינה ובתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית.
פרופ' עמוס גולדברג הוא חוקר שואה ורצח עם באוניברסיטה העברית, ופעיל בקבוצת פעילי בקעת הירדן.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
