"לבֵנה שחורה": כל הטוב וכל הרע במאבק המזרחי

בבחירה שבין סולידריות מדוכאים לבין הפריווילגיות שהציעה העסקה עם הציונות, הרוב המוחלט של המזרחים בחרו בפריווילגיות. הפגנת הפנתרים השחורים, 1974 (צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

"לבֵנה שחורה", בעריכת רעות ריינה בנדריהם והני זובידה, הוא רגע חשוב בהתפתחות השיח המזרחי בישראל. הספר, שיצא לאור בחודש שעבר, מנסה לעשות את מה שאיש לא ניסה לפניו: להיות אנציקלופדיה לא-אקדמית של חשיבה מזרחית.

הספר מורכב משמונים ערכים בנושאים מגוונים, שנכתבו על ידי כמה מהמוחות המבריקים ביותר במאבק המזרחי בעשורים האחרונים. רובם הגדול (וזה צריך להיות מקור לגאווה גדולה, ולא לבושה) הם אקדמאים מובילים ופורצי דרך, שכותבים כמעט תמיד בשפה נגישה ובהירה, על נושאים שהם עצמם חקרו, ולפעמים גם על החוויות שלהם באקדמיה.

לצד האקדמאים, משתתפים בספר גם משוררים, סופרים, מוזיקאיות, עורכות דין ופעילות חברתיות מתחומים שונים. תוכלו למצוא בספר אחד כמעט את כל מי שניתן לחשוב על הקול שלה או שלו כקול משמעותי בחשיבה ובמאבק המזרחיים כיום. כפעילה מזרחית מזה כשני עשורים, התרגשתי להחזיק בידי אוסף שמאגד לתוכו כל כך הרבה מהחוכמה והאומץ של המאבק שלנו.

הספר עושה מאמץ מודע להיות נגיש לקוראים שאינם אקדמאים. הוא גם כולל כותב ממוצא אתיופי, כותבת פלסטינית וכותב פלסטיני, כותב מקהילת יהודי ההר (הידועים בישראל בכינוי "קווקזים"), ואפילו, רחמנא ליצלן, כמה וכמה כותבים אשכנזים. כל אלה מייצרים ביחד פסיפס מיוחד ורב תרבותי, שהוא התקווה היפה, הצודקת והנעלה ביותר (בלי טיפה של ציניות) לתרבות שיכולה לצמוח פה.

בספר תוכלו למצוא ערכים שנכתבו על ידי כמה מהאקטיביסטים המזרחים הבולטים מדורות שונים: הפנתר השחור ראובן רוברט אברג'יל, כרמן אלמקייס וסיון תהל מתנועת "לא נחמדים – לא נחמדות", נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם, וגם עורכות דין ומשפטניות פורצות דרך כמו קלריס חרבון (על מאבק הדיור הציבורי), יעל ברדה (על המשפט הישראלי כאקווריום גזעני שעליו מזרחים מסתכלים מבחוץ), יארה שאהין-גראבלה (על ההפיכה המשטרית והמחאה נגדה מנקודת המבט של פלסטינית), יפעת ביטון (על חוסר ההכרה של מערכת המשפט בקטגוריה "מזרחי"), ונטע עמר-שיף (על הקולקטיב המזרחי-אזרחי והעתירה המזרחית נגד חוק הלאום).

מאמץ מודע להיות נגיש לקוראים שאינם אקדמאים. כריכת הספר "לבנה שחורה"

כראוי לאוסף של חשיבה מזרחית, גם בערכים שנכתבו על ידי אקדמאיות מובילות, ה"שטח" והאקדמיה בספר הם לא שני מרחבים נפרדים, אלא שזורים זה בזה ובחיים ובנקודות המבט של חוקרות וחוקרים מזרחים, אם כאשר המבט מופנה אל ה"שטח" שהם חוקרים ואם כשהוא מופנה לאקדמיה הישראלית עצמה ולגזענות שלה.

כך, תוכלו למצוא בספר ערך מצוין של יאלי השש על מדיניות הילודה והפריון הגזענית בישראל; וערך של משה (שיקו) בהר על האידיאולוגיה החדשה של ה"מסורתיזם" (בשונה מ"מסורתיות"). דפנה הירש כותבת על המקום של היגיינה וניקיון ביחס למזרחים ומזרחיות, שקודם נתפסו כמלוכלכים, ואז קיבלו את תפקיד המנקות של ישראל; שלמה סבירסקי ואיציק ספורטא עוסקים שניהם באי-שוויון וכלכלה; אלמוג בהר כותב על זהות יהודית-ערבית באופן שלא מגביל את עצמו למשמעויות הפנים ישראליות של המונח; ויהודה שנהב-שהרבני מופיע בספר גם במאמרו ההיסטורי "קשר השתיקה", שהוביל למהומה על גבי עיתון "הארץ" בשנות התשעים, וגם בערך חדש על מקומם של המזרחים בין "השיח העדתי" ל"שיח הלאומי" בישראל; צבי בן-דור בנית ואירוס זריני כתבו שני ערכים שונים על מזרחים, מזרחיות והאקדמיה.

כתוצאה של מדיניות ומאמצים של העורכות, חצי מהכותבות בספר הן נשים. לצד הנרייט דהאן כלב, שכותבת על פמיניזם מזרחי כמאבק היסטורי על גבולות המגדר, תוכלו למצוא את המוזיקאית המחוננת נטע אלקיים כותבת על מוזיקה ערבית ומזרחית, את נועם שוסטר-אליאסי כותבת על החוויות שלה כאישה מזרחית במרחבים "ליברליים", וגם קטע מרגש ועצוב של הסופרת מרסל מוסרי על ערסים ופרחות.

הפיל הגזעני שבחדר

הספר מוקדש ליסמין זוהר ולמשפחתה שנרצחו בנחל עוז, ולכל נרצחי 7 באוקטובר. בערך שכתב תום מהגר על פלסטיניוּת בעיניים מזרחיות, מופיעה הערת שוליים המציינת כי הערך נכתב לפני אירועי אותו יום שבת נורא, אבל הניתוח שבו רלוונטי גם היום.

פרט לשני אזכורים חולפים אלה, למציאות הישראלית, ולמציאות של מזרחים בישראל בשנה וחצי האחרונות, אין שום זכר בספר. למען ההגינות, חשוב לציין שכתיבת הספר הסתיימה למעשה ב-2021, ונעשו בו רק שינויים קטנים כדי לשקף התפתחויות חשובות שקרו מאז, כמו ההפיכה המשטרית.

הבחירה שלא לכלול בספר, גם אם בשלב מאוחר, ניתוח של המציאות המזרחית העכשווית, היא חלק מהתחמקות רחבה יותר של הספר מדיבור על הפיל שהיה בחדר עוד בזמן כתיבתו, ומאז גדל ומילא כל פינה: הפשיזציה של הציבור המזרחי, והתפקיד המרכזי שממלאים מזרחים במשטר האפרטהייד, בפרוייקט הטיהור האתני, ובקריאות הגלויות לרצח העם הפלסטיני.

התמודדות ישירה ואמיצה עם המציאות הזאת היתה ממצבת את המזרחים בעמדה אחרת מזו שמתאר הספר: לא רק כקורבנות פסיביים של דיכוי גזעני אשכנזי, אלא כ"מעמד ביניים" בהיררכיה הגזענית הציונית, שנכנס לברית דמים עם האליטות האשכנזיות שמעליו כדי לרמוס את הפלסטינים שמתחתיו.

גם כשהספר כבר מזכיר בקצרה את הסחף של מזרחים אל הימין הקיצוני, השיח הוא שיח של אפולוגטיקה חלולה, שמתייחסת למזרחים כבובות פסיביות ומשוללות סוכנות (Agency), שנסחפות שלא מרצונן על גלי הגזענות הישראלית.

את השיח האפולוגטי על הגזענות המזרחית צריך לקרוא כצורה חדשה של "גזענות של ציפיות נמוכות": מזרחים הם לא בני אדם בוגרים במלוא מובן המילה, אנחנו לא אחראים לגזענות האנטי-ערבית שמרימה את ראשה המכוער בקהילות שלנו, זה הממסד האשכנזי שמסית אותנו לכך, לאחר שכבר שלל מאיתנו את הזהות הערבית שלנו מיד עם הגירתנו לישראל.

את השיח האפולוגטי על הגזענות המזרחית צריך לקרוא כצורה חדשה של "גזענות של ציפיות נמוכות". איתמר בן גביר והראפר ופעיל הימין יואב אליאסי (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כך למשל כותב אושרי דודאי בפתיחת הערך שעוסק בבית"ר ירושלים: "הטענה שאוהדי בית"ר גזענים נכונה באופן חלקי, ולמעשה פועלת כמנגנון הסתרה של גזענות יהודית רחבה יותר" (ההדגשה שלי). האלפים ששרים באקסטזה "הנה, הנה היא עולה / הקבוצה הגזענית של המדינה" כשהשחקנים עולים לדשא, מניפי השלט "בית"ר טהורה לעד" שלא יסכימו לעולם לקבל שחקן ערבי או מוסלמי לקבוצה, הם רק קצת גזענים, ואם מתמקדים לרגע בגזענות שלהם, זה רק כדי להסתיר גזענות רחבה יותר.

אם כוונתו של דודאי היא ש"לה פמיליה" הם רק ה"קומץ" שלא מעיד על קהל האוהדים הרחב והלא גזעני (לכאורה) של בית"ר, אז אענה לו באמרה הגרמנית שמצטטת האקטיביסטית השחורה רג'ינה ג'קסון: "אם בשולחן יושב נאצי, ועוד עשרה אנשים שמדברים איתו, אז סביב השולחן יושבים אחד עשר נאצים". האמת היא, שהיחסים בין "לה פמיליה" לשאר אוהדי בית"ר לא נראים כמו רוב שמקיא מתוכו מיעוט קיצוני, אלא כמו מיעוט שאומר בקול את מה שהרוב יגיד רק בלחש.

השמאלנים אשמים

את הניסיון של הספר להסביר את הגזענות האנטי-ערבית של מזרחים מסכם תום מהגר כך: "המטען ההיסטורי הקשה הזה [הפשעים הגזעניים של השמאל המפא"יניקי; לב"ד] מסביר את עלייתו של הליכוד לשלטון ואת הנטייה של רוב הציבור המזרחי לכיוון מה שנקרא ימין, מתוך איבה עמוקה (ומוצדקת) למה שהשמאל הישראלי מייצג בעיניו".

מוטי גיגי, שכתב ערך שבוחן את היחסים בין תושבי עיירות הפיתוח לבין הקיבוצים שסביבם, מאמין שאפשר להבין את ההצבעה ההמונית של עיירות הפיתוח לימין דרך השוואה בין הנצחתו של רועי רוטברג (שנרצח בשדות קיבוץ נחל עוז ב-1956, וזכה להספד המפורסם של משה דיין), לבין אי-הנצחתם של חמישה צעירים משדרות, שעלו על מוקש באותה השנה. גיגי כותב: "מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, התקשורת הישראלית מנסה להבין מה באמת גרם לכך שמפלגת העבודה כבר לא בשלטון. […] המסקנה תמיד זהה: תושבי עיירות הפיתוח, מזרחים ברובם, מצביעים לימין מתוך חוויה רגשית של קיפוח, ולכן הצבעתם מתויגת כהצבעה עדרית. מנגד, אחיהם הקיבוצניקים, ברובם אשכנזים, נתפסים כמי שמצביעים לשמאל מתוך מחשבה אינדיבידואלית ורציונלית. רגש מול רציונליות ועדריות מול חשיבה עצמאית".

האם הימין הישראלי פחות גזעני נגד מזרחים מאשר השמאל? בנימין ושרה נתניהו מתארחים במימונה בחדרה, ב-12 באפריל 2023 (צילום: רמי שלוש / פלאש 90)

המשך הערך דן רק בפער הגזעני בזיכרון ההיסטורי של שני האירועים, אבל לא בקשר בינו לבין הסחף אל הימין הגזעני. הקוראת נשארת עם הבנה עמומה שמה שמסביר את הסחף הזה הוא הגזענות של השמאל האשכנזי. במובן הזה, ההסבר של גיגי קרוב בהרבה להסבר של התקשורת הישראלית מאשר הוא היה רוצה להודות.

ללא ספק, ההיסטוריה והמציאות של הגזענות האנטי-מזרחית בשמאל האשכנזי מתועדת היטב, ועל כך כתבתי פעמים רבות כאן ב"שיחה מקומית" ובמקומות אחרים. אבל הניסיון להסביר את הסחף לימין בגזענות של השמאל מעלה שאלה מתבקשת: האם הימין הישראלי פחות גזעני נגד מזרחים מאשר השמאל? אם לא, אז היינו מצפות לראות בציבור המזרחי את אותה האדישות לחלוקת השמאל-ימין בפוליטיקה הישראלית שמציג העורך הני זובידה בספר, ולא את התמיכה הגורפת של המזרחים בימין, וכיום כבר בימין הקיצוני הג'נוסיידי. אם הימין הישראלי גזעני לא פחות מהשמאל, כפי שתעיד פרשת אלי אוחנה והבית היהודי, או פרויקט החיסול של הדיור הציבורי ומערכות הרווחה בהובלת הימין, אז ההסבר הפשטני של מהגר וגיגי לא מחזיק מים.

מותו של היהודי-הערבי

הסבר פחות פשטני, שמתייחס למזרחים בכבוד ורואה בהם בני אדם בוגרים ורציונליים ולא ילדים שנעלבו מהשמאל ולכן הולכים לימין, יתחיל מנקודת מוצא שמצוינת פעמים רבות בספר: מטרה מרכזית של פרויקט "כור ההיתוך" היתה מחיקה מוחלטת של הזהות, התרבות וההיסטוריה של מזרחים, כמי שחיו עד אמצע המאה העשרים כיהודים-ערבים, או כמיעוט יהודי בתוך חברות רוב מוסלמיות. הפרויקט הזה נחל הצלחה כמעט מוחלטת, וכיום מרבית המזרחים לא רק שלא רואים בעצמם ערבים, אלא שהם בין הקבוצות הכי גזעניות נגד ערבים בחברה הישראלית.

>> הקליע שהזכיר למזרחים: אחרי הכל, גם אתם ערבים

אבל מכאן, חשוב להבין את הנטישה של הערביות והפנייה לגזענות נגדה כיותר מתוצאה דטרמיניסטית של דיכוי ציוני. העסקה שהוצעה למזרחים בישראל היתה זאת: כדי להתקבל לחיק הפרויקט הציוני וליהנות מפירות הגזל שלו, אתם תצטרכו לנטוש את הערביות ולפנות נגדה. אמנם לעולם תהיו אזרחים סוג ב', אבל מתחתיכם יהיו עוד שכבות רבות של אזרחים סוג ז', ולא אזרחים בכלל (פלסטינים שהם אזרחים, פלסטינים תחת כיבוש, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה וכו'). אם תתנו יד לפרויקט האפרטהייד, תזכו בחלק – לא שוויוני, אבל עדיין חלק – מהעוגה הגנובה. מעבר להשתייכות לגזע האדונים היהודים, תקבלו בתים בהתנחלויות הרווחה, וגם נזרוק לכם פירורים של הכרה תרבותית וסימבולית (כל עוד תכחישו ככל האפשר את ההקשר הערבי/מוסלמי של התרבות שלכם).

פעמים רבות נוגע הספר בפוטנציאל הפוליטי והתרבותי העצום של התנגדות לעסקה הזאת, של סולידריות אמיתית בין מזרחים לערבים, שתחזיר את עטרת ההיסטוריה היהודית-ערבית ליושנה. מה שלא נזכר בספר הוא הסיבה לכך שהרוב המוחלט של מזרחים דוחים מכל וכל את האפשרות הזאת, אפשרות שמוכרת במאבק המזרחי לפחות מאז ימי הפנתרים השחורים, אם לא קודם לכן: בבחירה שבין סולידריות מדוכאים לבין הפריווילגיות שהציעה העסקה עם הציונות, הרוב המוחלט של המזרחים בחרו בפריווילגיות.

בתוך התנאים הקשים של משטר שמבוסס על היררכיה גזענית, הבחירה בברית האשכנזית-מזרחית הציונית ממצבת את המזרחים שוב ושוב כמי שצריכים להצדיק את מקומם בקונצנזוס הלאומי באמצעות רמיסה של השכבות שמתחתיהם, ובראשם הערבים הפלסטינים. בדיוק מפני שמזרחים נדחקו (פיזית ורעיונית) לאזורי החיץ שבין המדינה היהודית לבין הערבים – אזורים שמורעבים מאפשרויות ומהכרה – ההתעטפות בדגל ישראל ושירת "שיישרף לכם הכפר" הפכו לדרך של מזרחים, במיוחד מבני הדור השלישי, להרגיש שייכות באמצעות שנאה מוגברת לאויב הערבי המשותף.

אם בעשורים הראשונים האשכנזים היו הצנחנים הכובשים של 1948 ו-1967, כמו גם הטרוריסטים והיודו-נאצים של המחתרת היהודית וכך, הרי שבעשורים האחרונים גולדשטיין התחלף בנתן-זאדה ואז בבן דוד, כהנא האמריקאי התחלף בבן גביר העיראקי, והצנחנים התחלפו במג"ב ובחטיבת כפיר, כבשר התותחים המזרחי שעליו מוטלת "העבודה השחורה" של להיות קלגסי הכיבוש. "סלפי חוק הלאום", שמופיע בספר, מספר יותר מאלף מילים את סיפורה של הברית האשכנזית-מזרחית לשימור העליונות היהודית בישראל.

כמה מהערכים בספר מבקרים את הגרעינים התורניים שהתרבו בפריפריה, כמעט עד לרמה של לקרוא להם בשמם: התנחלויות אידיאולוגיות בתוך גבולות 1948. אלא שגם כאן, המזרחים הם רק בני המקום הפסיביים, לא חלילה בני ברית של הימין המתנחלי הדתי-לאומי. קוראת שלא חיה במציאות הישראלית הנוכחית, תלמד מהספר שש"ס היא מפלגה מתונה שחרתה על דגלה דאגה למוחלשים וגם שטחים תמורת שלום, והיתה שותפה קריטית בממשלת אוסלו (כך לפי אבישי בן חיים, אלא מי?). אף אחד לא יספר לאותה קוראת שש"ס של 2025 היא מפלגת ימין ושותפה מכרעת בממשלת השמד הנוכחית.

הזכר היחיד להסבר מכבד של הסחף הימני-קיצוני נמצא בפסקה אחת בערך שכתב יונתן מנדל על היהודים-הערבים והשפה הערבית. תהליך הדה-ערביזציה של מזרחים, כותב מנדל, לא נעשה בכפייה: "מושאי הדיכוי שיתפו פעולה עם תהליך הדה-ערביזציה בגלל השאיפה להשתייך, בגלל תהליכים ממסדיים של קואופטציה שהכניסו יהודים-ערבים לארגונים מרכזיים בממסד […]" ובראשם מערך הריגול שדרש ודורש יהודים דוברי ערבית.

תהליך הדה-ערביזציה של מזרחים לא נעשה בכפייה. בן גוריון עם ילדים עולי תימן במעברה, ב-1950 (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

התובנה של מנדל מעלה מחדש שאלה יסודית במאבק המזרחי כולו: מהי מטרת המאבק המזרחי? האם זהו מאבק צודק לשוויון לכל המדוכאים, או מאבק להכללה של מזרחים בקולקטיב העליונות היהודית והכרה בתרומה החשובה שלהם לה? בעוד האפשרות של ברית מדוכאים מזרחית-פלסטינית בספר היא פנטזיה רחוקה המתרפקת על העבר, מוטיב מרכזי בספר הוא התלונה החוזרת ונשנית על ההתעלמות מהתרומות החשובות של מזרחים לפרויקט הציוני.

הספר נפתח בשירו המצוין של מואיז בן הראש "הבעיה לא קיימת": "מאחר והבעיה לא קיימת / אסור לדבר עליה / כי אם אתה מדבר עליה / זה אומר שהבעיה קיימת / ולכן אתה אשם ביצירת הבעיה […]". ואכן, בכל הנוגע לספר הזה, בעיית הגזענות האנטי-ערבית של מזרחים לא קיימת.

בין צדק חלוקתי לצדק הכרתי

כשליש מהערכים בספר מוקדשים לנושאים של ייצוג וגיוון: בתקשורת, בטלוויזיה, באקדמיה, באמנות, בתרבות, בתיאטרון ועוד. יוסי דהאן, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית ואתר "העוקץ", תרם ערך על צדק הכרתי. בניגוד לצדק חלוקתי, שעוסק בחלוקת העושר וההזדמנויות בחברה, כותב דהאן: "עקרונות של צדק הכרתי יעסקו בייצוגן של קבוצות תרבותיות שונות במוסדות ציבוריים".

אני מסכימה עם המשפט המסכם של הערך: "שני סוגי אי-צדק אלה מחזקים זה את זה, ומאבק לצדק חברתי צריך לכלול את שניהם". לא ניתן לצמצם את המאבק המזרחי למאבק מעמדי בלבד, ולהיבט התרבותי של דיכוי המזרחים יש מקום חשוב במכלול הדיכוי, ולכן גם במאבק בו.

עם זאת, העובדה כי המאבק המזרחי כולל וצריך לכלול את שתי תפיסות הצדק האלה, לא אומרת שמדובר בשני נושאים שווים בחשיבותם, בדחיפותם, או בדגש שהמאבק המזרחי צריך לשים עליהם. ההיסטוריה של אקטיביזם לצדק חברתי מסביב לעולם מצביעה פעם אחר פעם על כך שבעוד מאבקים לצדק חלוקתי נוטים להשפיע גם על גיוון וייצוג בתרבות, מאבקים על צדק הכרתי, שהם בליבם מאבקים סימבוליים, נוטים להשאיר את המערכת הגזענית ללא שינוי, פרט להוספת כמה פרצופים שחומים לגלריות ולרשימות הזוכים בפרסים יוקרתיים.

שלא במקרה, ההישג המשמעותי ביותר של המאבק המזרחי בעשור האחרון, כך לפי הספר, הוא הקמת ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. הוועדה הוקמה בשנת 2016, במטרה "לתקן את העוול ולהכניס את יהדות המזרח לתוכנית הלימודים בספרות" (אדמית פרא). מי שהקים את הוועדה הוא שר החינוך דאז, נפתלי בנט, אותו בנט שמפלגתו דחתה בבוז גזעני את אלי אוחנה משורותיה.

למה שאחד מראשי הגזענים האשכנזים בפוליטיקה הישראלית ירצה להקים ועדה שמבוססת על חזון של צדק הכרתי למזרחים בקאנון הספרותי הישראלי? מה לבנט ולצדק מסוג כלשהו, לא כל שכן צדק למזרחים? התשובה פשוטה: אם הוא יכול לקרב אליו את הכוח העולה בימין הפאשיסטי, לא אכפת לו לזרוק למזרחים כמה פירורים של הכרה סימבולית. כל עוד חלום הבלהות שהוא החזון המשותף של בנט, נתניהו וסמוטריץ' הולך ומתגשם בסיוע אקטיבי של מזרחים, אין להם שום בעיה שילמדו את "פרחה שם יפה" לבחינות הבגרות. להיפך, מאחר שכל הייצוגים שייכנסו לקאנון כבר נוקו מראש מכל זכר של ערביות, הם רק מציגים את פניה היפות והפלורליסטיות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

בעשור האחרון התרחשו שלוש תמורות דרמטיות במציאות המזרחית: הסחף המחריד של מזרחים מהימין אל הימין הקיצוני; המהפכה הלהט"בית שמתרחשת בתוך קהילות מזרחיות בפריפריה; והעלייה המשמעותית של ייצוגים מזרחיים במדיה, הן מבחינה כמותית, הן מבחינה איכותית.

מבין שלוש ההתפתחויות האלה, רק האחרונה תופסת מקום נכבד, אפילו מוגזם, באסופה. בין עשרות רבות של עמודים על שירה, ספרות, תיאטרון, טלוויזיה ופרסומות, תתקשה הקוראת למצוא יותר מאזכורים חולפים לעצם קיומם של להט"בים, ושום מילה על השינויים הדרמטיים ביחס ללהט"ביות, שהפכה מאופנה תל אביבית לתופעה תרבותית מעוררת מחלוקת, אבל כבר ממש לא מושתקת, באינספור קהילות ומשפחות מזרחיות.

עורכי הספר מסיימים אותו באמירה שהספר הוא הזמנה לשיח מתמשך, שצריך ללכת ולהתפתח. ואכן, "לבנה שחורה" הוא נקודה אחת על ציר של חשיבה ביקורתית מזרחית, שבוודאי דורשת כרכים נוספים שיעסקו בנושאים שלא נכללו באסופה. את הביקורת שהבעתי כאן יש להבין כרצון להמשיך את השיח הזה, בתקווה שהשיח יעשה בכנות רבה יותר בנוגע למקומה של המזרחיות בהווה המסויט שבו כולנו חיות.