newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסמוטריצ'יזציה המסחררת של דעת הקהל הישראלית

חלקים נרחבים בציבור הישראלי אימצו והפנימו את "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' למחיקת העם הפלסטיני, שעד לא מזמן נתפסה כהזויה ומסוכנת לא רק על ידי השמאל – ולא רק לגבי עזה. קשה לדמיין איך משתקמים מזה

מאת:
שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

דעת הקהל הישראלית ביחס לעזה נמצאת כיום במקום אפילו קיצוני יותר מהתוכנית של סמוטריץ'. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

לפני כשש שנים פרסם בצלאל סמוטריץ', אז חבר כנסת צעיר בקדנציה הראשונה, את "תוכנית ההכרעה" שלו, המתיימרת להציג מעין "אֶנְדגיים" לסוגייה הפלסטינית בשטחים הכבושים. הסתירה המובנית בין השאיפה הלאומית היהודית לזו הפלסטינית (זהות לאומית שאת קיומה הוא גם מכחיש, במקביל), לא מאפשרת, לטענת סמוטריץ', כל סוג של הסכם, פיוס או חלוקה. על כן, במקום להמשיך ולתחזק את אשליית ההיתכנות של הסכם מדיני, יש לפתור את הסוגייה אחת ולתמיד.

לצורך כך, התוכנית קוראת לספח את כל שטחי הגדה, ומציבה בפני הפלסטינים שלוש אפשרויות: להמשיך ולחיות על אדמתם במעמד נחות, תוך ויתור על כל שאיפה לאומית; להגר מאדמתם; או, אם יבחרו להישאר ולהיאבק – יוכרו כולם כמחבלים ויטופלו בכל כוחו של הצבא. כשנשאל בפגישה שבה הציג את תוכניתו בפני אישים מהציונות הדתית אם כוונתו גם להרג משפחות, נשים וילדים, השיב סמוטריץ': "במלחמה כמו במלחמה".

מאז פרסומה, התוכנית – ככל שזכתה להתייחסות – נתפסה כהזויה ומסוכנת לא רק על ידי השמאל, אלא גם על ידי השדרה הפוליטית המרכזית בישראל. בחינת השיח העכשווי בישראל מראה כי בכל הנוגע לעזה, לא רק הממשלה, אלא גם חלקים נרחבים בציבור, הפנימו לגמרי את היגיון תוכנית ההכרעה, שמיושמת בפועל ברצועה באכזריות שאולי אפילו סמוטריץ' עצמו לא חזה.

למעשה, דעת הקהל הישראלית ביחס לעזה נמצאת כיום במקום אפילו קיצוני יותר מהתוכנית של סמוטריץ', שכן בפועל, היא הורידה מסדר היום את האפשרות הראשונה – של קיום פלסטיני נחות ודומם.

צריך להודות ביושר כי עד למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, זאת היתה האופציה המועדפת על רוב הישראלים. התדהמה המוחלטת מהמתקפה הפושעת והאכזרית, והסירוב להבין אותה בהקשר של שנים ארוכות של דיכוי, משקפים עמדה ישראלית שבאמת ובתמים תוהה מדוע לא המשיכו הפלסטינים לדבוק במקומם כעבדים בכלא הנצור של עזה, לומר תודה על החסד שעושה איתם ישראל בכך שהיא מאפשרת למעטים מהם לעבוד בשכר רעב בארץ, ולשלוח משם פרחים לישראל.

כי בואו נודה על האמת, לכמה ישראלים אכפת מהמצב בעזה כל עוד לא יורים משם רקטות או יוצאים משם מרצחים? מי הטריח את עצמו לשאול מה משמעות הדבר הזה שאנחנו קוראים לו שגרה בעזה הנצורה? בדיעבד מתברר שמבחינת הציבור היהודי בישראל, יותר משני מיליון עזתים היו צריכים להמשיך לרעוב שם ולסתום את הפה. כיום, אפילו האפשרות הזו כבר לא מספקת אותו. האופציות הצטמצמו לשתיים הנותרות.

הגירה: האופציה הזו מוצגת כאפשרות שהפלסטינים צריכים לאמץ בשני אופנים. האחד, במסווה הומניטרי ("אבל צה"ל נותן להם התראות כדי שיתפנו מהאזור", במציאות שיש כבר יותר ממיליון פליטים מתוך אוכלוסייה של קצת יותר משני מיליון, במקום הצפוף בעולם, שבו הצבא ממשיך להפציץ אותם גם במקומות שאליהם הוא עצמו הורה להם להימלט). השני, חשוף הרבה יותר, בדמות תוכניות לטרנספר המוני של תושבי עזה אל מחוץ לרצועה, שכבר מונחות על השולחן. יותר משני מיליון עזתים נתפסים בעיניי הציבור הישראלי כארעיים על אדמתם, שקל להזיז ממקום למקום יותר מאשר רהיטים בסלון הבית.

מלחמת שמד: כיוון ששתי האופציות הנ"ל הן לגמרי הגיוניות מבחינת רוב הציבור, הסירוב של פלסטינים לבחור בהן נתפס כאיום קיומי עלינו וכסיבה מספקת להשמדה. נכון, הפשע המחריד שביצע חמאס איננו, ולא צריך להיות, בטווח ההתנגדות הלגיטימית לדיכוי, אבל הבה נודה על האמת: רוב מוחלט של הישראלים היו בסדר גמור גם עם הרג המוני של פלסטינים שהביעו את מחאתם באמצעות צעדות אל הגדר, הפגנות לא אלימות והתקוממות עממית. בעיניי מרבית הישראלים, מלבד כתיבת מכתבים למערכת, לא קיימת כמעט מחאה לגיטימית נגד הכיבוש.

מאז 7 באוקטובר, לא רק ההיגיון של סמוטריץ' התנחל יפה יפה בלבבות הציבור, אלא גם הרטוריקה שלו. בדברי ההסבר לתוכניתו כותב סמוטריץ' "האמירה 'הטרור נובע מייאוש' היא שקר. הטרור נובע מתקווה – תקווה להחליש אותנו". לא רק שהציבור הישראלי ברובו אימץ את ניתוק הקשר בין טרור לבין ייאוש ומאבק, אלא שבאווירה הנוכחית, כל ניסיון לדבר על הקשר הזה מוקע מיד כתמיכה בפשעי חמאס. אסור לדבר על הקשר, אסור להבין, כי הבנת הקשרים משמעה כיום הצדקה.

הריסות ברפיח, דרום רצועת עזה, אחרי הפצצה ישראלית, ב-31 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

לא רק ההיגיון של סמוטריץ' התנחל בלבבות הציבור, אלא גם הרטוריקה שלו. הריסות ברפיח, דרום רצועת עזה, אחרי הפצצה ישראלית, ב-31 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הסמוטריצ'יזציה המבהילה של הציבור מתגלמת בנכונות המלאה להקריב את חייהם של תושבי עזה, עד האחרון שבהם, לטובת "הכרעה" מהסוג שמבטיח סמוטריץ' בתוכניתו. היא האדישות המבעיתה נוכח המספר האסטרונומי של ילדים הרוגים, שכעת הם לא יותר מאשר מכה קלה בכנף התודעה הציבורית הישראלית. היא הפנמה מוחלטת של היגיון צריבת התודעה בדם ואש, מתוך תקווה להשמיד כל מחשבה על מאבק וחירות בצד השני של הגדר. גם במחיר חייהם של אלפים רבים של חפים מפשע.

התהליך הזה לא נעצר ולא יכול להיעצר בגבול עם עזה. תודעת ההכרעה כבר התנחלה עמוק בלבבות גם ביחס לאזרחים הפלסטינים, שהרדיפה המשטרית נגדם, לצד רדיפה "עממית", מגיעה עכשיו לממדים מבעיתים. לא במקרה הקול שלהם כמעט נעדר לגמרי מהספירה הציבורית בימים אלה; אזרחים פלסטינים חשופים למעצרים ולכתבי אישום על עצם העמידה הפומבית שלהם על זהותם הלאומית.

במדינה שבה פרסום סרטון של שקשוקה לצד דגל פלסטין מוביל למעצר, תהליך הסמוטריצ'יזציה והפנמת היגיון ההכרעה שלו כבר הושלם. את השלכות הדבר הזה לגבי האפשרות לשקם את החברה החולה שלנו אחרי המלחמה ולהניח מחדש יסודות למאבק על חברה משותפת, קשה אפילו לדמיין.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf